It's a Wonderful Town…
טרול א': אוי לא, היא שוב כותבת. זה בטח בגלל הטלוויזיה שלה שמתה.
טרול ב': או הטוסטר-אובן! אוי לא, רק לא זה…
אין מה לדאוג, הטוסטר אובן לא התפגר. המצב מחוסר הטלוויזיה עדיין נמשך (המתקן עובד בעצלתיים-מה, הייתי אומרת), אבל למרבה המזל מצאתי לי transitional object נפלא בדמות האתר הזה.
הרעיון שלו די פשוט: כל מי ששומע שיחה מעניינת יכול לשלוח אותה למנהלי האתר, והם יעלו את הנבחרות שבהן לאתר, בצירוף כותרות שנונות בטירוף, ציון מיקום השיחה, ואם השולח מעוניין בכך – יציינו גם את שמו.
|
יש לי סימפטיה לקונספט הזה: בשנה ב' ללימודי התסריטאות שלי, למדתי קורס שנקרא "ממונולוג לדיאלוג" אצל קובי ניב. המטלה הראשונה שנתן לנו ניב היתה להביא לשיעור שיחות ששמענו באמת. אותם שיעורים ראשונים זכורים לי בחיבה כמצחיקים במיוחד: יש לשיחות אמיתיות פוטנציאל להיות מצחיקות מאוד, וזה העקרון שעומד בבסיסו של האתר הזה.
|
מאחר שמדובר בשיחות שנשמעו בניו יורק, ולא באיזה חור באיווה, החומר הרבה יותר קיצוני. הומלסים, משוגעים, יאפים, שיכורים, מיליונריות ונסיכות גטו, קשישים יהודים, תיירים – כולם מככבים באתר. מי שמכיר את ניו יורק קצת לעומק יכול ממש לשמוע את הדיאלוגים בעת קריאתם.
|
ישנם קטעים שנשמעו כל כך שנונים ונפלאים שנראה שתסריטאי כתב אותם, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בתושבי ניו יורק – טיפוסים עירוניים, משכילים וגם ציניים – אפשר להאמין שהם נאמרו. וגם אם לא, הרי שבדה אותם כותב מוכשר במיוחד.
|
כצפוי, למעלה מ-90% מהדיאלוגים מכילים קללות עסיסיות או עוסקים במישרין בסקס. אחרי קריאה ארוכה במיוחד זה קצת נמאס, אבל עדיין יש ביניהם קטעים משעשעים מאוד.
|
אה, כן, ועיקר שכחתי: גם המגזין "טיים" בחר באתר הזה כאחד מחמישים האתרים המגניבים של השנה.
תהנו.
|
עריצות הקופסא הכחולה
יום חמישי לפנות ערב, הבית כבר חשוך. אני יושבת למחשב, ברקע מתנגן קליפ ב-VH1. הטלוויזיה הדולקת ממלאת את הסלון החשוך באורות פסיכדליים. לפתע פוף! קול פיצפוץ, וקולה של הטלוויזיה נדם. גם התמונה, בעצם. ורע מכך, גם הממיר.
אני נזעקת מהמחשב אל הטלוויזיה, ומנסה לפענח את המסר המטריד. בתחילה אני משוכנעת שקפץ הפקק (לא כך), ואחר כך – שהלך התקע (לא ולא). אני מתקשה להשלים עם העובדה שהלא-יאומן קרה – ההלכה הטלוויזיה?
אני נזכרת בהליך רכישתה של הטלוויזיה, אי אז לפני שנה וחצי. עזבתי את דירתי הקודמת, שהגיעה עם טלוויזיה קומפלט, ועברתי לדירתי הנוכחית, שהגיעה עם ארבעה קירות מסוידים ותו לא. מן הסתם, רכישת טלוויזיה לא היתה בראש רשימת סדר העדיפויות הלאומי: קדמו לה דברים פעוטים כמו ארון בגדים גדול, ארון ספרים, ספה, כלי מטבח. לבסוף, כשהגיעה עת הטלוויזיה, התברר שגם אילו היה לי תקציב לכך, לא אוכל לקנות טלוויזיה בעלת מסך גדול מ-25 אינץ': החור שהאדריכלית (שבעיצובה שופצה הדירה) ייעדה לטלוויזיה היה קטן מדי, 78 ס"מ. לבסוף נבחרה טלוויזיה 25 אינץ' של ITT: בשל מחירה האטרקטיבי באחד מאתרי הקניות המקוונים, ובשל ביקורת אוהדת-מה שנתן לה איש מקצוע מקורב.
כשהיא הגיעה, שקלתי לשמור את הקופסא, למקרה שלא אוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא ואאלץ למצוא מגורים חלופיים. וחוץ מזה, הקופסא הכילה שעשוע לוגי בדמות הכתובת ITT Germany made in China, ומי כמוני תוכל לעמוד בפני שעשועים לוגיים. לבסוף זרקתי את הקופסא. לא היה לי מקום בשבילה בבוידעם.
מה שעוד הסתבר שזרקתי, אחרי שהפכתי את ארון המסמכים שלי, הוא את החוברת שעימה היא באה, ואת תעודת האחריות שלה. אלוהים, מדוע אני שומרת קבלות ותעודות אחריות של הקומקום החשמלי דה-מי-קולו שרכשתי בסופר לפני כמעט שנתיים, שנפח את נשמתו לפני ששה חודשים, אבל את תעודת האחריות של הטלוויזיה דה-מי-קולו שלי אני לא מצליחה למצוא? בן זוגי טען בפני שזה לא הגיוני. את כל כך מסודרת, הוא אמר. בטוח שמרת את זה איפשהו. הגיוני, לא הגיוני, תעודה – אין.
החלטנו שלמחרת נביא את הטלוויזיה למתקן השכונתי. למרבה המזל התברכנו באחד כזה, ממש כאן, 250 מטרים מהבית. אחרי שבן זוגי רץ את ריצתו הארוכה (25 ק"מ) ואני את ריצתי הארוכה (15 ק"מ, לא להיסחף, אני לא מתאמנת לקראת מרתון טבריה), הפשלנו שרוולים וניגשנו למעשה. אבל מהם 15 ק"מ ריצה לעומת סחיבת תפלץ איימתני ומגושם מפלסטיק שחור-אפור למרחק 250 מטרים? כבר בשלב הירידה במדרגות הצלחנו להכאיב לעצמנו בצורה חסרת תקדים (אני חטפתי את הבומבילה בשתי הברכיים; בן זוגי ספג פגיעה ישירה בכף הרגל). אחר כך, בצעדה האיטית לאורך הרחוב, עצרנו ארבע פעמים וכמעט-שמטנו את הממותה על האספלט אגב צעקות "זה מחליק! זה מחליק!", לצהלתם הרבה של הולכי הרגל שהקיפונו. לבסוף קירטענו לתוך היכלו של מתקן הטלוויזיות, שהעיף בנו מבט משועשע, רשם את פרטינו, נתן לנו כרטיס ביקור ושילח אותנו לדרכנו, לא לפני שציין ש-ITT היא לא פירמה מי-יודע-מה. ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים, תודה רבה.
חזרתי הביתה, ובן זוגי הלך לאוניברסיטה. מה אעשה? אני יודעת! אני אבדוק אם יש שידור חוזר של כל התוכניות החדשות ששודרו אתמול ביס פלוס ופיספסתי כי התקלקלה הטלוויזיה. אהה, אופס. אין טלוויזיה. היא מקולקלת.
כמה פעמים במהלך היום התישבתי כהרגלי על הספה, שילבתי רגל על רגל, כדי לגלות שהחור (הקטן מדי, כאמור) של הטלוויזיה שומם בריקנותו. אין טלוויזיה. אי אפשר לראות את הפרקים שהחמצתי בסדרת הדרמה המופתית "החיים מתחילים", המשודרת עכשיו בשידור חוזר ביס פלוס. אי אפשר להתעצץ מול איזה סרט אידיוטי. צריך לנצל את הזמן, לעזאזל! אבל למה הטלוויזיה המקולקלת באה לי בתזמון כל כך מחורבן? דווקא עכשיו, כשאני בין פרויקטים, כשאין לי השראה לכלום? לא יפה.
4 comments