דנה ברותחין

כל הכבוד! קדימה! לא לוותר!

Posted in סמים חוקיים by danazim on נובמבר 22, 2004

כמה הרהורים בעקבות ההשתתפות במירוץ אייל השלישי – שבת, 20 בנובמבר.

מירוץ זה דבר נחמד. מגיעים הרבה אנשים (במירוץ אייל השתתפו במקצה התחרותי ל-15 קילומטרים כמעט 500 איש), חלקם ספורטאי עילית, מרביתם חובבים. כולם לבושים במיטב מחלצות הלייקרה שיש לארונם להציע. לפני הזינוק עושים מתיחות, רצים ריצת חימום, שותים הרבה, וכמובן, הולכים לשירותים הרבה. ואז מגיע רגע הזינוק, מתגודדים מאחורי הקו, צועקים יחד עם המזניק "עשר, תשע, שמונה, שבע…", מאפסים את הסטופר ומתחילים לרוץ.
ואז, אחרי שהריצה מתחילה, אי אפשר שלא לשים לב לעובדה אחת – איזה שקט. מלבד הצליל הנעים (לאוזני, לפחות), של אלפי סוליות גומי טופחות בקצב קבוע על האספלט, לא נשמע קול. דממה דקה.
 
המירוץ שלשום עבר ברחוב מאוד מרכזי ברמת השרון: רחוב ביאליק (שאחר כך הופך לרחוב וייצמן, ובסוף לז'בוטינסקי). שעת הזינוק היתה 9:00 בבוקר, שעה לא מאוד מוקדמת אבל אחרי הכל, מדובר בשבת. מעט מאוד אנשים יצאו החוצה כדי להתרשם מנחיל האנשים שפשט בשורטס וגופיות על המושבה הקטנה. אבל גם אלה שיצאו לא חשבו שחמש מאות הרצים שבדיוק התחילו את המירוץ שלהם היו שמחים לשמוע מהם קריאת עידוד אחת מסכנה. עברנו על פני עשרות רמת-שרונים שעמדו דוממים בפתח הווילה או בית הדירות שלהם, ונעצו בנו מבטים בוהים.
 
לא יכולתי שלא להיזכר באירוע הספורט המדהים ביותר שיצא לי לראות – תחרות האיירונמן של ניו זילנד, שהתקיימה בעיר טאופו במארס 2001. התחרות הבלתי אפשרית הזאת מתחילה בשבע בבוקר, וננעלת בחצות (רוצה לומר, מי שלא הספיק לשחות 3.8 ק"מ, לרכב 180 ק"מ ולרוץ מרתון בטווח השעות הזה, כאילו שלא סיים את המירוץ), ובמשך 18 השעות אלה, עמדו כמעט כל תושבי העיר ברחובות, צעקו והריעו ועודדו את הטריאתלטים להמשיך הלאה. איך אני יודעת? כי גם אני עמדתי על המדרכה מחוץ לאכסנייה שבה לנתי וצעקתי "בראוו" ו"כל הכבוד" במשך כל אותו יום עד שאיבדתי את הקול, ומחאתי כפיים עד שנוצרו לי סימנים כחולים בכפות הידיים. במשך שעה וחצי גם רצתי קצת עם אחד המתמודדים בתחרות, בחור דרום אפריקאי שהשתכן אף הוא באכסנייה שלי, וראיתי מקרוב איך רבים מתושבי העיר הוציאו כסאות נוח לדשא שמול בתיהם, ועודדו את ריאן ואותי להמשיך ולרוץ, הציעו לנו כוסות מים וחצאי בננות, ואפילו נתנו לריאן שלוק מאחת מפחיות הבירה שהיו מונחות על שולחן הפיקניק שלהם (טריאתלטים, אל תנסו את זה בבית. זה משהו שכנראה עובד רק אצל ספורטאים דרום-אפריקאים).
 
לפני חודש, השתתפתי במירוץ חולון. בניגוד למירוץ אייל, מדובר במסלול בן 10 קילומטרים בלבד, שעובר רק ברחובות חולון (שליש ממסלולו של מירוץ אייל עובר בשבילים בפרדסי הסביבה), בהם גם הרחובות הראשיים מקווה ישראל ושנקר. המירוץ התקיים ביום שישי והוזנק ב-10 בבוקר, שעה שבה העיר כבר לא נמה את שנתה, אבל גם אז שררה בדרך כלל דממה ברחובות. שוטרת אחת בסביבות הקילומטר השני קראה לעברי "יופי, יופי, גאוות הנשים" (אבל אולי זה היה מכיוון שרצתי בדבוקה עם כמה נציגים ונציגות ממשטרת ישראל). ברחוב שנקר עברנו על פני בית ספר יסודי, שם הילדים היו בהפסקה (אולי בשל המירוץ), ועמדו בחצר, ידיהם משתרבבות החוצה מבעד לסורגים, וביקשו שכל הרצים, ואני ביניהם, יטפחו להם על כף היד. קשישה אחת שעמדה בתחנת אוטובוס אמרה לי "כל הכבוט", ומאוחר יותר, בנות בית הספר התיכון שמעבר לכביש, ששמחו לראות כיצד אני ורצה אחרת עוקפות שני רצים גברים, התחילו לצעוק בקולי קולות "הו, הא, מה קרה? הבנים אכלו אותה". אבל עד מהרה הגענו לפינת שדרות בגין, שם עמדה מכונית אחת, ונהגה צפר בקולי קולות, מפסיק מדי פעם כדי לצעוק על השוטר שעצר את התנועה ואיפשר לנו לעבור, וכדי לקלל את ראש העיר שמאפשר למירוץ הזה לקרות.
 
בחזרה למירוץ אייל. יודעי ח"ן שרצים מהר ממני ומנוסים יותר ממני בריצות ארוכות ישמחו לספר לכם שמדובר במירוץ קשה. יש בו עלייה די לא נעימה, בין הקילומטר ה-11 לקילומטר ה-13 – עלייה שמסתיימת בכיכר שבה פוגש רחוב ביאליק את רחוב אוסישקין. השתדלתי מאוד לשמור על אופטימיות; אחרי הכל, עליות אינן זרות לי. אני רצה לי לפחות פעמיים בשבוע בהרי ירושלים אצל הורי במושב (ואף כתבתי על זה פעם רשימה). כשהגענו לעלייה, המשכתי לרוץ בקצב הקבוע שלי, מביטה בכמה רמת-שרונים דוממים שהביטו בי מנגבת זיעה ממצחי (נובמבר או לא נובמבר, כשרצים אז מזיעים). אבל אז, כשהתקרבתי לפינת ביאליק-סוקולוב, מקום שבו הכביש נעשה תלול עוד יותר, התחילו קולות צפירה לפלח את הדממה. נהגים זועמים לחצו שוב ושוב על צופר מכוניתם, מתווכחים עם שוטרים, מאיימים, מקללים. איש אחד עם עגלת ילדים החליט שהוא נוטל לעצמו זכות קדימה, וכמעט התנגש בי ובחברי שרץ איתי.
 
מי שרץ ריצות ארוכות (וגם מי שרץ ריצות קצרות, בעצם), יודע עד כמה חשוב להישאר מרוכזים כשרצים במירוץ, וכמה קשה להמשיך לרוץ כשמאבדים את הריכוז. אחרי הקקופוניה והברדק הזה לא פלא שהאטתי עד סוף העלייה, ורק אז התחלתי להאיץ לקראת קו הסיום. אילו היו עומדים גם שם רמת-שרונים דוממים, סביר להניח שהייתי מצליחה לשמור על הקצב שלי מבלי להאט. ואילו, אילו היו עומדים שם רמת-שרונים שמחים וקולניים, הקוראים לי להתקדם ולהמשיך, סביר מאוד שהייתי מאיצה כבר אז.
 
אומרים שקשה מאוד לקיים בארץ מרתון נוסף מלבד מרתון טבריה, כי באף עיר אי אפשר לעצור את התנועה למשך כל כך הרבה שע
ת. אז איך זה שבכל המטרופולינים הגדולים בעולם – לונדון, פאריס, ברלין, ניו יורק, פור פאק'ס סייק! – אפשר?
 
 

(ואיך היה, אתם שואלים? טוב מאוד, תודה. התוצאה היתה לא רעה בכלל למישהי שרצה 15 ק"מ בפעם הראשונה, ודודתי המקסימה אפילו חיכתה לי בקו הסיום והתנפלה עלי בנשיקות. גם השרירים התנהגו יפה ולא כאבו ביום שאחרי. מאוד מומלץ).

סוף לטרגדיה היוונית

Posted in סמים חוקיים by danazim on נובמבר 8, 2004

לפני קרוב לשלושה חודשים ביכיתי את כשלונה המר של פולה רדקליף במרתון האולימפי במסגרת אולימפיאדת אתונה. רדקליף, המחזיקה בשיא העולם לריצת מרתון בנשים, למי שמתעצל להקליק על הלינק, הובילה ברוב אותו מירוץ עד שנעקפה בידי שלוש רצות ברבע האחרון של המירוץ, ולבסוף פרשה ממנו בדמעות בקילומטר ה-36.

אחרי אותו פיאסקו, הופצו שמועות שהיא תחליט לפצות את עצמה בריצת 10,000 מטרים באותה אולימפיאדה. השמועות הסתברו כנכונות, אבל עם תחילת המירוץ התברר כי לרדקליף אין את הכוחות הדרושים כדי לנצח בו, וגם כאן היא נאלצה לפרוש.

 

אחרי שני כשלונות מונומנטליים שכאלה, היה ברור שרדקליף חייבת ניצחון במירוץ אחר – ומהר, כדי להחזיר לעצמה את הביטחון העצמי בכוחה וביכולותיה – ולמען הסר ספק, יש לה. היא רצה מצוינת, פעילה מאוד נגד השימוש בחומרים אסורים, ובקיצור, אתלטית למופת.

 

רדקליף עוברת את קו הגמר, אתמול בניו יורק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתמול היא הצליחה להשיב לעצמה את הביטחון הזה, במרתון ניו יורק. לדבריה, רק לפני 12 יום היא החליטה סופית להשתתף במירוץ (לשם ההבהרה, ההרשמה למרתון נסגרה הרבה לפני האולימפיאדה, מתישהו במאי-יוני), ובדיעבד זו היתה החלטה נבונה. רוב יריבותיה של רדקליף פרשו מהמרתון באמצע (בהם גם דינה קסטור האמריקאית, שזכתה בארד במרתון האולימפי) – המסלול של מרתון ניו יורק ידוע כמסלול לא קל בכלל ומשופע בעליות – ומלבד הרצה הקנייתית סוזן צ'פקמיי, אף אחת לא היוותה לה איום אמיתי. רדקליף עברה את קו הסיום כעבור שעתיים, 23 דקות ועשר שניות – תוצאה רחוקה אמנם משיא העולם שלה העומד על 2:15:25, אבל היא הביאה לה פרס של 140 אלף דולר, ומכונית "סמארט".

 

עוולות אולימפיאדת אתונה תוקנו גם לגברים: הנדריק ראמלה הדרום אפריקאי היה הרץ הראשון לחצות את קו הסיום. כזכור, נאלץ ראמלה לפרוש בעיצומו של המרתון האולימפי אחרי שהוביל לאורך יותר ממחצית המירוץ, בגלל פציעה שמנעה ממנו להמשיך.

 

 

 

ואצלי, ההסטריה בעבודה סביב הראיס הגוסס הביאה לביטול התוכניות להשתתף מחר במירוץ אשדוד, תודה רבה באמת. אני בעיקר מקווה שהיא לא תצליח להרוס את ההכנות שלי לקראת מירוץ אייל, בו אשתתף אי"ה ביום שבת עוד שבועיים. זו תהיה הפעם הראשונה שארוץ 15 ק"מ. אבל מה הם 15 קילומטרים לעומת המרתון של רדקליף?