דנה ברותחין

שלושה (חצאי איש-ברזל) בארבעה (חודשים)

Posted in Uncategorized by danazim on מאי 24, 2011

הכל התחיל בשיחת טלפון מפתיעה שקיבלתי יום אחרי הטריאתלון הארוך בעמק הירדן. "רוצה לעשות חצי איש ברזל באוסטריה בעוד שלושה שבועות בלי לשלם דמי הרשמה?". התלבטתי. לא עברו 24 שעות מתום התחרות של יום אתמול. השרירים עדיין לא החליטו איך הם הולכים לנקום בי על מה שעוללתי להם. מה גם שבסופו של דבר, למרות שהגעתי לתחרות "על הדרך" ועם פחות הכנה משהשקעתי בחצי איש הראשון שלי במסגרת הישראמן בינואר, עשיתי תחרות מהירה וחזקה, שהסתיימה בריצה הכי מהירה שאי פעם היתה לי בכל טריאתלון שהוא. סימסתי לבנזוג, והוא השיב לי – בטח שאת רוצה!

יומיים לפני התחרות ואני מגיעה למתחם האיירונמן 70.3 (ככה קוראים לו שם, אך אני מסרבת להטמיע את זה, וממשיכה לכנות את זה חצי איירונמן. מבחינתי, איירונמן הוא רק מי שהשלים כפליים מהמרחק הזה). עם מכנסי טרנינג קצרים אפורים וחולצת הישראמן שלי, אני מרגישה לא אדקווטית. כל הנשים כאן נראות כמו כריסי וולינגטון; כל הגברים כמו מלוא הסגל של "זון-3". מה אני עושה כאן? זו לא תחרות מטרה שלי. בקושי רכבתי רכיבת נפח אחת מאז עמק הירדן. לא רצתי יותר מ-20 קילומטרים מאז עמק הירדן, לא שחיתי בים, ולא עשיתי אף אימון משולב ראוי. אני מנסה להדחיק את החששות שלי באמצעות ריפוי בגיהוץ (כרטיס האשראי) אבל המחירים באקספו גבוהים בצורה בלתי הגיונית. איפה עופר או טלי או מרב שיעשו לי הנחת מועדון?

תובנה מספר 1: גרבי קומפרשן  הם ה-lederhosen החדשים. יותר קל למצוא מחט בערימת שחת מאשר טריאתלט במתחם התחרות שאינו לובש גרבי קומפרשן, בצבעים סולידיים יותר או פחות.

באזור הרישום אני מקבלת את מעטפת המשתתף שלי. אחת מעשרות עובדות במטה התחרות עונדת לזרועי צמיד אדום שבו מוטבע שבב, ועליו כתוב "איירונמן סנט פלטן – משתתף". במעטפה שלוש שקיות לציוד לדיסציפלינות השונות בתחרות, שני מספרי חזה שעליהם מתנוסס בגדול השם שלי ולידו מספר המשתתף שלי ומוצאי (ISR), כובע ים ורוד (לכל מקצה הנשים, כמה לא מפתיע), צ'יפ עם סרט ושובר לקבלת מתנה – שמתגלה כתיק שימושי להפליא (בדיוק כאשר תיק הבריכה שלי שר את שירת הברבור שלו).

אני חוזרת לחדר ומנסה לארגן את הציוד, וחוטפת התקף היסטריה קל – אטמי האף שלי! היכן הם? אני זוכרת שארזתי לא אחד כי אם שניים, אבל הופכת את המזוודה ולא מוצאת אותם. לבסוף, רגע לפני שאני מתייאשת ועומדת להתקשר לבנזוג לשאול אותו אם הם נשארו בטעות על הרצפה בסלון, מגלה אותם תחובים בתוך הפאוץ' של מספר החזה ורצועת הצ'יפ. פיו.

יום לפני התחרות, תור נאה משתרך מחוץ לשטח ההחלפה הענק, כשמאות טריאתלטים (סך הכל השתתפו בתחרות 2000 איש) מבקשים להפקיד את האופניים והציוד. גם אני בתור, מביטה בעיניים כלות בענני הסערה המתחשרים מעל. אחרי שמצלמים אותי (לשם זיהוי הפרצוף עם האופניים, כדי למנוע סיכוי של גניבה), מגיעה למקום שבו שיכנו אותי, מעמידה את האופניים, ותולה את שקיות הציוד לרכיבה ולריצה במתלים הרלבנטיים, תוך ניסיון ללמוד את מיקומם המדויק. אני גם קושרת חזק את השקיות, בתקווה שהציוד בהן יישאר יבש גם אם יירד גשם. אבל אין פה "אם". דקות אחרי שאני יוצאת משטח ההחלפה מתחיל גשם זלעפות שנמשך קרוב לשעתיים. האופניים שלי שנותרו לא מכוסות בטח רטובות לחלוטין. לא נורא. גם אני אהיה רטובה כשאעלה עליהן מחר.

בוקר התחרות. חמש וחצי בבוקר, שטח ההחלפה נפתח, ואני רצה לאופניים ומגלה שלולית בשקע של הכסא. מטה את האופניים הצידה ושופכת אותה. סרט הכידון וכריות האירובאר רטובים לגמרי, אבל זה מה יש. הולכת לשקית של בגדי הרכיבה ומגלה לשמחתי שהציוד בה יבש. את הציוד בשקית הריצה לא פותחת – וחבל. לא זכרתי שקשרתי אותה חזק – והקשירה הזאת תעלה לי בהמשך בלפחות דקת החלפה.

כולן עם חליפות מלאות, ורק אני רועדת עם ה- sleeveless (מימין)

בחוץ קר, אבל צפוי יום חם מאוד. בשיניים נוקשות אני מביטה במאות הטריאתלטים שמתארגנים בחליפות השחייה שלהם. השחייה בתחרות בשני אגמים זעירים. ראשית שוחים בלופ סביב אגם אחד, יוצאים, רצים כמאתיים מטר (!) לאגם השני, וממשיכים לשחות. הטמפרטורה במים 18 מעלות. מלבדי, כולם לבושים בחליפות שלמות. רק אני בחליפה בלי שרוולים. איך אשרוד בקור במים? אני מנסה להרגיע את עצמי שטמפרטורת המים לא קרה יותר מהטמפרטורה בחוץ כרגע. שני זינוקים ראשונים יוצאים לדרך, והנשים נקראות להיכנס לאזור הטרום זינוק במים. אני שמחה לגלות שהקור אכן נסבל, מתמקמת מקדימה, ומחכה לזינוק. 277 נשים יש בזינוק הזה, וכולן כאמור נראות כאילו היו יכולות להיות על השער של מגזין Triathlete. זינוק, ואנחנו יוצאות לדרך.

תובנה מספר 2: הן אכזריות, האוסטריות האלה.

כבר שש שנים שאני משתתפת בתחרויות טריאתלון. נערה הייתי וגם זקנתי, חטפתי הרבה מכות במים בחיים שלי, מנשים, גברים, זקנים וטף, אבל מעולם – מעולם! – לא חבטו בי כפי שחבטו בי במאתיים המטרים הראשונים של מסלול השחייה בסנט פלטן. הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? אני שואלת את עצמי, בעודי מנסה למצוא מקום שבו לא ינסו להטביע אותי או לחבוט בי. ואז זה קורה. בעיטה של אחת מעמיתותי למקצה מבצעת סיכול ממוקד לאטם האף שלי, והוא צולל תוך מאית שנייה ונעלם במימי האגם העכורים. אני מבועתת לפתע. כבר שנים שאני לא שוחה בלי האטם – מסיבות בריאותיות (אחרת הסינוסים שלי מפתחים סינוסיטיס כרוני) – וכבר שכחתי איך נושמים בלעדיו. אני מנסה להירגע. נכון, נשארו לי עוד 1,700 מטרים לשחות, אבל אני אצליח. מנסה למצוא לעצמי מקום, להחזיר לעצמי את הקצב שעבד, ולשחות נכון, אבל זה קשה. מכוונת על המצופים, ומשתדלת לשחות בצד. אחרי המכות שחטפתי קודם, אין לי שום רצון לנסות למצוא מישהי לעשות עליה דרפטינג. מגיעה לקצה האגם הראשון, יוצאת מהמים, ומתחילה לרוץ לאגם השני. זו לא ריצה קצרה, חלקה על אספלט דוקר בלי שטיח. יש לא מעט מעודדים והם צועקים "הופ-הופ-הופ". מגיעה לאגם השני, ומזנקת פנימה. מבט חפוז בשעון מבאס אותי, ואני מחליטה שעכשיו אני מעבירה למוד קרבי. מוצאת מישהי לעשות עליה דרפטינג, אבל היא איטית לי. עוקפת אותה ומבחינה שהגדה הנגדית מתקרבת. מחליטה שנמאס לי ופותחת בספרינט, אבל אז מגלה לחרדתי שגם באגם הקטן צפוי לנו לופ – איך שכחתי? מסדירה נשימה וממשיכה. לפחות לא נשאר עוד הרבה. האף שלי כואב, וגם הסינוסים. די, נגמר. יוצאת מהמים, פותחת את הריצ'רץ' של החליפה ומתחילה לרוץ לשטח ההחלפה.

אכזריות, האוסטריות האלה

באוהל על ספסלים רטובים עשרות נשים, מחליפות בגדים. החליפה עושה לי טובה ויורדת מהר, אבל אני רועדת מקור ולא מצליחה להחליט אם ללבוש חולצת רכיבה מעל החליפה או לא. מביטה מסביב, מתרשמת שאף אחת לא לובשת בגדים מעל החליפה, ומחליטה לחקות אותן. מתנדבים לוקחים את ציוד השחייה ממני ואני יוצאת לריצה של 300 מטר סביב שטח ההחלפה עד לאופניים, לוקחת אותן, רצה לקו העלייה, ויוצאת לדרך.

במסגרת ההכרה השטחית שלי עם מסלול התחרות, ידעתי שישנם שלושה מקטעי טיפוס – ושהארוך והקשה בהם הוא השני. אבל בניגוד לשתי התחרויות הארוכות הקודמות שבהן השתתפתי, שם רכבתי את המסלול לפני התחרות, הפעם לא הספקתי. אחת הסיבות היא שהמסלול מתחיל ברכיבה של 20 קילומטרים על האוטובאן, היא האוטוסטראדה. וכמו בישראל, גם באוסטריה אופניים אינם מורשים לעלות עליה. החלטתי שעדיף להסכים עם ה"פילוסוף הידוע", מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר דונלד רמספלד, שישנם דברים לא ידועים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. או במלים אחרות – מה שאני יודעת, אני יודעת, ומה שלא – עדיף שלא. גם לא זכרתי בדיוק מה אורכו של כל מקטע טיפוס, וכעבור כמה קילומטרים הוא מתחיל. הדבר היחיד שזכרתי בבירור הוא את מיקומן של תחנות ההזנה באופניים.

אני עולה על האוטובאן ומאותו רגע – ועד לרגע שאני יורדת מן האופניים – עוקפים אותי. ראשית עוקפות אותי נשים מהמקצה שלי. אחר כך גברים בני חמישים פלוס מהמקצה הבא, ואחריהם, גברים בני שלושים, שלושים וחמש וארבעים פלוס.

תובנה מספר 3: השם הנפוץ ביותר לטריאתלטים ממין זכר באוסטריה הוא כריסטיאן. השם השני הכי נפוץ הוא שטפן, והשלישי הוא מיכאל. ואילו אצל הטריאתלטיות מובילים השמות אווה, אנגליקה, פטרה ודניאלה. מהרגע שעליתי על האופניים ועד לתום מסלול האופניים, נעקפתי על ידי עשרות (אם לא מאות) כריסטיאנים, שטפנים, ומיכאלים, מלווים בכמה מרקוסים, גינתרים, אוות ואנגליקות.

האוטובאן משעמם רצח. הנוף לא מעניין. הרגליים מרגישות לא הכי רעננות, האף שלי דולף ומציק לאחר פרשת האטם, ואני מרגישה שעוד שנייה אביט לאחור ואגלה שנותרתי אחרונה. זה כמובן רחוק מאוד מהמציאות, אבל אי אפשר להתווכח עם תחושות. בינתיים, במוח, בארט סימפסון קטן מנג'ס לי חזור ונג'ס, Are we there yet? Are we there yet? לא היתה שמחה ממני כאשר שוטרים כיוונו אותנו אחרי 20 קילומטרים ליציאה מהכביש המהיר, ואז החל הטיפוס הראשון.

חברים שהשתתפו באיירונמן אוסטריה סיפרו לי על העידוד בכפרים שבהם עובר מסלול הרכיבה, ולכן לא הופתעתי כאשר בתחילת הטיפוס החלו קולות הופ-הופ-הופ להישמע מכל עבר. הטיפוס הראשון היה תלול ולמרבה המזל לא ארוך במיוחד. בתום העלייה ציפתה לנו תחנת ההזנה הראשונה, שם לקחתי כפי שתכננתי בקבוק איזוטוני מאחד המתנדבים, אחרי שנפטרתי מהבקבוק הריק שלי במקום המיועד לכך. שמחה וטובת לב, קירבתי אותו אל שפתי וניסיתי לשתות, אך הניסיון הסתכם בקילוח צונן של איזוטוני ורדרד ודביק על ירכי ועל הכידון. הבקבוק לא היה סגור היטב. לא נורא. עוד ארבעים קילומטרים ניקח מים ונשטוף את עצמנו.

הרוכבים המובילים בטיפוס הראשון

כעבור 400 מטרים נוספים אני מברכת את מזלי הטוב על כך שאפיזודת הבקבוק קרתה קודם ולא עכשיו: מולי נשקפות סרפנטינות מפחידות בשיפוע של 25 אחוז, שאותם יורדים הכריסטיאנים והשטפנים, עמיתי לתחרות, כאילו היו טייסי קמיקזה יפניים. אני לופתת את הברקסים הדביקים ומקווה לטוב. השבח לאל, הירידה התלולה נגמרת, ועכשיו נשקפת מולי הדנובה במלוא הדרה.

אני מתישבת על האירובאר ומכינה את עצמי לרכיבת נג"ש משובחת ברוח עדות עמק הירדן, אבל אז הפולאר שלי פוצח בוואלס סוער. ביפ! הוא מצפצף וטוען שהטיימר עצר, צפצוף המעיד על תקלה בקריאת החיישן שעל הגלגל. כעבור דקה הוא משתכנע שלא עצרתי, וניעור לחיים בצפצוף נוסף. אבל לפני שאני מספיקה לשמוח על סופה של התקלה, זה קורה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. לא נורא, אני מנחמת את עצמי, לפחות יש לי את הגרמין שבכל זאת ממשיך למדוד את המרחק והמהירות. יש לי? אז זהו, שלא. אחרי שהפולאר נח קצת מהצפצופים שלו, נזכר הגרמין שגם לו קול ערב. ביפ! הוא מצפצף, ועל הצג מופיעה הודעה "אין מקום בזיכרון, נא למחוק פעילויות ישנות". בהתחלה אני מנסה למחוק תוך כדי שהטיימר ממשיך לעבוד, ואז מבינה שאי אפשר, ובחריקת שיניים לוחצת על כפתור הפעלה, מדפדפת במהירות להיסטוריה, ומוחקת. כל זה, תוך שיוט על האירובאר במהירות של 30 קמ"ש, בניסיון להתחמק מכמה קמיקזות אוסטרים על אופני נג"ש מצוידים בגלגלי חללית, שמבקשים לעשות בי שפטים. מסיימת למחוק וחוזרת להפעיל את השעון. כמה זמן אבד? לא יודעת. אולי דקה, אולי יותר. כמה זה בקילומטרים? עכשיו לא הגרמין ולא הפולאר יכולים לדווח לי במהימנות על המרחק שעברתי. אבל לפחות עכשיו ה"דנובה הכחולה" כבר לא בוקעת מהאופניים שלי.

עוד קצת, ואין יותר דנובה. את הכביש מקיפים הרים, אני זוכרת שהטיפוס השני הוא המשמעותי ביותר וגם הארוך ביותר, ומתחילה לנהל דיאלוג חרדתי עם עצמי – לאן לעזאזל אנחנו עומדים לטפס תיכף? על הר אחד טירה, על הר אחר כפר, ההרים מיוערים בצפיפות והכל ירוק ויפהפה. אבל ידוע לי שמצפה לי טיפוס של 600 מטר, ועם כל הכבוד לנוף, הרגליים שלי לא יזכו ליהנות ממנו. שוטר מכוון אותי שמאלה, ואני מבינה שלטירה לא נטפס, ונכנסת למוד עבודה. טריאתלט עמית שלו הראיתי את גרף השיפועים של המסלול טען שהעליות הן ברמה של יער הנשיא, אבל מהר מאוד אני מבינה שיער הנשיא זה לא. זה מרגיש כמו העלייה של דליה, אבל בעוד שהעלייה של דליה נגמרת די מהר, זו רק ממשיכה וממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. אני חורקת שיניים. פה ושם יש איזה איש או אישה שמביטים בנו וצועקים "הופ הופ הופ". הופ הופ הופ בתחת שלי. מתמודדת דרום אפריקנית שעקפתי לפני 10 קילומטר מגיחה מאחורי, אבל כעבור חצי דקה מתעייפת ואני עוקפת אותה שוב. היא פונה בדחיפות לקשיש אוסטרי שמכבד אותנו ב"הופ הופ הופ". "אתה מבין אנגלית? כמה עוד נשאר?". אני מנסה לא לשמוע את התשובה. עדיף לא לדעת, ולהשלות את עצמי שמאחורי העיקול מגיע הסוף המתוק. בינתיים, בשוליים מופיעים כמה מיכאלים ואוות שירדו מאופניהם והחלו לדחוף אותם במסכנות במעלה הכביש. אני מבטיחה לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא יורדת מהאופניים. בנס הרים מעולם לא ירדתי. בנטפים לא ירדתי. מאוחר מדי להתחיל עכשיו.

לבסוף מגיעה הפסגה, ועימה גם תחנת ההזנה השנייה והאחרונה למסלול האופניים. כפי שתכננתי, אני לוקחת מים בתחנה הראשונה – האיזוטוני שקיבלתי בתחנה הקודמת היה מתוק בצורה בלתי נסבלת, ובחילת-הג'לים שלי שלרוב מגיעה רק בשלהי מסלול הריצה הקדימה, למרבה הצער – חטיף אנרגיה בשנייה, ובקבוק מים חד פעמי כדי לשטוף את רגלי הדביקות ואת הכידון. בדיוק כשאני מנסה להתחיל במקלחת, חותך אותי איזה שטפן על אופני חללית וכמעט מיירט אותי. מצליחה להתייצב, וממשיכה.

תובנה מספר 4: המתמודדים פה לא מעודדים אחד את השני. במהלך מסלול הרכיבה, שמעתי את שמי נאמר שלוש פעמים בלבד. פעם אחת על ידי כרוז בסוף הטיפוס הראשון, פעם שנייה על ידי אחד המתמודדים, שמהאינטונציה הנרגזת שלו הסקתי שאמר משהו כמו "נו, דנה, סיימת לעקוף?", ובפעם האחרונה, הוא נאמר על ידי מי שיכול היה להיות התאום האוסטרי של ידידי תמיר גוטפריד, שחייך אלי ואמר לי, "זופר דנה" (אחרי ה"הופ-הופ-הופ", אוהבים האוסטרים שתי מלות עידוד נוספות – בראוו ו-super, כלומר זופר בהגייה המקומית), אחרי שעקף אותי על ההר.

בדרך לעלייה השלישית אני מבטיחה לעצמי שאני לא עושה את זה יותר. בחיים. אף פעם. טוב, עד 2012. "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה התחרות האחרונה", אני שרה לרגליים שלי בתקווה שהן יתרצו ויעבדו יותר מהר. מעלה הילוך אבל קשה לי מדי ומורידה בחזרה. מתי כבר נגמר הסיוט הזה?

זה נגמר אחרי 90 קילומטרים. באוסטריה אין קיצורי דרך, מסתבר. יורדת מהאופניים והגב דואב. איך אני ארוץ עכשיו בחום הזה? השמש קופחת, ומזג האוויר לא אירופי בעליל. לפני יומיים, כשהגעתי לכאן, היה חם בצורה בלתי נסבלת, כמו חמסין מגעיל של סוף מאי בישראל. עכשיו לא הזמן לחשוב מחשבות מדכאות, אני גוערת בעצמי ורצה להשאיר את האופניים במקומם, משתדלת לא להתעמק בעובדה שרוב האופניים כבר חזרו. ניגשת לשקית הציוד לריצה ומגלה שקשרתי חזק מדי. נאבקת בקשר, ובינתיים מתחרה אוסטרית שחזרה מהאופניים יחד איתי יוצאת לה לריצה. אחרי שהקשר המעצבן הותר – אני מוציאה את הציוד, מחליפה נעליים, רצה להיפטר משקית הציוד שעכשיו מלאה בדברי הרכיבה, ומתחילה לרוץ.

אחת הפינות של שטח ההחלפה הענקי

בריצה אני סוף סוף מרגישה רגועה וב"זון". גם כי דגמתי חלקים נרחבים של המסלול יום קודם, וגם כי אני מזכירה לעצמי שלכולם חם, ואני הלבנטינית אמורה להיות מאוקלמת יותר מכל האירופאים. זה עובד. אני משתדלת לרוץ בקלילות, רפויה, שותה ומצננת את עצמי בספוגים בכל תחנה, ועוקפת עשרות מתחרים, בהן לא מעט אוות ופטרות שעקפו אותי באופניים. בשלהי הסיבוב הראשון מתחילות לי הזיות. טוב, לא ממש הזיות, אני בסדר ולא על סף עילפון, אבל אני משוכנעת שאני רואה כל מיני אנשים מוכרים. בתחילה אני מביטה ברוכב אופניים שעומד ליד גשר ומעודד אותנו, ומשוכנעת שזהו דוד רזניק, מאמן האופניים של הקבוצה שלי. מחייכת אליו, העידוד גובר, אבל כמובן שזה לא הוא. כעבור קילומטר, על גשר אחר, נצפה רן שילון. הוא ולא אחר. אבל כאשר הוא פותח את הפה הוא אומר לי, "זופר, זופר". אני מסיימת הקפה בתוך האצטדיון שבו מסיימים – ואז פוגשת לראשונה את שעון התחרות. הוא כמובן מודד זמן מהרגע שהוזנק המקצה הראשון, אבל גם ההצטדקות הזאת לא מספיקה כדי לעודד אותי. הולכת להיות לי תוצאה מאכזבת. כל כך רציתי לסגור עניין על 6:15… וזה לא יקרה. למעשה, אפילו 6:30 נראה רחוק מאוד. אני מעדכנת את התוכנית שלי, מחליטה לעשות מאמץ עילאי לגמור את המסלול תוך שעה, ויוצאת להקפה השנייה והאחרונה.

הופ הופ הופ זופר בראוו. קהל צופה בזינוק

בקילומטר ה-13, בשמש הקופחת, הרגליים מתחילות בפסטיבל שירי דיכאון. לא לחשוב על זה, אני מורה לעצמי, ומתחילה לשנות טקטיקה. כל מתחרה לפני שאני רואה עובר להליכה, זוכה ממני לעידוד נמרץ ולהזמנה לחזור לרוץ – איתי. כבר התרגלתי לעובדה שאף מתחרה כאן לא מעודד אחד את השני (אפילו לא כאלה שעל פי חליפתם משתייכים לאותה קבוצה). רק אלה שסיימו מעודדים – וכמובן מעט הקהל שעל המסלול, רובם, כך נראה, קרובי משפחה של ספורטאים או אנשים מקורבים לענף. בקילומטר החמש עשרה אני עוקפת בחור אוסטרי עם השם שטפן מודפס על גב החליפה, שעד אז רץ מעט לפני, ועכשיו עבר להליכה. בוא, בוא, אני מסמנת לו. הוא מושך בכתפיים, אבל אחרי כמה שניות מגיע אלי, ואנחנו מתחילים לרוץ יחד. את ששת הקילומטרים הנותרים אני ושטפן מעבירים זו במחיצת זה. אנחנו עוצרים קצרות בכל תחנת מים לשתות ולהתרענן, ומדברים תוך כדי ריצה: על החום, על התחרות הקשה, על העליות במסלול האופניים, ושוב על כמה שקשה לנו. בלי לשים לב אנחנו מגבירים. שטפן מודה לי שוב ושוב שדרבנתי אותו להמשיך קדימה. אני מודה לו בחזרה שהוא מעביר לי את הזמן בנעימים, למרות שאפשר להגיד הרבה דברים על איך שאני מרגישה באותו רגע, ונעים הוא לא אחד מהם.

הרגליים שלי ממש רוצות מנוחה, אבל אני לא נותנת להם. שטפן נראה מעודד, מאושש. אם אתה רוצה להגביר, תגביר, אל תחכה לי, אני אומרת לו, ויודעת שאם הוא מגביר אני לא מסוגלת להישאר איתו. מה פתאום, הוא אומר. אני לא הולך. יש לנו עוד קילומטר לכניסה האחרונה והמסכמת לאצטדיון, ואנחנו כבר שומעים את המוזיקה מהמתחם. נראה שהדי ג'יי שם שדד לי את האייפון. הוא פתאום משמיע את כל השירים הכי מדרבנים שיש לי שם. שטפן מגביר – וגם אני. אנחנו נכנסים יחד לאצטדיון להקפה אחרונה, נדבקים לימין, וחותכים שמאלה לקו הסיום. הוא מסתכל אחורה לוודא שאני מאחוריו. אנחנו עוברים את השער על 6:36. מתחבקים, ונפרדים.

אחרי הסיום פוגשת את מישל, טריאתלטית אמריקנית ותיקה שפגשתי לפני הזינוק. גם לה היה מרוץ קשה, ומסתבר שהיא – המנוסה והחזקה – סיימה רק רבע שעה לפני. אנחנו מתחבקות ובעלה מצלם אותנו. הצילום היחיד שיש לי מהתחרות, בינתיים (למרות שגם אותו עדיין לא קיבלתי).

בבוקר אחרי התחרות, אני נוברת בפלאיירים לתחרויות מקומיות שונות שקיבלתי במעטפת המשתתף ומגלה שם קוד הרשמה לאיירונמן אוסטריה. בניגוד לכל שאר הפלאיירים, הדף הזה חוזר איתי במזוודה לישראל. המשך יבוא (או שלא).

המשך יבוא?

מודעות פרסומת

11 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. רוני said, on מאי 24, 2011 at 11:20 am

    למרות כל המילים שלא הבנתי, קראתי בנשימה עצורה. את אלופה, דנה. השראה.

  2. avivamishmari said, on מאי 24, 2011 at 11:26 am

    זופר דנה!

    כבטטה בטלנית, אין לי שמץ רצון להתנסות בחוויות מסוג זה, אבל היה מרתק לקרוא 🙂 אשת ברזל למופת את.

  3. שמואל said, on מאי 24, 2011 at 12:06 pm

    פעמיים שברתי אצבע ביד במהלך מקצה השחייה בטריאתלון ופעם אחת ברגל. מאז בגלל הפחד אני פשוט לא נדחף בשחייה ומאבד זמן יקר. צריך לחשוב על פתרון לדבר המעצבן הזה.

  4. עופר said, on מאי 24, 2011 at 1:10 pm

    מדהים מדהים מדהים!
    אוהב איך שאת כותבת, כל-כך לוקח אותי לשם… הנה חסכת לי כרטיס והשתתפות באוסטריה (:
    הסיפור שלך מחזק אצלי חשד שמאמנים אלקטרוניים הם כמו חתולים – אתה תמיד מקווה שהם יבואו אליך, אבל משתדל לא לבנות על זה יותר מדי כדי לא להתאכזב. גם אני חווה לעתים קרובות את תחושת האכזבה כשהפולאר מסרב לגרגר.
    עוד דבר – קשה לי להמנע מההשוואה הסמלית של שטפן (השותף לקילומטרים האחרונים) למעין חסיד אומות עולם, אי של שפיות ופירגון בתוך ים של אוסטרים קרירים ולא ספורטיביים…
    נתראה בריצות בקרוב!

  5. ניבה קרן אור said, on מאי 24, 2011 at 1:36 pm

    הו דנה הו הו דנה! אני נפעמת ונהדמת ובזה הרגע הפכתי למעריצה שלך! ווואוו!

  6. adiyotam said, on מאי 24, 2011 at 7:33 pm

    וואו, איזה יופי של תיאור. התמודדות עוצרת נשימה. כל הכבוד.

  7. שלומית לוי said, on מאי 24, 2011 at 8:48 pm

    גם עשית לי המון חשק להתחיל (אבל אין סיכוי, לא אוהבת מים:)) וגם כתבת נהדר.

  8. danazim said, on מאי 25, 2011 at 11:31 am

    תודה לכולם על המחמאות והברכות. ריגשתם אותי.
    ושמואל, אם תמצא פתרון, שתף אותי.

  9. nitsanem said, on מאי 25, 2011 at 2:29 pm

    הופ הופ הופ!
    וואו, אין מילים. לא נשמתי כל הקריאה.
    (שזה כמעט כמו לעשות חצי איש ברזל, נכון? 😉 )
    מואה מואה!

  10. סיפורי חיים said, on אוגוסט 2, 2011 at 6:49 am

    אתגר רציני ומעניין.

  11. aviva koby said, on נובמבר 3, 2011 at 11:17 am

    איזה אלופה! גם להתחרות ככה וגם לכתוב ככה, אין עליך!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: