דנה ברותחין

מאות רוכבים הצביעו בפדלים כדי לתמוך בהנרי אוחיון

Posted in Uncategorized by danazim on ספטמבר 3, 2012

לא כל יום מתייצבים מאות ספורטאים חובבים ומקצועיים כדי לתמוך בחבר קהילה הזקוק לעזרה, אבל בשבת האחרונה זה קרה, כשמאות מחברי קהילת רוכבי אופני הכביש בישראל נרתמו למענו של בכיר חבריה, השרוי במצוקה אישית וכלכלית גדולה. והכל – בזכות רוכבת אחת, שהחליטה לערוך לו מחווה מרגשת.

עוברי אורח שהגיעו לצומת נחשון בשבת האחרונה קצת לפני הזריחה בתקווה לתדלק את מכוניותיהם שפשפו עיניהם בתדהמה. תחנת הדלק בצומת, שבשבתות רגילות מהווה נקודת יציאה של רוכבי כביש לאימוני השבת, היתה מלאה עד אפס מקום ברוכבים, שהתפרסו לאורך כל שטחה של התחנה. היו רוכבים עצמאיים וקבוצות שלמות של רוכבים. לוחמי סופשבוע ורוכבי מסטרס-פרו. גברים, ונשים, מבוגרים וצעירים. וכולם הגיעו לצומת בשעת טרום-זריחה זו למטרה אחת: לכבד את הנרי אוחיון, רוכב העבר שייצג את ישראל באולימפיאדת רומא ב-1960, ומצוי בימים אלה בקשיים כלכליים.

את האירוע יזמה יעל בן-דוד, בתו של ז'אק בן-דוד ז"ל, רוכב עבר בכיר שהיה יריבו וחברו של אוחיון. בתחילת הקיץ, באמצע רכיבת שבת שגרתית על כביש 3, פגשה יעל את הנרי, שמעה ממנו על קשייו, והחליטה להירתם לעזרתו. בסיוע כמה חברים בולטים מקהילת רוכבי ראש ציפור, יזמה בן-דוד אירוע של "רכיבת הוקרה", שבה יוכלו הרוכבים גם לתרום כראות עיניהם למען אוחיון, שמתקיים מקצבת ביטוח לאומי, מתגורר בגפו בדירה שכורה ומתפוררת, ומתקשה לשלם את חשבונותיו. יעל וחבריה לקבוצה פתחו אירוע בפייסבוק, והפיצו את פרטיו בקרב נציגי ענף האופניים, וההודעה על האירוע נפוצה.

בסופו של דבר, בשש בבוקר בנחשון גדשו את תחנת הדלק חברי מיטב קבוצות הרכיבה בענף אופני הכביש – TACC, סונטו, ICC, רוכבי ראשון לציון, 500 ואט, וכמובן חבריו לקבוצה של אוחיון, אקס-טים. מלבדם, היו עוד הרבה רוכבים עצמאיים, שחלקם הגיעו לאירוע ממקומות מרוחקים בצפון הארץ ובדרום.

הנרי אוחיון עם יעל בן דוד לפני תחילת הרכיבה. התקשה להסתיר את התרגשותו. צילום: רוני כהן

לפני שיצאה הרכיבה לדרך, הוזמן הנרי אוחיון לשאת כמה דברים, והתקשה להסתיר את התרגשותו. "הוכחתם כאן שאנשים שעושים ספורט כדרך חיים אינם רק בריאים יותר – הם גם בני אדם", הודה אוחיון למאות שהגיעו לכבד אותו, ובנימה מבודחת יותר, הבטיח לתת להם בראש בעליות.

הרוכבים, שמספרם נאמד בכמה מאות, יצאו ברכיבה לכיוון דרום על כביש 3, ואז המשיכו שמאלה בצומת ראם לכיוון צומת תל עזקה. משם רכבו על כביש 38 לכיוון צומת שמשון, ובחזרה לנקודת המוצא – נחשון. מסלול המרובע מעולם לא היה שוקק חיים כל כך – ומיתר ארוך של רוכבים השתרך לאורך קילומטרים ארוכים על הכביש, הפגנת נוכחות מרגשת שאף אירוע "מסה קריטית" לא הצליח לייצר קודם.

יעל בן דוד היתה בסוף האירוע מאושרת ונרגשת. "זה היה מדהים. זו הצלחה שעלתה על כל הציפיות, מעל ומעבר כל המטרות שהצבנו לעצמנו – גם מבחינת הסכום שנתרם בעבור הנרי, וחשוב לא פחות, מבחינת ההיענות וההתייצבות של הרוכבים, שהיו ממושמעים להפליא ועמדו בלוחות הזמנים. היה מרגש גם לראות שבעולם האדיש והציני שלנו, היה פה מאורע חף מציניות, של אנשים שבאמת רצו לעזור להנרי".

אוחיון, מוקף ברוכבים. הבטיח "לתת בראש בעליות". צילום: רוני כהן

בתום האירוע פרסם הנרי אוחיון את ההודעה הבאה:

"לכל הרוכבים היקרים שהופיעו למפגש בשבת בנחשון, וגם לאלו שלא הצליחו להגיע: אני מודה לכם באופן נרגש על הופעתכם ותרומתכם. אני מפיץ כל הזמן ובכל הזדמנות את האוצר שנמצא ברשותנו, אנחנו הרוכבים, והוא הפעילות האינטנסיבית של הרכיבה על אופניים. בזכות הפעילות הזאת, אני מצליח להתגבר על הבדידות והייאוש, שהם המצב הקיומי שלי. לכן, חברי היקרים, אני מבקש מכם להתמיד בפעילות היקרה הזאת, שבאמצעותה תעניקו אושר לעצמיכם ולסביבתכם. ההוכחה הגדולה ביותר לכך היא התייצבותכם בנחשון ותרומתכם. לבסוף, במסגרת ההערכה הגדולה שאני חש כלפיכם, אני מבטיח לתת לכם 'לקרוע אותי' בעליות (זה כמובן יהיה רק בחלום שלכם). בתודה והוקרה, ולהתראות בתחרויות, הנרי אוחיון".

לגלריות תמונות מהאירוע שצילמו רוני כהן ונאוה גלזר – לחצו כאן, וכאן.

מודעות פרסומת

10 קילומטרים במים פתוחים באילת: Veni, natavi, vicci!

Posted in Uncategorized by danazim on נובמבר 3, 2011

כמו לא מעט החלטות בתחום הספורטיבי שקיבלתי בשנים האחרונות, גם ההחלטה להירשם ליום אחד במסגרת משחה "שלושה ימים ב-3 ימים" התקבלה ברגע האחרון, שבוע לפני האירוע. עד אז הספקתי לבלות חודש בשחיות ים ארוכות פעמיים בשבוע, עם החבר'ה של זון-3 או לבד, ולהרהר בהשתתפות ביום האחרון של האירוע הזה, הכולל שלושה ימים רצופים של שחיית 10 קילומטרים, כל פעם בים אחר. גם הספקתי לקלוט שהנטייה שלי ללקות במחלת ים לא מוגבלת רק לשייט על סירה בים סוער – אלא גם לשחייה בו. אחרי פעמיים שבהן עצרתי את השחייה כדי להקיא במים העמוקים (לא חוויה שהייתי ממליצה לאיש עליה) – הבנתי שכנראה שחייה בים התיכון לא באה בחשבון; אני לא אעמוד בגלים ולא אוכל לאכול ולשתות בצורה שתאפשר לי להשלים את עשרת הקילומטרים. אבל במקום לרדת מזה לגמרי, החלטתי לעשות שמיניות באוויר, ולארגן לעצמי נסיעה לאילת, שם הים צפוי להיות נוח יותר. תוך יומיים התארגנתי על שותפים לחדר, המציאות עזרה לי קצת וסידרה לי לא לעבוד ביומיים הנחוצים, וזהו.

למרות כל מה שכתבתי כאן, עלי להבהיר שלא הרגשתי שאני מוכנה לחלוטין לאתגר. עמיתי לקבוצת המסטרס של ה-TI (הקבוצה שמפיקה את האירוע המדהים הזה), היו מוכנים ממני פי כמה. הם בילו שלושה חודשים לפחות בהכנה למשחה, ביצעו שחיות-ים לפחות שלוש פעמים בשבוע, שחו מרחקים של חמישה קילומטרים ויותר באימונים, וכיוצא בזה. אני, מאז שעזבתי את הקבוצה באפריל, עקב קוצר בזמן ומחסור במזומנים, שחיתי בים כשהזדמן לי, והמשכתי להשקיע יותר פנאי בשני המקצועות הנותרים לענף הטריאתלון – אופניים וריצה – כהכנה לתחרויות הטריאתלון ומתוך רצון לשמור על הבסיס שיאפשר לי להשתתף בעוד חצי איש ברזל בינואר. אפילו את חליפת השחייה שלי, שבה עמדתי לעשות שימוש במשחה, לא טבלתי במים מאז התחרות באוסטריה שבה השתתפתי ב-20 במאי. פלא שהייתי קצת מוטרדת?

ולדאגות האלה נוסף גם עניין הקצב. לא ידעתי לאיזה קבוצה להצטרף. באילת תוכננו לשחות שלוש קבוצות. בקבוצת החוד שחו כרישים מסוגם של גדי כ"ץ ותמר קופרמן, והיה לי ברור שאין לי מה לחפש שם, כי הקצב המתוכנן שלהם היה קצב מהיר מדי בשבילי. אבל הקבוצה השנייה במעלה, קבוצת ה-20-21 דקות לקילומטרים, נראתה לי מהירה מדי. ידעתי שאני מסוגלת לשחות בקצב הזה, אבל האם אוכל לדבוק בו למשך עשרה קילומטרים? הייתי מסופקת. לפיכך נותרה הקבוצה השלישית, אבל גם שם חששתי שלא אמצא את מקומי, כי הקצב שנקבע לה היה איטי בשתיים עד שלוש דקות מהקצב שלי. האם אמצא את עצמי שוחה לבד, בלב הים, בלי איש לצדי? התרחיש הזה לא מצא חן בעיני. ובכל זאת, אני אומרת לגדי כ"ץ ואריק פרי – שני העוגנים של הפרויקט הענק הזה – לרשום אותי לקבוצה האחרונה.

ערב קודם למשחה אני מגלה ששלושה שחיינים-עמיתים מקבוצת המסטרס, שבאימוני הים היו תמיד סביבי או מעט יותר מהירים ממני, רשומים לקבוצה השנייה. אני מחליטה לקחת צ'אנס ולהתחיל לשחות איתם. מקסימום ארד אחורה: זה תמיד אפשרי. למרות כל קדחת ההכנות של הרגע האחרון בבוקר המשחה, גדי המקסים זורם איתי. אני מזנקת לים כשעל הזרועות שלי כתוב B57 במרקר כסוף. הציוד האישי שלי מופקד בסירה של הקבוצה השנייה. זהו. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, ומנסה לא להילחץ כשאני מגלה שבקבוצה השנייה שוחים גם כמה כרישים וכרישות רציניים, כמו שותפתי לחדר אפרת אלוני, פודיומיסטית ושחיינית מהירה, ואריק פרי עצמו, שלא לדבר על מייסד TI, טרי לוכלין, שהגיע לישראל כדי להשתתף במיזם המדהים הזה, וידוע כשחיין מהיר במיוחד המחזיק בשיאים אמריקנים שונים. אני גם מרגיעה את עצמי שלמרות שלא שחיתי עם החליפה שלי יותר משעה ורבע ברציפות, אני אשרוד את זה בלי שיתפתחו לי שפשפות מפלצתיות, ומורחת כמויות של בודיגלייד ובייבי פסטה שמצדיקות שימוש בשליכטה. גם המשקפת שאותה ברגע האחרון החלטתי לקחת לאתגר טרם עמדה בשחייה של כל כך הרבה שעות ברציפות. שקט, אני מגרשת את החששות ומזנקת למים, שבהשוואה לאוויר הקריר באילת המשכימה הינם חמימים למדי.

לפני המשחה, מבקשת מגדי להחליף קבוצה, והוא מסכים.

מתחילים לשחות, והקצב בסדר. אני חושבת על סגנון, ומוודאה כל הזמן שאני יושבת על רגליים של מי מהשחיינים בשורה הראשונה והשנייה. 27 שחיינים מזנקים למים בקבוצה השנייה. כל עוד אני בתוך הדבוקה אני אהיה בסדר, אני אומרת לעצמי. המים שקטים, צלולים, ורגועים. פה ושם רואים קצת דגיגים כסופים. אנחנו מתחילים את השחייה ממזח הסירות של הרויאל ביץ' ונעים מזרחה, לכיוון הגבול הימי עם ירדן, לצורך "השלמת קילומטרז'", כדי שבנקודת הסיום שלנו, מלון הנסיכה, נגלה שעברנו בדיוק 10 קילומטרים. אותנו מלווה סירת מנוע קטנה שעליה יושבים יוחאי הפרמדיק שהוא גם השייט והכלכל, ולצידו לימור קולנר ולנר, מנהלת ה-TI, שלמרות מחלת הים שלה מטפלת בנו בצורה אימהית להפליא. התכנון הוא לעצור כל שעה בדקה החמישים, לצורך חלוקת בקבוקי מים וג'לים לשחיינים. שלוש עצירות כאלה מתוכננות, והן אמורות להיות קצרות ופונקציונליות. שלוש-ארבע דקות והמשכנו.

בעצירה הראשונה אני באקסטזה. איזה כיף לי! אני שוחה עם הכרישים האלה והקצב ממש סבבה! שותה לי מים, שואבת ג'ל בטעם פירות יער, אין שום בחילה, אין כל יאוש בעולם. אושר צרוף. החבר'ה שמחים, אריק פרי מתרה בחבר'ה המהירים יותר שלא יברחו לו. כמה מהם מציינים שהקצב קצת איטי, אבל הם הכי מפרגנים ומתחשבים בצורך לשמור על שלמות הדבוקה. מסיימים את ההזנה וממשיכים.

שוב אני בלב הדבוקה, שוחה לי בשמחה על הרגליים של הילה, של אפרת ושל דני. פה ושם הגלים שהחלו לפתע הודפים אותי על השחיינים לפני, וגורמים לי לגעת בהם משל רציתי להעניק להם פדיקור נמרץ. בשלב כלשהו גל הודף אותי על המרפק של המאמן המלווה, נמרוד. המרפק שלו פוגש את המצח שלי בבום. שנינו עוצרים. הוא מבוהל. "את בסדר? איפה חטפת את זה, בראש?". אני מהנהנת אבל מרגיעה אותו, "לא קרה כלום, הכל בסדר". ממשיכה לשחות. המצח קצת כואב אבל אחרי כמה דקות כבר לגמרי שכחתי מזה. המים כחולים-כהים ומדהימים – אנחנו כנראה שוחים בעומק רב. אני מוציאה כה וכה את הראש למטרות ניווט ומגלה שהים ממש גלי. עדיף לא להוציא את הראש. נזכרתי שכשחיתי בים התיכון הבחילה שלי הוחמרה כאשר עשו עלי דרפטינג, ואני ניווטתי. אסור לי לחטוף שוב מחלת ים. לא עכשיו.

בניווט החטוף אני גם מגלה שאנחנו כבר בנמל אילת! ווט דה פאק! איזה כיף, אנחנו ממש טסים. העצירה השנייה מגיעה מהר מהצפוי, שוב בקבוק מים, שוב ג'ל – הפעם בטעם תפוז. מבט מהיר בגרמין מגלה ששחינו כבר 5.6 ק"מ. זה מרגש, זה הכי הרבה שאי פעם שחיתי. אני רוצה לחלוק את המידע המשמח עם עוד מישהו, נגיד, המאמן, ומגלה שנמרוד עלה על הסירה. הכתף שלו מציקה. ואז אני גם מגלה שעמיתי ל-TI שבזכותם החלטתי ללכת בכל זאת על הקבוצה השנייה – מיכל, אדם ואפרת רם – עברו יחד עם בעלה של אפרת לקבוצה השלישית והאחרונה. מה זה אומר עלי? האם גם אני הייתי צריכה לעבור אחורה? אני מגרשת מהמוח את המחשבות הלא פרודוקטיביות האלה, וממשיכה לשחות.

אדם סיפר לי אתמול שהשעה השלישית היא המבאסת ביותר, כי הנוף התת מימי משעמם. ואכן הוא משעמם. מה שרואים זה רק אדמה חולית שמזכירה מגרש לפני שהחלה עליו בנייה: חול, חצץ, פה ושם איזה מוט ברזל חלוד. מצ'עמם. אבל המשקפת שלי פתאום מחליטה להכניס קצת אקשן. היא נוזלת. בהתחלה אני מדחיקה. זה סתם קצת מים, יהיה בסדר. אבל עד מהרה נכנסים עוד ועוד מים, ועכשיו העיניים שלי שורפות בטירוף. בשלב מסוים אני עוצרת, מסירה אותה, מוציאה את המים, ומסדרת אותה בחזרה. אבל זה לא מספיק. היא עדיין דולפת. בינתיים, בעצירה איבדתי את מקומי בדבוקה ועברתי לשורה הרביעית של השחיינים. אני מנסה להגביר ולהדביק את החבר'ה – ומגלה שלידי שוחה מי אם לא הגורו של ה-TI, טרי לוכלין. איזה קטע, אני אומרת לעצמי. כמה אנשים בעולם יכולים להגיד שהם שחו כתף אל כתף עם מייסד שיטת ה-TI, אני תוהה. ואיזה קטע, אנחנו אפילו שוחים באותו קצב. אבל פתאום המשקפת שוב מתמלאת באחת מים, טרי לוכלין משייט לו בקלילות קדימה, ואני נאלצת שוב לעצור ולרוקן את המים, ועכשיו אני כבר במאסף של הדבוקה, ויוחאי האליל צועק לאריק שיעצרו רגע ויתנו לי להדביק אותם.

אני לוחצת את המשקפת בחוזקה לעיניים שלי, מקללת, וצוללת כדי להגיע לקדמת הדבוקה. במוח מתחילים לזמר לי קולות שליליים. מה חשבת לעצמך, שאת יכולה לעשות את זה בלי הכנה מוקדמת מספיקה? אני ממשיכה לשחות, זרוע אחרי זרוע, one stroke at a time, כמו שטרי אמר לנו אתמול בערב בתדריך, אבל אני מרגישה שהסגנון שלי מקולקל. אני לא מעבירה את עצמי דרך המים, כמו שצריך, אלא דוחפת ומושכת את המים. לכך נוסף שפשוף מעיק בבית שחי שמאל שמזכיר את קיומו כל גריפה. ובלי עין הרע, יש הרבה תנועות כאלה בחתירה. אני מחזיקה את עצמי ובמשמעת ברזל אוסרת על עצמי להסתכל בשעון ולבדוק כמה זמן נותר עד לעצירה הבאה. נתראה בעצירה, אני אומרת לעצמי, אבל הקולות הרעים עוד מזמרים. פתאום אני מדמה את מאמן האופניים שלי, דוד רזניק, מגיח מאחורי ואומר לי, אם זה ממשיך ככה לא תהיה לך ברירה אלא לעלות לרכב הליווי. שקט, אין פה רכב ליווי, זה ים, אני גוערת בקולות השליליים. עוד מעט אנחנו נגיע לשמורת חוף אלמוג ויהיה מעניין במים, ובינתיים נמשיך לשחות עם השפשוף והמים במשקפת.

אני עושה דרפטינג על המובילים, ומדי פעם רואה את השורה הראשונה עוברת לעשות תנועה אחת או שתיים של חזה עם הרגליים. אני יודעת שהם עושים את זה כדי למנוע פערים, ולא כי עצרנו, ומשכנעת את עצמי להפסיק רק כאשר אני רואה את כולם עוברים לתנועות חזה. אז גם אני מציצה בשעון ורואה שעברו שעתיים וארבעים ושש מאז שזינקנו. זו בטח העצירה, אני שמחה. אבל יוחאי אומר שנמשיך עוד שבע דקות ואז נעצור, כי אסור לסירות לעבור בקטע הזה, הסמוך לשמורת חוף אלמוג. הוא גם מדריך אותנו איך לשחות, אבל באין סירה קרובה לנווט עליה, אנחנו מתפצלים לכמה מיני-דבוקות. אני מתחילה עם מיני דבוקה אחת ואז נלחצת כשמגלה עוד כמה מיני דבוקות באזורים שונים. אחרי מי לשחות? המשקפת שלי דולפת שוב. הידיים כבדות. מזהה את הרגליים של רועי סמואלוב ואברי אלטמן, שני החבר'ה ששחיתי אחריהם בהתחלה, ומחליטה לדבוק בהם. לבסוף שבע הדקות הנוראות, שמרגישות כמו נצח, מסתיימות. אנחנו סוף סוף עוצרים להפסקת האוכל האחרונה.

עכשיו הים ממש סוער. אני לוקחת מהסיפון איזוטוני, ואז ג'ל ועוד מים. מנסה להשתין אבל בגלל הגלים לא מצליחה להרפות את הרגליים. הגברים בקבוצה – שהם רבים כמובן (היינו רק ארבע בנות) – מתחילים לתת לי הוראות בימוי. תרפי את שרירי רצפת האגן, מציע אחד. אבל לא בשיטת פאולה, מוסיף אחר. אני מתפוצצת מצחוק. איך אפשר להשתין ככה. עומרי עולה על הסירה, חופר בשקית החפצים האישיים שלו ומוציא וזלין, מוצר פופולרי יותר מהג'לים והמים. כולם מורחים על השפשפות, וגם אני. עכשיו אוי ואבוי למשקפת שלי אם היא תדלוף, כי אני אמלא אותה בווזלין. נקווה שיהיה בסדר.

אריק פרי מתדרך אותנו. נותרו כשניים וחצי קילומטרים לסיום. נשחה את הקילומטר וחצי הראשון כדבוקה, ואחר כך המהירים שירצו להפציץ יכולים לפרוץ קדימה. מתחילים שוב לשחות, ואני בלב הדבוקה, כמו שאני אוהבת. משתדלת לא לשחות ליד טרי לוכלין, כי החלטתי שהוא הביא לי את המנחוס, ונדבקת לשחיינים החביבים עלי. פה ושם עובר דג כחול או זהוב, פה ושם מציץ לו אלמוג מוח מקסים. איזה יופי. הקילומטר וחצי חולף ביעף. אריק עוצר אותנו ומשחרר את המהירים. אל תברחו לי כולכם, אני מבקשת, אבל מגלה שאחרי יש לא מעט שחיינים, כך שלבד לא אהיה. ממשיכה לשחות אחרי רועי, שמחייך אלי מתחת למים עם משקפת ה-ZOGG הכתומה שלו. יוחאי מדריך אותו מדי פעם, ימינה, תשחה ימינה. מלון הנסיכה נגלה אלינו במלוא הדרו בתוך המפרץ. תשחה עד הדק, שם תראה אנשים, יוחאי אומר לרועי, אבל אני לא מוציאה את הראש מהמים. מעדיפה לא לגלות שזה עוד רחוק מאוד ולהתאכזב. פתאום רועי חותך ימינה ולעיני המשתאות נגלות מדרגות. זהו. הגענו, אלה המדרגות לדק. אני עוצרת את השעון. 3:43 שעות ברוטו, כולל עצירות. שנינו עומדים על המדרגות ומשתינים, מחייכים. סיימנו!

"באתי, שחיתי, ניצחתי". החולצה שקיבלנו אחרי המשחה.

אני עולה למעלה לדק, שם נמצאים חברי הקבוצה הראשונה. כולם שמחים, מברכים זה את זה את זו, מתחבקים, יורדים אל החוף, ומקבלים חולצה מקסימה שכתוב עליה בלטינית, "באתי, שחיתי, ניצחתי". אין משפט נכון מזה. בשירותי החוף של מלון הנסיכה אני שוטפת פנים. העיניים שלי אדומות ונפוחות. הפרצוף שלי נראה כאילו ביליתי את ארבע השעות האחרונות בבכי. אני שותה כמויות של מי ברז והולכת לאוטובוס. מסתבר שהקבוצה השלישית עוד הרבה מאחור. האוטובוס מחזיר אותנו למזח של ארומה, ויוצא בחזרה לחוף הנסיכה לחכות לשחיינים הנותרים. הדרך לוקחת משהו כמו 20 דקות. יא אללה, את כל זה שחינו? כן.

במזח מחכה לנו פריסה מהאגדות. לחמניות, גבינות ויוגורטים. אני חוגגת על יוגורט של מולר עם שקדים וקרמל. טורפת אוכל כאילו לא ראיתי מזון שבועיים. לבסוף גם נזכרת לקלף את החליפה. אנחנו בהיי מטורף, מחכים לחברים שטרם סיימו, ובסוף הם מגיעים. חיבוקים, צילומים, סיכומים. איזה כיף היה. כל הכבוד לגדי, לאריק, ללימור ולצוות המאמנים שהוציאו את המבצע הלוגיסטי המדהים הזה אל הפועל.

בהמשך היום מרגישה קצת את שרירי הפקטורליס – בכל זאת, זה אחד השרירים שעבד חזק היום – ותוהה אם מחר לא אוכל לזוז. בבוקר שאחרי, למרבה ההפתעה, כמעט שאין יותר סימנים. התזכורת היחידה למה שהיה אתמול היא שפשפת בשחי שמאל, והחליפה שלי שתלויה ליבוש בסלון. אני חושבת על החבר'ה שמשתתפים בכל שלושת הימים ומתמלאת הערכה. אולי בשנה הבאה גם אני? אולי.

20111103-130352.jpg

שלושה (חצאי איש-ברזל) בארבעה (חודשים)

Posted in Uncategorized by danazim on מאי 24, 2011

הכל התחיל בשיחת טלפון מפתיעה שקיבלתי יום אחרי הטריאתלון הארוך בעמק הירדן. "רוצה לעשות חצי איש ברזל באוסטריה בעוד שלושה שבועות בלי לשלם דמי הרשמה?". התלבטתי. לא עברו 24 שעות מתום התחרות של יום אתמול. השרירים עדיין לא החליטו איך הם הולכים לנקום בי על מה שעוללתי להם. מה גם שבסופו של דבר, למרות שהגעתי לתחרות "על הדרך" ועם פחות הכנה משהשקעתי בחצי איש הראשון שלי במסגרת הישראמן בינואר, עשיתי תחרות מהירה וחזקה, שהסתיימה בריצה הכי מהירה שאי פעם היתה לי בכל טריאתלון שהוא. סימסתי לבנזוג, והוא השיב לי – בטח שאת רוצה!

יומיים לפני התחרות ואני מגיעה למתחם האיירונמן 70.3 (ככה קוראים לו שם, אך אני מסרבת להטמיע את זה, וממשיכה לכנות את זה חצי איירונמן. מבחינתי, איירונמן הוא רק מי שהשלים כפליים מהמרחק הזה). עם מכנסי טרנינג קצרים אפורים וחולצת הישראמן שלי, אני מרגישה לא אדקווטית. כל הנשים כאן נראות כמו כריסי וולינגטון; כל הגברים כמו מלוא הסגל של "זון-3". מה אני עושה כאן? זו לא תחרות מטרה שלי. בקושי רכבתי רכיבת נפח אחת מאז עמק הירדן. לא רצתי יותר מ-20 קילומטרים מאז עמק הירדן, לא שחיתי בים, ולא עשיתי אף אימון משולב ראוי. אני מנסה להדחיק את החששות שלי באמצעות ריפוי בגיהוץ (כרטיס האשראי) אבל המחירים באקספו גבוהים בצורה בלתי הגיונית. איפה עופר או טלי או מרב שיעשו לי הנחת מועדון?

תובנה מספר 1: גרבי קומפרשן  הם ה-lederhosen החדשים. יותר קל למצוא מחט בערימת שחת מאשר טריאתלט במתחם התחרות שאינו לובש גרבי קומפרשן, בצבעים סולידיים יותר או פחות.

באזור הרישום אני מקבלת את מעטפת המשתתף שלי. אחת מעשרות עובדות במטה התחרות עונדת לזרועי צמיד אדום שבו מוטבע שבב, ועליו כתוב "איירונמן סנט פלטן – משתתף". במעטפה שלוש שקיות לציוד לדיסציפלינות השונות בתחרות, שני מספרי חזה שעליהם מתנוסס בגדול השם שלי ולידו מספר המשתתף שלי ומוצאי (ISR), כובע ים ורוד (לכל מקצה הנשים, כמה לא מפתיע), צ'יפ עם סרט ושובר לקבלת מתנה – שמתגלה כתיק שימושי להפליא (בדיוק כאשר תיק הבריכה שלי שר את שירת הברבור שלו).

אני חוזרת לחדר ומנסה לארגן את הציוד, וחוטפת התקף היסטריה קל – אטמי האף שלי! היכן הם? אני זוכרת שארזתי לא אחד כי אם שניים, אבל הופכת את המזוודה ולא מוצאת אותם. לבסוף, רגע לפני שאני מתייאשת ועומדת להתקשר לבנזוג לשאול אותו אם הם נשארו בטעות על הרצפה בסלון, מגלה אותם תחובים בתוך הפאוץ' של מספר החזה ורצועת הצ'יפ. פיו.

יום לפני התחרות, תור נאה משתרך מחוץ לשטח ההחלפה הענק, כשמאות טריאתלטים (סך הכל השתתפו בתחרות 2000 איש) מבקשים להפקיד את האופניים והציוד. גם אני בתור, מביטה בעיניים כלות בענני הסערה המתחשרים מעל. אחרי שמצלמים אותי (לשם זיהוי הפרצוף עם האופניים, כדי למנוע סיכוי של גניבה), מגיעה למקום שבו שיכנו אותי, מעמידה את האופניים, ותולה את שקיות הציוד לרכיבה ולריצה במתלים הרלבנטיים, תוך ניסיון ללמוד את מיקומם המדויק. אני גם קושרת חזק את השקיות, בתקווה שהציוד בהן יישאר יבש גם אם יירד גשם. אבל אין פה "אם". דקות אחרי שאני יוצאת משטח ההחלפה מתחיל גשם זלעפות שנמשך קרוב לשעתיים. האופניים שלי שנותרו לא מכוסות בטח רטובות לחלוטין. לא נורא. גם אני אהיה רטובה כשאעלה עליהן מחר.

בוקר התחרות. חמש וחצי בבוקר, שטח ההחלפה נפתח, ואני רצה לאופניים ומגלה שלולית בשקע של הכסא. מטה את האופניים הצידה ושופכת אותה. סרט הכידון וכריות האירובאר רטובים לגמרי, אבל זה מה יש. הולכת לשקית של בגדי הרכיבה ומגלה לשמחתי שהציוד בה יבש. את הציוד בשקית הריצה לא פותחת – וחבל. לא זכרתי שקשרתי אותה חזק – והקשירה הזאת תעלה לי בהמשך בלפחות דקת החלפה.

כולן עם חליפות מלאות, ורק אני רועדת עם ה- sleeveless (מימין)

בחוץ קר, אבל צפוי יום חם מאוד. בשיניים נוקשות אני מביטה במאות הטריאתלטים שמתארגנים בחליפות השחייה שלהם. השחייה בתחרות בשני אגמים זעירים. ראשית שוחים בלופ סביב אגם אחד, יוצאים, רצים כמאתיים מטר (!) לאגם השני, וממשיכים לשחות. הטמפרטורה במים 18 מעלות. מלבדי, כולם לבושים בחליפות שלמות. רק אני בחליפה בלי שרוולים. איך אשרוד בקור במים? אני מנסה להרגיע את עצמי שטמפרטורת המים לא קרה יותר מהטמפרטורה בחוץ כרגע. שני זינוקים ראשונים יוצאים לדרך, והנשים נקראות להיכנס לאזור הטרום זינוק במים. אני שמחה לגלות שהקור אכן נסבל, מתמקמת מקדימה, ומחכה לזינוק. 277 נשים יש בזינוק הזה, וכולן כאמור נראות כאילו היו יכולות להיות על השער של מגזין Triathlete. זינוק, ואנחנו יוצאות לדרך.

תובנה מספר 2: הן אכזריות, האוסטריות האלה.

כבר שש שנים שאני משתתפת בתחרויות טריאתלון. נערה הייתי וגם זקנתי, חטפתי הרבה מכות במים בחיים שלי, מנשים, גברים, זקנים וטף, אבל מעולם – מעולם! – לא חבטו בי כפי שחבטו בי במאתיים המטרים הראשונים של מסלול השחייה בסנט פלטן. הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? אני שואלת את עצמי, בעודי מנסה למצוא מקום שבו לא ינסו להטביע אותי או לחבוט בי. ואז זה קורה. בעיטה של אחת מעמיתותי למקצה מבצעת סיכול ממוקד לאטם האף שלי, והוא צולל תוך מאית שנייה ונעלם במימי האגם העכורים. אני מבועתת לפתע. כבר שנים שאני לא שוחה בלי האטם – מסיבות בריאותיות (אחרת הסינוסים שלי מפתחים סינוסיטיס כרוני) – וכבר שכחתי איך נושמים בלעדיו. אני מנסה להירגע. נכון, נשארו לי עוד 1,700 מטרים לשחות, אבל אני אצליח. מנסה למצוא לעצמי מקום, להחזיר לעצמי את הקצב שעבד, ולשחות נכון, אבל זה קשה. מכוונת על המצופים, ומשתדלת לשחות בצד. אחרי המכות שחטפתי קודם, אין לי שום רצון לנסות למצוא מישהי לעשות עליה דרפטינג. מגיעה לקצה האגם הראשון, יוצאת מהמים, ומתחילה לרוץ לאגם השני. זו לא ריצה קצרה, חלקה על אספלט דוקר בלי שטיח. יש לא מעט מעודדים והם צועקים "הופ-הופ-הופ". מגיעה לאגם השני, ומזנקת פנימה. מבט חפוז בשעון מבאס אותי, ואני מחליטה שעכשיו אני מעבירה למוד קרבי. מוצאת מישהי לעשות עליה דרפטינג, אבל היא איטית לי. עוקפת אותה ומבחינה שהגדה הנגדית מתקרבת. מחליטה שנמאס לי ופותחת בספרינט, אבל אז מגלה לחרדתי שגם באגם הקטן צפוי לנו לופ – איך שכחתי? מסדירה נשימה וממשיכה. לפחות לא נשאר עוד הרבה. האף שלי כואב, וגם הסינוסים. די, נגמר. יוצאת מהמים, פותחת את הריצ'רץ' של החליפה ומתחילה לרוץ לשטח ההחלפה.

אכזריות, האוסטריות האלה

באוהל על ספסלים רטובים עשרות נשים, מחליפות בגדים. החליפה עושה לי טובה ויורדת מהר, אבל אני רועדת מקור ולא מצליחה להחליט אם ללבוש חולצת רכיבה מעל החליפה או לא. מביטה מסביב, מתרשמת שאף אחת לא לובשת בגדים מעל החליפה, ומחליטה לחקות אותן. מתנדבים לוקחים את ציוד השחייה ממני ואני יוצאת לריצה של 300 מטר סביב שטח ההחלפה עד לאופניים, לוקחת אותן, רצה לקו העלייה, ויוצאת לדרך.

במסגרת ההכרה השטחית שלי עם מסלול התחרות, ידעתי שישנם שלושה מקטעי טיפוס – ושהארוך והקשה בהם הוא השני. אבל בניגוד לשתי התחרויות הארוכות הקודמות שבהן השתתפתי, שם רכבתי את המסלול לפני התחרות, הפעם לא הספקתי. אחת הסיבות היא שהמסלול מתחיל ברכיבה של 20 קילומטרים על האוטובאן, היא האוטוסטראדה. וכמו בישראל, גם באוסטריה אופניים אינם מורשים לעלות עליה. החלטתי שעדיף להסכים עם ה"פילוסוף הידוע", מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר דונלד רמספלד, שישנם דברים לא ידועים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. או במלים אחרות – מה שאני יודעת, אני יודעת, ומה שלא – עדיף שלא. גם לא זכרתי בדיוק מה אורכו של כל מקטע טיפוס, וכעבור כמה קילומטרים הוא מתחיל. הדבר היחיד שזכרתי בבירור הוא את מיקומן של תחנות ההזנה באופניים.

אני עולה על האוטובאן ומאותו רגע – ועד לרגע שאני יורדת מן האופניים – עוקפים אותי. ראשית עוקפות אותי נשים מהמקצה שלי. אחר כך גברים בני חמישים פלוס מהמקצה הבא, ואחריהם, גברים בני שלושים, שלושים וחמש וארבעים פלוס.

תובנה מספר 3: השם הנפוץ ביותר לטריאתלטים ממין זכר באוסטריה הוא כריסטיאן. השם השני הכי נפוץ הוא שטפן, והשלישי הוא מיכאל. ואילו אצל הטריאתלטיות מובילים השמות אווה, אנגליקה, פטרה ודניאלה. מהרגע שעליתי על האופניים ועד לתום מסלול האופניים, נעקפתי על ידי עשרות (אם לא מאות) כריסטיאנים, שטפנים, ומיכאלים, מלווים בכמה מרקוסים, גינתרים, אוות ואנגליקות.

האוטובאן משעמם רצח. הנוף לא מעניין. הרגליים מרגישות לא הכי רעננות, האף שלי דולף ומציק לאחר פרשת האטם, ואני מרגישה שעוד שנייה אביט לאחור ואגלה שנותרתי אחרונה. זה כמובן רחוק מאוד מהמציאות, אבל אי אפשר להתווכח עם תחושות. בינתיים, במוח, בארט סימפסון קטן מנג'ס לי חזור ונג'ס, Are we there yet? Are we there yet? לא היתה שמחה ממני כאשר שוטרים כיוונו אותנו אחרי 20 קילומטרים ליציאה מהכביש המהיר, ואז החל הטיפוס הראשון.

חברים שהשתתפו באיירונמן אוסטריה סיפרו לי על העידוד בכפרים שבהם עובר מסלול הרכיבה, ולכן לא הופתעתי כאשר בתחילת הטיפוס החלו קולות הופ-הופ-הופ להישמע מכל עבר. הטיפוס הראשון היה תלול ולמרבה המזל לא ארוך במיוחד. בתום העלייה ציפתה לנו תחנת ההזנה הראשונה, שם לקחתי כפי שתכננתי בקבוק איזוטוני מאחד המתנדבים, אחרי שנפטרתי מהבקבוק הריק שלי במקום המיועד לכך. שמחה וטובת לב, קירבתי אותו אל שפתי וניסיתי לשתות, אך הניסיון הסתכם בקילוח צונן של איזוטוני ורדרד ודביק על ירכי ועל הכידון. הבקבוק לא היה סגור היטב. לא נורא. עוד ארבעים קילומטרים ניקח מים ונשטוף את עצמנו.

הרוכבים המובילים בטיפוס הראשון

כעבור 400 מטרים נוספים אני מברכת את מזלי הטוב על כך שאפיזודת הבקבוק קרתה קודם ולא עכשיו: מולי נשקפות סרפנטינות מפחידות בשיפוע של 25 אחוז, שאותם יורדים הכריסטיאנים והשטפנים, עמיתי לתחרות, כאילו היו טייסי קמיקזה יפניים. אני לופתת את הברקסים הדביקים ומקווה לטוב. השבח לאל, הירידה התלולה נגמרת, ועכשיו נשקפת מולי הדנובה במלוא הדרה.

אני מתישבת על האירובאר ומכינה את עצמי לרכיבת נג"ש משובחת ברוח עדות עמק הירדן, אבל אז הפולאר שלי פוצח בוואלס סוער. ביפ! הוא מצפצף וטוען שהטיימר עצר, צפצוף המעיד על תקלה בקריאת החיישן שעל הגלגל. כעבור דקה הוא משתכנע שלא עצרתי, וניעור לחיים בצפצוף נוסף. אבל לפני שאני מספיקה לשמוח על סופה של התקלה, זה קורה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. לא נורא, אני מנחמת את עצמי, לפחות יש לי את הגרמין שבכל זאת ממשיך למדוד את המרחק והמהירות. יש לי? אז זהו, שלא. אחרי שהפולאר נח קצת מהצפצופים שלו, נזכר הגרמין שגם לו קול ערב. ביפ! הוא מצפצף, ועל הצג מופיעה הודעה "אין מקום בזיכרון, נא למחוק פעילויות ישנות". בהתחלה אני מנסה למחוק תוך כדי שהטיימר ממשיך לעבוד, ואז מבינה שאי אפשר, ובחריקת שיניים לוחצת על כפתור הפעלה, מדפדפת במהירות להיסטוריה, ומוחקת. כל זה, תוך שיוט על האירובאר במהירות של 30 קמ"ש, בניסיון להתחמק מכמה קמיקזות אוסטרים על אופני נג"ש מצוידים בגלגלי חללית, שמבקשים לעשות בי שפטים. מסיימת למחוק וחוזרת להפעיל את השעון. כמה זמן אבד? לא יודעת. אולי דקה, אולי יותר. כמה זה בקילומטרים? עכשיו לא הגרמין ולא הפולאר יכולים לדווח לי במהימנות על המרחק שעברתי. אבל לפחות עכשיו ה"דנובה הכחולה" כבר לא בוקעת מהאופניים שלי.

עוד קצת, ואין יותר דנובה. את הכביש מקיפים הרים, אני זוכרת שהטיפוס השני הוא המשמעותי ביותר וגם הארוך ביותר, ומתחילה לנהל דיאלוג חרדתי עם עצמי – לאן לעזאזל אנחנו עומדים לטפס תיכף? על הר אחד טירה, על הר אחר כפר, ההרים מיוערים בצפיפות והכל ירוק ויפהפה. אבל ידוע לי שמצפה לי טיפוס של 600 מטר, ועם כל הכבוד לנוף, הרגליים שלי לא יזכו ליהנות ממנו. שוטר מכוון אותי שמאלה, ואני מבינה שלטירה לא נטפס, ונכנסת למוד עבודה. טריאתלט עמית שלו הראיתי את גרף השיפועים של המסלול טען שהעליות הן ברמה של יער הנשיא, אבל מהר מאוד אני מבינה שיער הנשיא זה לא. זה מרגיש כמו העלייה של דליה, אבל בעוד שהעלייה של דליה נגמרת די מהר, זו רק ממשיכה וממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. אני חורקת שיניים. פה ושם יש איזה איש או אישה שמביטים בנו וצועקים "הופ הופ הופ". הופ הופ הופ בתחת שלי. מתמודדת דרום אפריקנית שעקפתי לפני 10 קילומטר מגיחה מאחורי, אבל כעבור חצי דקה מתעייפת ואני עוקפת אותה שוב. היא פונה בדחיפות לקשיש אוסטרי שמכבד אותנו ב"הופ הופ הופ". "אתה מבין אנגלית? כמה עוד נשאר?". אני מנסה לא לשמוע את התשובה. עדיף לא לדעת, ולהשלות את עצמי שמאחורי העיקול מגיע הסוף המתוק. בינתיים, בשוליים מופיעים כמה מיכאלים ואוות שירדו מאופניהם והחלו לדחוף אותם במסכנות במעלה הכביש. אני מבטיחה לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא יורדת מהאופניים. בנס הרים מעולם לא ירדתי. בנטפים לא ירדתי. מאוחר מדי להתחיל עכשיו.

לבסוף מגיעה הפסגה, ועימה גם תחנת ההזנה השנייה והאחרונה למסלול האופניים. כפי שתכננתי, אני לוקחת מים בתחנה הראשונה – האיזוטוני שקיבלתי בתחנה הקודמת היה מתוק בצורה בלתי נסבלת, ובחילת-הג'לים שלי שלרוב מגיעה רק בשלהי מסלול הריצה הקדימה, למרבה הצער – חטיף אנרגיה בשנייה, ובקבוק מים חד פעמי כדי לשטוף את רגלי הדביקות ואת הכידון. בדיוק כשאני מנסה להתחיל במקלחת, חותך אותי איזה שטפן על אופני חללית וכמעט מיירט אותי. מצליחה להתייצב, וממשיכה.

תובנה מספר 4: המתמודדים פה לא מעודדים אחד את השני. במהלך מסלול הרכיבה, שמעתי את שמי נאמר שלוש פעמים בלבד. פעם אחת על ידי כרוז בסוף הטיפוס הראשון, פעם שנייה על ידי אחד המתמודדים, שמהאינטונציה הנרגזת שלו הסקתי שאמר משהו כמו "נו, דנה, סיימת לעקוף?", ובפעם האחרונה, הוא נאמר על ידי מי שיכול היה להיות התאום האוסטרי של ידידי תמיר גוטפריד, שחייך אלי ואמר לי, "זופר דנה" (אחרי ה"הופ-הופ-הופ", אוהבים האוסטרים שתי מלות עידוד נוספות – בראוו ו-super, כלומר זופר בהגייה המקומית), אחרי שעקף אותי על ההר.

בדרך לעלייה השלישית אני מבטיחה לעצמי שאני לא עושה את זה יותר. בחיים. אף פעם. טוב, עד 2012. "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה התחרות האחרונה", אני שרה לרגליים שלי בתקווה שהן יתרצו ויעבדו יותר מהר. מעלה הילוך אבל קשה לי מדי ומורידה בחזרה. מתי כבר נגמר הסיוט הזה?

זה נגמר אחרי 90 קילומטרים. באוסטריה אין קיצורי דרך, מסתבר. יורדת מהאופניים והגב דואב. איך אני ארוץ עכשיו בחום הזה? השמש קופחת, ומזג האוויר לא אירופי בעליל. לפני יומיים, כשהגעתי לכאן, היה חם בצורה בלתי נסבלת, כמו חמסין מגעיל של סוף מאי בישראל. עכשיו לא הזמן לחשוב מחשבות מדכאות, אני גוערת בעצמי ורצה להשאיר את האופניים במקומם, משתדלת לא להתעמק בעובדה שרוב האופניים כבר חזרו. ניגשת לשקית הציוד לריצה ומגלה שקשרתי חזק מדי. נאבקת בקשר, ובינתיים מתחרה אוסטרית שחזרה מהאופניים יחד איתי יוצאת לה לריצה. אחרי שהקשר המעצבן הותר – אני מוציאה את הציוד, מחליפה נעליים, רצה להיפטר משקית הציוד שעכשיו מלאה בדברי הרכיבה, ומתחילה לרוץ.

אחת הפינות של שטח ההחלפה הענקי

בריצה אני סוף סוף מרגישה רגועה וב"זון". גם כי דגמתי חלקים נרחבים של המסלול יום קודם, וגם כי אני מזכירה לעצמי שלכולם חם, ואני הלבנטינית אמורה להיות מאוקלמת יותר מכל האירופאים. זה עובד. אני משתדלת לרוץ בקלילות, רפויה, שותה ומצננת את עצמי בספוגים בכל תחנה, ועוקפת עשרות מתחרים, בהן לא מעט אוות ופטרות שעקפו אותי באופניים. בשלהי הסיבוב הראשון מתחילות לי הזיות. טוב, לא ממש הזיות, אני בסדר ולא על סף עילפון, אבל אני משוכנעת שאני רואה כל מיני אנשים מוכרים. בתחילה אני מביטה ברוכב אופניים שעומד ליד גשר ומעודד אותנו, ומשוכנעת שזהו דוד רזניק, מאמן האופניים של הקבוצה שלי. מחייכת אליו, העידוד גובר, אבל כמובן שזה לא הוא. כעבור קילומטר, על גשר אחר, נצפה רן שילון. הוא ולא אחר. אבל כאשר הוא פותח את הפה הוא אומר לי, "זופר, זופר". אני מסיימת הקפה בתוך האצטדיון שבו מסיימים – ואז פוגשת לראשונה את שעון התחרות. הוא כמובן מודד זמן מהרגע שהוזנק המקצה הראשון, אבל גם ההצטדקות הזאת לא מספיקה כדי לעודד אותי. הולכת להיות לי תוצאה מאכזבת. כל כך רציתי לסגור עניין על 6:15… וזה לא יקרה. למעשה, אפילו 6:30 נראה רחוק מאוד. אני מעדכנת את התוכנית שלי, מחליטה לעשות מאמץ עילאי לגמור את המסלול תוך שעה, ויוצאת להקפה השנייה והאחרונה.

הופ הופ הופ זופר בראוו. קהל צופה בזינוק

בקילומטר ה-13, בשמש הקופחת, הרגליים מתחילות בפסטיבל שירי דיכאון. לא לחשוב על זה, אני מורה לעצמי, ומתחילה לשנות טקטיקה. כל מתחרה לפני שאני רואה עובר להליכה, זוכה ממני לעידוד נמרץ ולהזמנה לחזור לרוץ – איתי. כבר התרגלתי לעובדה שאף מתחרה כאן לא מעודד אחד את השני (אפילו לא כאלה שעל פי חליפתם משתייכים לאותה קבוצה). רק אלה שסיימו מעודדים – וכמובן מעט הקהל שעל המסלול, רובם, כך נראה, קרובי משפחה של ספורטאים או אנשים מקורבים לענף. בקילומטר החמש עשרה אני עוקפת בחור אוסטרי עם השם שטפן מודפס על גב החליפה, שעד אז רץ מעט לפני, ועכשיו עבר להליכה. בוא, בוא, אני מסמנת לו. הוא מושך בכתפיים, אבל אחרי כמה שניות מגיע אלי, ואנחנו מתחילים לרוץ יחד. את ששת הקילומטרים הנותרים אני ושטפן מעבירים זו במחיצת זה. אנחנו עוצרים קצרות בכל תחנת מים לשתות ולהתרענן, ומדברים תוך כדי ריצה: על החום, על התחרות הקשה, על העליות במסלול האופניים, ושוב על כמה שקשה לנו. בלי לשים לב אנחנו מגבירים. שטפן מודה לי שוב ושוב שדרבנתי אותו להמשיך קדימה. אני מודה לו בחזרה שהוא מעביר לי את הזמן בנעימים, למרות שאפשר להגיד הרבה דברים על איך שאני מרגישה באותו רגע, ונעים הוא לא אחד מהם.

הרגליים שלי ממש רוצות מנוחה, אבל אני לא נותנת להם. שטפן נראה מעודד, מאושש. אם אתה רוצה להגביר, תגביר, אל תחכה לי, אני אומרת לו, ויודעת שאם הוא מגביר אני לא מסוגלת להישאר איתו. מה פתאום, הוא אומר. אני לא הולך. יש לנו עוד קילומטר לכניסה האחרונה והמסכמת לאצטדיון, ואנחנו כבר שומעים את המוזיקה מהמתחם. נראה שהדי ג'יי שם שדד לי את האייפון. הוא פתאום משמיע את כל השירים הכי מדרבנים שיש לי שם. שטפן מגביר – וגם אני. אנחנו נכנסים יחד לאצטדיון להקפה אחרונה, נדבקים לימין, וחותכים שמאלה לקו הסיום. הוא מסתכל אחורה לוודא שאני מאחוריו. אנחנו עוברים את השער על 6:36. מתחבקים, ונפרדים.

אחרי הסיום פוגשת את מישל, טריאתלטית אמריקנית ותיקה שפגשתי לפני הזינוק. גם לה היה מרוץ קשה, ומסתבר שהיא – המנוסה והחזקה – סיימה רק רבע שעה לפני. אנחנו מתחבקות ובעלה מצלם אותנו. הצילום היחיד שיש לי מהתחרות, בינתיים (למרות שגם אותו עדיין לא קיבלתי).

בבוקר אחרי התחרות, אני נוברת בפלאיירים לתחרויות מקומיות שונות שקיבלתי במעטפת המשתתף ומגלה שם קוד הרשמה לאיירונמן אוסטריה. בניגוד לכל שאר הפלאיירים, הדף הזה חוזר איתי במזוודה לישראל. המשך יבוא (או שלא).

המשך יבוא?