דנה ברותחין

משטרת תל אביב מציגה: הקומוניקט האולטימטיבי

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 27, 2003

אל תגידו לא ידעתם: טולסטוי מלשכת הדוברות של משטרת מחוז תל אביב חזר, ובגדול. והפעם, בסיפור על שוטרים שבאו לסגור מועדון הימורים לא חוקיים, אך נאלצו לעזוב את המקום בבהילות זמן קצר אחר כך בגלל הפיגוע בכביש גהה, לשמחתם הרבה של המהמרים. סיפור די לא נעים, שעליו גם וואינט דיווחו בהבלטה, אבל או-הו, אילו מליצות! כאלה שיספיקו למלא רומן עב-כרס.
כבר הכותרת נשמעת מבטיחה: "המהמרים צהלו עת עזבו השוטרים לסייע בזירת הפיגוע".
הטקסט המלא מופיע כאן. הנה מספר פנינים: "התמכרותם של מהמרים מעבירה אותם על דעתם", כתב מי שכתב. "עם קבלת ההודעה אודות הפיגוע… עזבו (השוטרים) את מועדון ההימורים למצהלות החשודים, שאף הדליקו נרות לחגוג את המשך הערב" (שם, שם). ואז, השוטרים "שהזדעזעו מתגובת המהמרים הטרודים בהבלי המשחקים" (שם, שם) חזרו למועדון ההימורים אחרי שעזבו את זירת הפיגוע, וגילו "למגינת ליבם" (שם, שם) את המועדון "מלא מפה לפה".
אין ספק, לשכת הדוברות של מחוז תל אביב היא ה-מקום אם יש לכם שאיפות ליריות (בשילוב עם תובנות סוציולוגיות\פסיכולוגיות דה לה שמאטע).

דיון קודם בקומוניקטים ליריים פרי עט המשטרה –  פה.

 

דיסקליימר: כותבת שורות אלה אינה מזלזלת בעבודת הקודש של משטרת ישראל, ומעריכה אותה, וגם את עבודת הדוברות היא מעריכה.

גילוי נאות

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on דצמבר 25, 2003

מכונית נוסעת בלילה בכביש בין-עירוני ריק, ופתאום עוברת במוחה של הנהגת מחשבה טורדנית; לא נעימה, כמו האור שמפיצים זוג פנסים קדמיים בוהקים מדי, כזה שצורב את הרשתית ומשאיר שם סימן, כמו צלקת: החיים שלי, הם בעצם כמו הכביש הזה בשתיים וחצי בלילה. הכביש שומם, אך לא לגמרי. נעות בו מעט מכוניות אחרות. יש מקום לכולן. כמעט שלא צריך לעבור מסלול ולעקוף. לא צריך להאט בפתאומיות, ולהתקרב מאוד למכוניות האחרות. אפשר לשמור על אותה מהירות קבועה, תוך ביצוע מינימום תזוזות מהמסלול, ולהמשיך לנסוע ככה, לבד, בכביש החשוך. אף אחד לא יעמוד בדרך או יפריע. אפילו ניידת המשטרה, החונה באורות אזהרה מהבהבים בשוליים, גם היא אינה מתרגשת מנסיעה מהירה של 120 ק"מ בכביש בין עירוני בשלוש לפנות בוקר.
 
שלשום דיברתי לראשונה בטלפון עם קולגה יקרה מהאתר הזה, אחרי שהיא שלחה לי אימייל שהזמין אותי להתקשר אליה, כדי שתוכל לעזור לי לפתור בעיה עיצובית שצצה אצלי באתר לאחרונה. כשהתקשרתי, היא אמרה שלא ציפתה שאשמע ככה. כן, הסכמתי איתה, הקול שלי נמוך. לא, היא התכוונה, פשוט ציפיתי למשהו אחר ממישהי שהיא כזאת shiny happy people. ואז סייגה את עצמה וציינה שבעצם, היא לא יודעת אם כזאת אני, ובעצם, יש בידה ראיות לכך שאיני כזאת בהכרח.
 
מאוחר יותר, שאלתי את עצמי למה היה לקולגה כזה רושם שלי. לא היה לי קשה לגלות את הסיבה. מאז שאני פה, כמעט לכל הרשימות שהעליתי היה טון עולץ. אהבתי את זה ככה. כתבתי רק בימים שיכולתי לייצר כזה טון. בימים שלא הרגשתי ככה – שתקתי, ובימים הספורים שבהם הצורך לכתוב היה גדול והאפיל על תחושת חוסר-העליצות, מצאתי פתרונות יצירתיים.
לא רציתי לכתוב שום דבר עצוב. לא רציתי להיות עצובה במרחב הזה. אם כבר עצובה, רציתי להיות כמו אביבה הקולית, להביע עצב ועדיין להיות שנונה ומשעשעת, ומודעת לעצמה. לא רציתי לאבד פאסון, להוריד את השריון, להתפרק מנשקי. כן. אני בשליטה. אני חזקה. אני לא פגיעה, ויכולה לעלוץ בכל רגע נתון
 
מה, לא?
 
לא.
 

זהו. אמרתי את זה.
שתדעו לכם.

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הריצה

Posted in סמים חוקיים by danazim on דצמבר 22, 2003

כבר המון זמן אני זוממת רשימת ריצה, כלומר, על ריצה. אבל מפאת קוצר היריעה – או יותר נכון, מאחר שיש לי כל כך הרבה מה להגיד על הנושא – אני דוחה את הביצוע עוד ועוד. אבל היום הגעתי למסקנה שאני לא חייבת לכתוב הכל עכשיו, ושאני יכולה להוסיף סיקוולים כיד הדימיון הטובה עלי לפי הצורך.
אז הנה. הסתיימו ההתנצלויות.
 
הרומן שלי עם ריצה התחיל מאוחר ובאופן לא צפוי. לא, מעולם לא הייתי הטיפוסים האלה שהצטיינו בהתעמלות בבית הספר. אני בעיקר הצטיינתי בלעבור על שישים ושישים וחמש, לפעמים שבעים, ואפילו התהדרתי בשמונים וחמש אחד – בזכות יכולתי להלך על הקורה הגבוהה שלנו בצורה מוצלחת-מינוס.
לא הייתי לגמרי פדלאה מדופלמת, כי שחיתי תקופה מסוימת בנבחרת ואחר כך (אחרי שהנסיבות כפו עלי פרישה) המשכתי לשחות באופן עצמאי, אבל באתלטיקה הייתי כישלון מהדהד. בקפיצה לרוחק הייתי מתרסקת על התחת , עכוזי טובע בחול סימנים מחשידים. בקפיצה לגובה רגלי לקו בביסקסואליות כיוונית; רוצה לומר, אף פעם לא ידעתי מהי הרגל החזקה שלי, יום אחד זו היתה ימין, ולמחרת שמאל. בריצת שישים (זוכרים את ההמצאה הטיפשית הזאת?) הייתי ככה-ככה, אבל בריצות ארוכות הייתי פשוט בדיחה גרועה. לא הצלחתי לשמור על קצב נשימה קבוע. ריצות אלף הצלחתי לסיים – אם כי בתוצאה מבישה של שמונה דקות ויותר. ריצות אלפיים היו מביכות עוד יותר. לרוב הייתי מסיימת אותן בהליכה, לקצב גערותיה של לילי המורה להתעמלות (שלמרות שעלתה מרוסיה לפני שנים מספר, התהדרה במבטא כבד שהוסיף לה חן מפוקפק, במיוחד כשקראה בקול רם את הציונים של כולנו).

 

בקיצור, איך לומר, לא הייתי פלו-ג'ו.

 

פלו-ג'ו. לא דנה

 

במהלך שירותי הצבאי חלה הידרדרות משמעותית בכושרי הגופני. זה לא יוצא דופן: בנות רבות מעלות במשקל בצבא, ואני העליתי גם העליתי. עד כה, תקופת השירות הצבאי מחזיקה בשיא משקלי אי פעם (הפרטים שמורים במערכת). לזכותי ייאמר שאי שם לקראת תחילת השליש האחרון לשירות (עשיתי שס"ן אז שירתתי 26 חודשים) התחלתי לרדת וכשהשתחררתי הייתי בערך באותו משקל שעמו התגייסתי.
 
ואז הגיעה האוניברסיטה.
פעם, כשרק הגעתי לקמפוס שברמת אביב, היה נהוג שם לחייב את כל הסטודנטים לתואר ראשון לקחת שני סמסטרים של תוכנית שכונתה "ספורט-חובה". בתוכנית זו נכללו מקצועות ספורט שונים, החל במיינסטרים (כדורגל, כדורסל, ג'ודו, שחיה) וכלה באיזוטריה (חתירה, החלקה על הקרח, ריקודים ברזילאים) – וכדי לסיים תואר ראשון נדרשו הסטודנטים לעבור שני סמסטרים של ספורט (מתחומים שונים).
קורס הספורט-חובה הראשון שלקחתי היה שחיה. איך לא? כבר שנים לא שחיתי, והתגעגעתי למים. היו שתי קבוצות, מתחילים ומתקדמים, ובמתקדמים עשינו דברים מוצלחים כמו ללמוד פרפר (ידעתי פרפר פעם כששחיתי בנבחרת, אבל מחוסר שימוש הטכניקה נשכחה). אחרי שהסתיים הסמסטר החלטתי להירשם למרכז הספורט באוניברסיטה (בו אני מנויה עד היום), וחזרתי לשחות באופן קבוע. בקיץ 1996 פקדתי את הברכה כמעט 5 פעמים בשבוע. כשהקיץ הסתיים, חיפשתי לעצמי פעילות גופנית אחרת שלא תדרוש ממני לרוץ רטובה למקלחת. החלטתי לבדוק את חדר הכושר של המרכז, ושם התוודעתי לאחד מחברי הטובים – הטרדמיל.
על הטרדמיל, שמכונה בלי הצדקה בעברית "הליכון" (אני מצטערת, בלקסיקון שלי "הליכון" זו מסגרת כזו מאלומיניום בה מסתייעים קשישים המתקשים בהליכה), החלטתי יום אחד לבדוק את עמידותי לריצה. בהתחלה האתגר היה לרוץ 5 דקות  (!) ברצף. כשאתגר זה הושלם, עברתי לעשר דקות תמימות. משם המעבר ל-15 ול-20 היה טבעי, ואז התחלתי גם לרוץ בחוץ. דירתי נמצאת בסמיכות לכיכר המדינה, ובכיכר ישנו שביל פנימי שמתפקד כמסלול לעת-מצוא לכמה רצים וצועדים נמרצים בשעות אחר הצהריים והערב. במשך תקופה ארוכה היה האימון שלי כולל ריצת המסלול בכיכר שמונה פעמים (שאורכו, כפי שהצלחתי פעם לברר, הוא 412 מטרים), והליכה של שתי הקפות נוספות. אחר כך, עלה המינון לעשרה סיבובי ריצה. ואז נסעתי לטיול.
 
כל מי שעשה טיול תרמילאים יודע שכל דבר שלוקחים בתרמיל צריך להיות מחושב בקפידה, כי הוא יבוא על חשבון משהו אחר, וחוץ מזה, אני אצטרך לסחוב את זה על הגב במשך תשעה חודשים אז כדאי שזה יהיה שווה את זה. לי היה ברור שאני לוקחת איתי גם נעלי התעמלות ומכנסי התעמלות (שקיוויתי שיוכלו לתפקד גם כמכנסי פיג'מה בעיתות דוחק). בפרק הראשון של הטיול שלי לא נעשה בהם שימוש רב. סין הוא לא מקום מתאים לג'וגינג – בטח לא בנובמבר, כשאת בשיאן ויורד עלייך שלג (אחרי הביקור האחרון בניו יורק אני כבר לא בטוחה שזה נכון אמפירית). מצאתי דרכים אחרות להפיק אדרנלין – רכיבה על אופניים סיניים מתפרקים בכל מיני אזורים שכוחי אל.
כשהגעתי לאוסטרליה, נזכרתי בקיומם של הנעליים ושל המכנסיים. בסידני אמנם שחיתי (היתה ברכה קטנה ומעפנה ליד האכסניה בה ישנתי, ונהניתי כל פעם מחדש מהרעיון שכניסה לבריכה עולה 3 דולר אוסטרלי בלבד). אבל כשהתחלתי לנוע במעלה החוף המזרחי עליתי על הקטע המבריק: תמיד היה איפה לרוץ – על החוף או על השביל ("טיילת") שתחם אותו. הורי היקרים העניקו לי שעון של קאסיו כמתנת נסיעה, ועל כן היה לי שעון עצר; לא היה פשוט יותר מלהפעיל את שעון העצר, להתחיל לרוץ לאורך החוף, ואחרי 15 דקות להסתובב ולרוץ בחזרה. זה היה טיב האימון שהורגלתי בו אז: 30 דקות ריצה, כחמישה קילומטרים בממוצע בקצב הלא-מאוד-מהיר-בכלל שלי.

הטריאתלט המסוקס ואני, בתום 13 הקילומטרים המשותפים

התמדתי בריצה כל אוסטרליה וגם בניו זילנד, שם חזיתי בפעם הראשונה בחיי בתחרות "איירון מן". למי שלא מכיר, איירון מן זה טריאתלון בלתי-אפשרי: מתחילים בשחיית 3.8 קילומטרים, עוברים לרכיבת אופניים של 180 קילומטרים, ומקנחים בריצת מרתון (42 קילומטרים). התיידדתי עם שני טריאתלטים דרום אפריקאים שבאו להשתתף בתחרות והתגוררו בחדר ליד באכסניה שבה השתכנתי, ובסוף במקום ללכת לעשות טרק, ביליתי את היום בעידוד המשתתפים במרוץ. לקראת סוף המרתון של אחד משכני לאכסניה, הצעתי לרוץ עימו מעט. הוא לא חשב שאני רצינית, אבל הייתי רצינית. בסופו של דבר עברנו ביחד בערך 13 קילומטרים; רובם בריצה, אבל חלק קטן מהם בהליכה (הוא החליט שכל פעם כשיש עליה אנחנו מאטים והולכים, מה שהתאים לי יופי).

ואז הגעתי לארה"ב. או, יותר נכון, לניו יורק.
התמזל מזלי, ומארחי הנפלאים – הורי המאמצים – מתגוררים שלושה בלוקים מסנטרל פארק. והאב המאמץ הוא רץ מדופלם (גילו כגיל המדינה, והוא רץ לו 40 קילומטר בשבוע בממוצע). הוא סיפר לי שהכביש בסנטרל פארק (שמסלולו השמאלי ביותר מיועד לרוכבי אופניים ורצים) אורכו 6.6 מייל, כלומר 11 קילומטרים, ואז ציין שהוא רץ את כולו. הסתקרנתי. כמובן שרומא לא נבניתה ביום אחד (אם יורשו לי ציטוטים של דמויות ממחזות של טנסי ויליאמס), אבל באופן הדרגתי העליתי את מרחק הריצה שלי, עד שהשלמתי גם אני סיבוב אחד שלם של אותו מסלול משוקץ (עליות יש בו שלא נדע מצרות! אחת ארוכה ומתונה בצד המערבי קרוב לרחוב 110, ועוד כמה עליות מסריחות בסוף הטבעת [מבחינתי], מרחוב 78 בצד המזרחי והלאה), ואחרי הסיבוב המלא הראשון הגיעו עוד כמה. ואז חזרתי לארץ.

 

  
 

היום אני משתדלת לרוץ 7-8 קילומטרים, חמש פעמים בשבוע. חוץ מבקיץ. בקיץ אני בעיקר שוחה.
 
עד כאן המבוא ההיסטורי. בקרוב ההווה הפרקטי.
ומי שלא סובל מרגשי נחיתות כשהוא קורא מגזינים של ריצה (אני סובלת לעתים), מוזמן לבדוק את Runner's World.

הבן הגאה ומלחמתו במיחושים

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on דצמבר 16, 2003

לפני שנתיים, הגב שלי החליט שמשעמם להיות בסדר כל הזמן, צריך אתגר חדש. זה התחיל בוקר אחד שמשי בנובמבר, בעודי שוחה בברכה האולימפית הפתוחה. המים היו קרים כדרכם בתקופה זו של השנה, ואני בדיוק הגעתי לקיר וביצעתי גילגול ("קיפר" בלשון הברכה). תוך כדי סיום הגילגול ודחיפת הקיר עם הרגליים הרגשתי פתאום כאב חד בין השכמות. יש אנשים שכשכואב להם נורא הם "רואים כוכבים". אני שמעתי קול. נשבעת לכם, שמעתי את החוליה התחתונה בצוואר שלי פורצת (פורצת מה? מחסום? מכונית? דירה? לא ברור), וידעתי בו ברגע שהחלה בחיי תקופה שחורה.
ואיזו שחורה, וו-הו! כבר באותו בוקר, אחרי שהות של עשר דקות בג'קוזי (אם אני נשארת שם יותר מעשר דקות אני מתעלפת, זה בדוק), ומקלחת רותחת ארוכה-ארוכה, נשכבתי על המיטה הזוגית של בן-זוגי דאז, והוא עיסה לי את הגב הדואב במשחה לשיכוך כאבים. הוא מרח עלי "וולטרן" שנתנה לו שכנתו הפיזיותרפיסטית באקט פתאומי של נדיבות, אך אחרי שהרגשתי שזה לא עושה לי כלום, בחנתי את השפופרת וגיליתי שהבת-אלף נתנה לנו משחה שפג תוקפה. לא היה מנוס, הייתי חייבת לשאול את השאלה הקרדינלית:
"יש לך בן גיי?". 

 

  נראה לי שרק ספורטאים וקשישים הסובלים מראומטיזם מכירים את התכשיר השמנוני הזה, למרות שעל הקופסה כתוב בלי שמץ של בושה – Greasless.
בן חורג לוולטרנים למינהם, בן גיי מתהדר בעיקר בריח מנטול דוחה, אבל האמת חייבת להיאמר: שניות לאחר משיחת הקרם פוקדת את האזור הנגוע עננת חום קטנטנה ופועמת, שמצליחה להפיג במעט את מחושיו של הנמרח. יכול להיות שתורם לכך הריח הנורא שמתנחל בנחיריו של הנמרח עד יעבור זעם, שהוא כה איימתני עד שהוא מצליח להשכיח את הכאב שלשמו נדרש הנמרח לתכשיר מלכתחילה.

 

 

 

     במגרה השנייה בארונית שליד מיטתי מונחת שפופרת חצי ריקה של בן גיי. טפו טפו, כבר הרבה זמן לא השתמשתי בחומר המבאיש הזה, ונדמה לי שהוא כבר עבר את תאריך התפוגה שלו – אך יש לי יסוד סביר להניח שגם עכשיו ימשיך החומר לעשות את שלו, בניגוד לאחיו הצפונבון הוולטרני. אני תוהה מה יקרה כשהשפופרת תתרוקן. זה קצת לא נעים לגשת לרוקח ולשאול אותו בקול שקט, "סליחה, יש לך בן גיי?". אחרי הכל, אנחנו לא מספיק קרובים כדי שאני אדרש לסוגיית האוריינטציה המינית של צאצאיו, כפי שאני מצפה ממנו לא לחוות את דעתו אם אבקש ממנו בפנים חתומות חפיסת גלולות, או רחמנא ליצלן, ערכה לבדיקת הריון.
 
  תהיתי אם מישהו בחברת פייזר (שעם תכשיריה נמנית גם הגלולה הפאלית וייאגרה) יקלוט את הדו משמעות שעולה משם התכשיר בעברית ויחליט להחליף אותו, סוף כל סוף. ידיד בריטי שנון שלי סיפר לי על מקרים דומים שבהן חברות של מכוניות החליפו את שמותיהם של דגמים מובילים בגלל ששם הדגם במקום היעד היה קללה או משהו מביך. כך החליפה מיצובישי את שמו של דגם הפאז'רו במקסיקו ומרכז אמריקה, כשהתברר לה (בדיעבד, כמובן), שבמחוזות אלה, "פאז'רו" הוא סוג של "אוכל בתחת". מישהו אחר אמר לי שגם בארץ חברת קיה בחרה בשם חדש לעצמה, במקום שמה הקוריאני המקורי, "קַקִי" (חבל, דווקא יש לי סלוגן: "קיה, קקי של אוטו"). אבל התכשיר המכונה בן גיי נותר בשמו הגאה.
 
 
 
 

    עכשיו נראה שהחברה המפיצה את בן גיי בארץ החליטה להפוך חסרון ליתרון. השם של המוצר שלנו כולל דו משמעות משעשעת\מביכה? הבה נשתמש בדו המשמעות בקמפיין הפרסומי לאותו מוצר. ידוע שהחורף הוא שעתם הגדולה של הצווארים התפוסים – שלא לדבר על השיגרון והראומטיזם למיניהם – ועל כן עכשיו הוא הזמן לקמפיין שילוט חוצות גדול לתכשיר מזן הבן גיי. והתוצאה? אתמול נסעתי בדרך רוקח וראיתי את המודעה. "יש לך בן גיי בארון?", שאלו אותי אותיות גדולות ורבועות. מרוב צחוק כמעט התנגשתי בפאז'רו שנסע בנתיב לידי. הפרסומת אכן משעשעת, אבל מי שלא מכיר את התכשיר, ולא יודע מה הוא עושה, היה עשוי לחשוב שמדובר בפרסומת לארונות, או במודעה לרגל שבוע המודעות לאיידס. ומה יעשו עכשיו הקשישים עם הראומטיזם? לא מספיק שיש להם ראומטיזם, הם צריכים עכשיו להתחיל לדאוג שמא הבן – או, גרוע יותר, הנכדה – עלולים להמיט עליהם בושה? ומה יגידו השכנים?

 
אגב, אם חשבתם שבאנגלית אין זכר להומוסקסואליות המדומה שבה נחשד בן גיי, טעיתם.
כשערכתי חיפוש גוגל פשוט על שם המוצר, קיבלתי כל מיני אתרים היתוליים על הומואים ומשחקי פוטבול. ייתכן שגם שינוי שם התכשיר בישראל לא היה משנה את האוריינטציה המינית שלו. למה להתכחש לטבע?

אה, כן. ציפור קטנה לחשה לי שגם אמיגו כתב על זה משהו בבלוג שאין לו.
דיסקליימר חשוב: כותבת שורות אלה לא חושבת שבן גיי בארון הוא משהו רע. זאת אומרת, היא חושבת שבן גיי מחוץ לארון עדיף על בן גיי בארון (לטובת הבן, כמובן; ההורים לא מעניינים אותה), אבל דעתה על שני הבנים הגאים – זה שבתוך הארון וזה שמחוצה לו – היא, כפי שאמרו זאת ג'רי וג'ורג' באותו פרק בלתי נשכח של "סיינפלד":
Not that there’s anything wrong with that

.

סיפורי ניו יורק

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 15, 2003

I like New York in June

בפעם הקודמת שהייתי בניו יורק, גרתי בה חודשיים וחצי. זה היה באפריל-יולי 2001, אחרי שסיימתי טיול תרמילאים של חצי שנה. הגעתי לניו יורק עם לב שבור, לאות של פוסט-טיול, וחוסר רצון ברור לחזור לישראל. עד שעזבתי אותה, חודשיים וחצי אחר כך, הצלחתי לשכנע את עצמי שאני רוצה לחזור הביתה, שאני מתגעגעת לחברים שלי, ושכדאי לי לעזוב את ניו יורק עכשיו, כדי שיישאר לי קצת כסף למצוא עבודה בנחת ולא להסתער על הדבר הראשון שיוצע לי בארץ.
באותה תקופה גם הצלחתי להבין את הרציונל מאחורי השיר הזה של הארי נילסון. ניו יורק ביוני חיננית להפליא. למעשה, ניו יורק במאי הרבה יותר חיננית, אבל במאי היא עדיין נתונה לקפריזות של מזג האוויר, בעוד שביוני הקיץ עומד בפתח, והכל נראה מבטיח ונעים. לפנות ערב אפשר לרוץ בפארק מבלי לטבוע בזיעה, ובערב עדיין אפשר ללבוש סודר קל ולהתפעל מכך שיש אור עד מאוחר.
בתקופה שגרתי בניו יורק, מאחר שלא עבדתי, ביליתי לא מעט ימים בשיטוטים ברחובות מנהטן. מיפיתי את האי לפי מפתח מאפינס (ראו פוסט קודם), לפי מפתח שירותים (איפה ישנם שירותים נקיים עם נייר בכל אזור, לשעת הצורך), לפי מפתח פרוזן יוגורט (טייסטי דילייט, המצאה שהופכת למיותרת למדי כשמזג האוויר נמוך מטמפרטורת הגלידה), ועוד.
היה נחמד לגלות שהרבה דברים נשארו אותו דבר: בהוט אנד קרסטי עדיין ניתן למצוא את המאפין אוכמניות (או הדובדבנים, או החמוציות) הכי טעים, בברד פקטורי בגרניץ' וילג' יש את השירותים הנקיים ביותר באותו אזור, ותחנת הסאבוויי של קוי לקסינגטון אבניו ביוניון סקוור עדיין מתריעה בפני היוצאים מהרכבת להיזהר מה"פלטפורמה הנעה", אותה יישות מסתורית שבתחילה חשבתי שהיא משתכנת במחוזות הדימיון, עד שפעם כמעט עפתי לתוך המסילה כאשר התמהמהתי לרדת מ"פלטפורמה נעה" שכזאת.
מאז יולי 2001, הוחלפו כל הרכבות בקווים האלה בזן חדיש יותר, כזה ש"מדקלם" באופן אוטומטי את פרטי הקו, את התחנה הנוכחית, הבאה, וכל פרט חיוני אחר. כשהרכבות האלה יוצאות מהתחנה, כשהנהג משחרר את הבלם ומתחיל את האצת הרכבת, גיליתי שהקול שהן משמיעות הוא לא אחר משלושת התווים הראשונים של השיר  "Somewhere" מתוך "סיפור הפרוורים".

גילוי זה הוביל אותי לזמר באופן כמעט תמידי – “There’s…. a… place for us" כל פעם שיצאתי מתוך רכבת תחתית. שיר זה התגלה כנשק אפקטיבי נגד שירי החג, שעליהם יגיע פירוט בהמשך.

 

החלק הצפוני במפת הרכבת התחתית של ניו יורק. הקווים הירוקים הם קווי לקסינגטון אבניו

 

 

הייתי בניו יורק עשר פעמים בחיי, כך שאת כל הדברים הטוריסטיים – פסל החירות, מגדל אמפייר סטייט, מגדלי התאומים שאינם עמנו עוד – כבר הספקתי לעשות מזמן. אבל הפעם החלטתי לחזור על בילוי קוואזי-תיירותי שכבר הספקתי לעשות בעבר לפחות שלוש פעמים: לקחת את המעבורת לסטטן איילנד, לשם ההפלגה ולא לשם ביקור ביעד. עקרונית, מדובר במעבורת פונקציונלית לכל דבר; תושבי הרובע סטטן איילנד משתמשים בה כדי להגיע אל מנהטן וממנה. אך לתיירים, המעבורת מציעה נוף מרהיב למדי של דרום מנהטן ושל פסל החירות ואליס איילנד.
ביום שבו עליתי על המעבורת הייתי מלווה בעוד שני אנשים שלהם זו היתה הפעם הראשונה בניו יורק. הצעתי להם לעלות על המעבורת והם התלהבו – בעיקר נוכח העובדה שלא צריך לשלם כדי להפליג. הם גם לא הוטרדו ממזג האוויר הקר בהיותם בני מחוזות קרים יותר.
על סיפון המעבורת היה לא נעים; נשבה רוח קרה שסימרה את שיערי (שהיה נתון בכובע צמר), ושילחה אותי פנימה, לתוך בטן המעבורת, בעוד ששני מלווי נשארו על הסיפון. הנוף שנשקף נראה עצוב. בלי המגדלים זה פשוט לא אותו דבר, לא נראה מלא הוד והדר כפי שהיה נראה פעם.
קודם לכן, בדרך לרציף המעבורת, חלפנו על פני גראונד זירו. לא תיכננו לעבור שם, זה פשוט היה בדרך, אם הולכים ברגל – כפי שעשינו – מקאנאל סטריט עד לרציף. פעם, כשעמדו כאן המגדלים, היו תיירים באים לשם כדי לעלות על אחד מהם לתצפית מרהיבה על העיר. עכשיו, באים לשם תיירים כדי לערוך תצפית על אתר ההשמדה המפורסם בתולדות ניו יורק. חלקם גם מצלמים. את מה? גראונד זירו נראה כרגע כמו אתר בניה גדול, כמו קרחת יער משונה באמצע יער של עצי סקוויה אדירים.

Tis the season to be jolly'

 

הייתי פעם בניו יורק בדיוק בתקופת כריסטמס. זה היה לפני חמש שנים. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב בתקופת החגים, שכן גרתי בארה"ב בילדותי. אבל משום מה, הנחתי שהמתקפה הכוללת של שירי 

חנות הכלבו "מייסי'ס", מקושטת לרגל החג

הכריסטמס – ברדיו, ובמערכות ההגברה של החנויות – מתחילה רק שבוע-שבועיים לפני פרוץ החג.

 כלל לא זכרתי שכחודש לפני 24 בדצמבר נכנסים הרדיו והחנויות לאופנסיבת שמאלץ שלא נודעה כמותה. כמעט כל חנות שנכנסתי אליה השמיעה איזושהי גרסה של

"Have yourself a merry little Christmas"

או "Should Old Acquaintances Be Forgot". חברתי האהובה ל' אמרה לי שכל שנה בתקופה הזאת היא מרגישה הכי לא שייכת בעולם – למרות שהיא מתגוררת בעיר הזאת כבר למעלה משש שנים רצופות.
לא רק הלקוחות (טוב, אולי זו רק אני) סובלים ממחרוזות השירים החדגוניות לחג; בבית המרקחת הענק הסמוך לדירה שבה השתכנתי, בעודי עומדת מול מדף עמוס בתכשירים מונעי שפעת ומנסה להחליט מה יעזור לי להדוף את הווירוס שהתחיל לקנן בי, פנה אלי לפתע אחד העובדים, שעד אותו רגע סידר בשתיקה את המוצרים על המדפים, ושאל, "היית מסוגלת להאמין שהם משמיעים את המוסיקה הזאת – אותם חמישה שירים – ברצף, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע?". חייכתי אליו במבוכה. לא ידעתי מה לומר לו. שזה נורא? שאני במקומו הייתי משתגעת? "ניסיתם לבקש שיפסיקו, שיגוונו?", שאלתי לבסוף. "כן, אבל זה לא עזר", הוא השיב. ואז, קול נשי במערכת הכריזה עלה על מערכת ההגברה וצעק "ג'ון, שיחה בקו 2". העובד, ששמו היה כנראה ג'ון, התנצל ואמר שהוא חייב ללכת, ובינתיים מערכת ההגברה חזרה להשמיע את השיר לחג שהתנגן שם לפני ההפרעה.

Walking in the Winter Wonderland

 

בסוף זה יקרה לי. יום אחד אני אנחת בשדה התעופה קנדי בניו יורק, אעמוד בתור לביקורת של מחלקת ההגירה, ואז יגיע איש גדול במדים ויעצור אותי על ייבוא סיטונאי לא-חוקי של מזג אוויר רע לארצות הברית ולניו יורק בפרט. אין דרך אחרת להסביר זאת. כמעט כל פעם שהגעתי לניו יורק, מזג האוויר היה מקסים עד לרגע הגיעי לשם,

שלג בסנטרל פארק

ומהרגע שהגעתי (לפעמים כמה שעות אחר כך) התנאים האקלימיים היו עוברים תהליך מהיר של התחרבנות, בלי תקנה ובלי סיכוי לשיפור – אלא לאחר עזיבתי את העיר. בביקור אחד שלי בניו יורק, במאי 1998, התחיל לרדת גשם שעות ספורות לאחר נחיתתי, ולא הפסיק אלא לאחר עזיבתי, כעבור שבועיים. חברי הטוב ב' ודאי יטען כי האמירה הנ"ל משולה לטענתי הילדותית-לטענתו אך האמיתית-לטענתי, שביום שבו השארתי כביסה על החבל או שכחתי את המטריה בבית הכרחי שיירד גשם, אבל האמינו לי – כאן אני באמת יודעת על מה אני מדברת. יום לפני בואי לניו יורק, העיר התהדרה ב-12 מעלות צלזיוס; כשיצאתי מהיכל הטיסות המגיעות בשדה התעופה אל טור המוניות, שרר בחוץ קור של אפס מעלות, שרק התעצם עם כל יום שעבר.

הנחתי-קיוויתי שלא יהיה בניו יורק כל כך קר – אבל בכל זאת באתי מוכנה להתמודד עם כל כפור, יהא אשר יהא. תמיד אני חושבת שאני באה מוכנה, אבל בסוף, לא משנה מה המצב, אני בסוף שואלת מעיל חורף ראוי מהמארחים. הפעם לפחות הבאתי את הצעיף והכובע מהבית; גם כפפות הבאתי, אבל נאלצתי לשאול זוג עבה יותר.
לא משנה כמה שכבות אני לובשת, וכמה נוצות אווז יש במעיל החורף של המארחים, הקור הזה משאיר אותי חסרת אונים. אין לי מושג איך עברתי שני חורפים איימתניים בשיקגו (עיר שידועה במזג האוויר המחורבן שלה). ערב אחד, בעודי מנסה להילחם ברוח המקפיאה, שהעיפה פתיתי שלג הישר לתוך המרווח בין פתח ה"וי" של הסוודר שלי לבין הצעיף שלי, נשבעתי לעצמי שאני לא מתכוונת לקטר השנה בכלל על החורף התל אביבי. אם יש תחום אחד בו הארץ עדיפה על פני ארה"ב (יש עוד כמה, אל תמהרו לגנות אותי) – זה החורף.
ניו יורק, כידוע, מלאה במשוגעים. חלק בלתי מבוטל מהם ניצפה רץ בסנטרל פארק בשורטס (!), ביום הכי קר שעבר עלי שם. למרות שהבאתי את חליפת הריצה החורפית שלי, כדי לרוץ בפארק לזכר התקופה האביבית שבה התגוררתי בעיר, היא נאלצה להישאר במזוודה עד ליום הראשון שהכספית במדחום נסקה אל מעבר לנקודת האפס. היו שני ימים כאלה, ואז כבר הייתי צריכה לחזור לישראל. סבתא שלי בטח היתה אומרת שהשפעת הסתערה עלי בגלל הריצה בקור. אבל לא סיפרתי לה על זה בכלל.

נספח: על יוהרה וקריוקי

הבר "ליט" על השדרה השניה בין רחוב 6 ל-5, שלדברי חברתי ל' הוא אחד הבארים הטובים באיסט וילג' ובעיר בכלל, מקיים ערבי קריוקי במרתף מדי ראשון באחת עשרה, ומושך אוכלוסייה מגוונת של זמרים חובבים לצד חובבנים צעקנים, רובם ככולם מסוממים מהתחת. אם מגיעים מספיק מוקדם, אפשר להזמין כמה שירים ולשיר את כולם. אם לא, צריך לשחד את הדי-ג'יי שייקדם אותך בתור. ומה מצאתי את עצמי שרה, על במה, מול מאה אנשים די שתויים ומאוד מסטולים? תנחשו בעצמכם. וכן, כמובן, שוב שרתי wife of a postman. לא נורא. הטעות הזאת החווירה לנוכח הזיופים שבהם התהדרתי.

(והנה רמז, למי שהתייאש מהניחושים)

ניו יורק, ניו יורק, זה לא בית

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 13, 2003

כשהמטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון חשבתי שאולי עליתי על הטיסה הלא נכונה. אף אחד לא מחא כפיים. 

ככה זה נראה, כנראה, בטיסת אל-על מניו יורק לתל אביב שיוצאת ביום חמישי בערב ונוחתת ביום שישי אחר הצהריים. הרכב דמוגרפי לא הומוגני של 90% אנשי עסקים עם סמסונייטים שחורים ו-10% שאר האוכלוסייה.

מה עושים עם מגפיים, שלושה זוגות גרביים (אחד מהם עד הירך), פליס ומעיל ב-23 מעלות צלזיוס? ומה עושים עם וירוס ניו יורקי שבמשך 3 ימים הסכים להפסקת אש אבל חמש דקות לנחיתה בתל אביב החליט שכל ההבנות בטלות ומבוטלות? ומה עושים עם בטן שהתרגלה לאכול מאפין אוכמניות פעמיים ביום לפחות?

עוד על ניו יורק – בקרוב מאוד

(ולאוהבי המאפין – אתר חביב)