דנה ברותחין

היום לפני: פרולוג

Posted in היום לפני... by danazim on אוקטובר 28, 2003

ינואר 2001. עם ידיד, בפבלי-ביץ', ויקטוריה, שבאוסטרליה.

היום לפני שלוש שנים נסעתי לטיול הגדול היחיד בתולדותי. הכרטיסים נרכשו שבועיים לפני הנסיעה; היעדים נבחרו במהלך חצי השעה שביליתי אצל הסוכן באיסת"א, שהביט בי בסקרנות מהולה בחשדנות ובסוף שאל אותי אם זה עתה סיימתי מערכת יחסים ארוכה ומשמעותית. "למה אתה שואל?", שאלתי אותו בחזרה בלי לענות לו. "כי זה הפרופיל הממוצע של מי שבא לקנות כזה כרטיס", הוא ענה.
אז לא, לא סיימתי בדיוק מערכת יחסים ארוכה – הייתי אז בעיצומה של לא-מערכת-יחסים ארוכה ולא בריאה עם מישהו, והגעתי למיצוי טוטאלי של המציאות כפי שהיא היתה אז: מאסתי בעבודתי, מאסתי בלימודי, מאסתי במציאות הפוליטית (זה היה בקושי שלושה שבועות אחרי שפרצה האינתיפדה, אבל כבר מאסתי בה), ובקיצור, החלטתי שעכשיו הוא הזמן לבזבז את כל הכסף שלי.
הטיול עורר בי התרגשות אדירה, אבל גם חששות גדולים. שכירה שכמותי, מעולם לא היה לי חופש בן יותר משבועיים, כך שלא נסעתי לפרק זמן ארוך מזה. מה אם אני לא אוהב את זה? מה אם אני אפילו אשנא את זה? ומה אם לא אצליח לטייל לבד – מה אם יהיה לי בודד, ועצוב, וקר? ואם אני אהיה חולה, מי ייטפל בי? הרבה שאלות הטרידו אותי, ולא היתה לי תשובה עליהן.
היום אני כבר יודעת: כן, היו פעמים שהיה לי בודד ועצוב, והייתי חולה ומסכנה ולא היה מי שיטפל בי, אבל הטיול היה מקסים. על הכל הייתי חוזרת שוב.

אולי, בעצם, לא הייתי חוזרת על היום הראשון לטיול. נחתתי בהונג-קונג (משם התכוונתי לקחת רכבות לתוך סין, אחרי יום-יומיים של שהות בהונג-קונג לצורך "הסתגלות לרעיון שכולם סינים", כמו שהמליצה לי חברתי א'). עשיתי את הטעות ובחרתי להשתכן באיזה גסטהאוס מגעיל בצ'נגקינג מנשנס, מגדלים מתפוררים בלב צימשטסואי שבקאולון, שהיה המקום הכי פחות מזמין שיכולתי להתגלגל אליו, ועל אחת כמה וכמה ביום הראשון לטיול של לפחות חצי שנה. התקשיתי להירדם (הג'ט לג, הג'ט לג) וצללתי לתוך תהומות של דיכאון, כפי שמעיד הקטע הבא – המצוטט מיומן המסע שלי.

"23:38 בלילה, על המטה. הגעתי בחזרה לגסטהאוס ופתאום כל מה שיכולתי לעשות היה לבכות. לבכות על זה שאני נמצאת בדבר המגעיל הזה, לבד, לגמרי-לגמרי לבד, ולא בא לי להישאר פה עוד שניה מיותרת, רק לקום וללכת, וכמה שאני פתאום רוצה לאמא שלי ולבית שלי.
הגיעו לכאן כל מיני אורחים אחרים, והם אדישים ושמחים וצוחקים כל הזמן – וגם ראיתי איזו בלונדינית קודם באמבטיה, וכל כך רציתי להתחבר ולתקשר, לא להרגיש שאני לבד במקום העלוב והמוזנח והמסריח הזה, אבל היא לא ראתה את המצוקה שלי, וגם אם כן, לא היה אכפת לה, ואני חזרתי לחדר וחזרתי לבכות…".

נדמה לי שלא ישנתי בכלל בלילה ההוא, חיכיתי עד שיעלה הבוקר, ואז נסעתי לאי הונג-קונג, קניתי מצלמה, ולבסוף עברתי מהגסטהאוז המגעיל ל-YMCA המהודר (והיקר), והשארתי את העצב מאחורי. עד למשבר הבא, כמובן.

בלי מפה, בלי מצפן

Posted in לוגוריאה by danazim on אוקטובר 26, 2003

007 בשירות הוד מלכותו (האף)

מעטים הם המקומות שאני מסוגלת לנווט בהם באופן אינטואיטיבי, גם אם לא הייתי שם כמה שנים טובות. בית החולים הדסה עין כרם הוא אחד מהם. הפעם האחרונה שהייתי שם, לפני היום, היתה לפני ארבע שנים. הייתי מאושפזת שם כמה ימים לניתוח קטן אך מדמם באף. לא, לא ניתוח פלסטי, ניתוח רפואי לכל דבר ועניין. קצצו לי שתי בליטות מצחיקות במערות האף, שנקראות טורבינות. הימים היו ימי ממשלת ברק, שבאותה התקופה נשענה על כרעי תרנגולת, וכל זאת בגלל ויכוח שהתנהל סביב העברת טורבינה – שבתקשורת העדיפו לכנות אותה "משחן" – העברה שברק רצה שתתבצע בשבת. אי לכך, זכה הניתוח שאותו הייתי אמורה לעבור לכינוי "משחנקטומי" (הסיומת ectomy- באנגלית משמעה משהו שעובר כריתה). זה היה ניתוח "יש ברירה" קלאסי, שנועד לשפר את איכות חיי, לא לפני שיגרום לי חודשיים של סבל – ולמרות שברגע האחרון נתקפתי חששות וספקות, החלטתי לבסוף בעד. המשחן יעבור.
בכל אופן, באותם כמה ימי אישפוז מה שבעיקר ראיתי היה חדר 8 במחלקת אא"ג שבקומה השישית של בית החולים. את החדר ההוא חלקתי עם עוד חמש נשים שכולן עברו איזשהו ניתוח אף-אוזן-גרון. חוץ ממני היתה עוד מנותחת אף אחת, שבניגוד אלי עברה גם רמונט אסתטי לאף; כמוני, גם האף שלה היה מלא בתחבושות ("טמפונים", כפי שהרופא שניתח אותי כינה אותם – ומה גדולה היתה אכזבתי כשהוא שלף אותם החוצה, וגיליתי שלא מדובר בטמפונים באמת, אלא בתחבושות סתם). בלילה, קול נחרה קולקטיבי היה בוקע מכל חדרי המחלקה, שכן רוב הפציינטים התברכו בטמפונים באף.
אבל לפני הגיחה הקצרה אך המשמעותית הזאת שהיתה לי להדסה עין-כרם, עברה עלי תקופה ארוכה יותר בבית החולים. בין סוף התיכון לגיוסי לצבא, עבדתי שם במשך שלושה חודשים כמעט, במחלקת הכספים של הדסה. מה בדיוק עשיתי? אני ממש לא מצליחה להיזכר. אני יודעת שעבדתי די קשה. היו ימים שיצאו כל מיני צ'קים לספקים, שאותם הייתי צריכה לקפל ולהכניס למעטפות, לכתוב עליהן כתובות ולהדביק עליהן בולים. אבל עיקר עבודתי היה ביצוע שליחויות לכל שוכני קומת ההנהלה. כך למדתי להכיר את המנהרות האפלוליות ביותר בבית החולים – ויש כאלה. ידעתי בדיוק איפה נמצאים גרמי המדרגות והמעליות – בהן גם מעליות השירות הגדולות, המפחידות. הכרתי כל מסדרון, כל דלת מסתובבת. אפילו ידעתי שיש מסדרון אחד במעמקי בית החולים שבו דולקת לעתים נורת אזהרה, ואז אסור לכוהנים לעבור שם (זה היה ליד חדר המתים, כנראה). זה לא שלא הכרתי את הדסה לפני שעבדתי שם; כבר שנים שאבא שלי עובד בבית החולים והייתי שם עשרות פעמים בילדותי, בעטיים של כל מיני תחלואים. אבל להגיע לכזו אינטימיות עם בית החולים הייתי מסוגלת רק אחרי שבועות ארוכים כנערת השליחויות של אגף הכספים.
כאמור, אחרי הפסקה ארוכה, היום שוב פקדתי את הדסה, בשליחות האף שלי (אף שמופיע במערכה הראשונה, דינו שיתקנח בחמישית). אחרי שחניתי בחניון מרוחק ונדחקתי עם עוד עשרות לתוך מיניבוס של ההסעה הפנימית של בית החולים, הגעתי לבניין הבית ספר לרפואה. נכנסתי פנימה, ואז הרגשתי לפתע שאני נמצאת על סרט-נע. הרגליים שלי הוליכו אותי במסדרון, דרך הדלת המסתובבת, שמאלה לתוך חדר המדרגות, ואז חמש קומות למעלה, לקומה שלוש (אל תשאלו; מי שהמציא את הדסה בחר לעצמו שיטה מטופשת לגמרי לספירת קומות: ת'2, ת'1, מ', ב', ורק אז 1, 2 וכו'). בלי לחשוב פעמיים, הרגליים סובבו אותי במסדרונות שכולם נראים אותו דבר, והחנו אותי בסופו של דבר במחוז חפצי. זה היה מסע אינטואיטיבי לחלוטין, ולכן הוא היה כל כך מפתיע. בימים אלה, שנראה לי שאני מתחילה לסבול מאגנוזיה קלה, בעיקר לפרצופים של אנשים, היה נחמד לגלות שיש דברים שהגוף לא שוכח. לפחות לא הרגליים.

על יוהרה ותורת הקבוצות

Posted in לוגוריאה by danazim on אוקטובר 21, 2003

לפני כשבועיים כתבתי כאן על ויכוח שהיה לי עם חברי לשעבר נ', על שירה של קרלי סיימון "You're So Vain". מה שנ' טען, בקצרה, הוא שהפזמון של השיר –
"You're so vain – you probably think this song is about you"
מכיל בעייתיות לוגית, שכן אם השיר הוא באמת עליו, הוא לא יהיר.
היום נקרה בדרכי האתר הזה, הבלוג של סאם ויליאמס – עיתונאי, כותב, וגיטריסט של להקה בשם Frothehaus. בבלוג שלו, גם ויליאמס נדרש לאותה סוגיה בדיוק, כולל דיון קצר בזהותו של היהיר האלמוני והמכירה הפומבית שערכה סיימון.

אבל עמיתי לא מסתפק רק בדברים האלה, ומציע הוכחה לוגית של הבעייתיות הלוגית, שאותה הוא אף מרחיק לכת עד כדי לכנות "פרדוכס". אם כן, פרדוכסים ידועים בתולדות הלוגיקה, כמו הפרדוכס של ראסל, "פרדוכס הערמה", "פרדוכס השקרן" ו"פרדוכס הספינה של תזאוס", זוזו הצידה! פנו דרך לפרדוכס החדש, "פרדוכס היהיר" (ויליאמס בחר לכנות את הסוגיה "החידה של קרלי" או באנגלית, "Carly's Conundrum").
כל מי שבקיא מעט בתורת הקבוצות או למד סמנטיקה פורמלית ימצא את ההוכחה הזאת משעשעת עד מאוד. אני ממליצה גם למי שאינו מכיר את הסימנים לבדוק את זה – אולי זה יהיה המאורע שיעורר בו רצון ללמוד לוגיקה פילוסופית.
ומה השלב הבא? ניתוח של הפרדוכס-כביכול באמצעות לוגיקה מודאלית, כדי להראות שיש עולם שבו היהיר הוא יהיר, על אף שהשיר  אכן נכתב עליו?
אגב, אם האפשרות הזאת נשמעת לגמרי מופרכת בעיניכם, היא לא: בשנה שעברה עשיתי רפראט בסמינריון של פרופ' רות (רורו) מנור על הלוגיקה של מטאפורות, ובמסגרתו דנתי גם בספר "Logic and Metaphor" של אריק שטיינהרט, שהציע ניתוח של מטאפורות כעולמות אפשריים. מחבר הספר גורס שב-S5, יש עולם שבו "יוליה" היא-היא "השמש", וכך מוסברת המטאפורה. אני משוכנעת ששייקספיר מתהפך בקברו. מעניין מה יש לקרלי להגיד?

אורחת לא קרואה, תמיד היא מגיעה

Posted in לוגוריאה by danazim on אוקטובר 20, 2003

בערך חצי שעה לפני שהייתי אמורה לצאת מהבית התחילו הספירלות המרצדות. לא יכול להיות, חשבתי. הרי הייתי ילדה טובה. לא אכלתי דברים שאסור לי. לא שתיתי אלכוהול מועד לפורענות. אבל אחרי שלא ראיתי את קערית הסיריאל שלי וכמעט הפכתי אותה (בעמוד הפתיחה של אתר האקדמיה ללשון עברית גיליתי אתמול שיש לסיריאל מלה בעברית), הבנתי שזה באמת קורה. מתחיל לי התקף מיגרנה. ניסיתי לקחת מיד כדור. הידיים רעדו. הוצאתי מהארנק שלי איבופרופן. לקחתי אחד, וחזרתי לסיריאל. ואז, אחרי שלא הצלחתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר, הלכתי לתיק שלי והוצאתי את הכדורים המיוחדים שאבא נתן לי, שעדיין לא ניסיתי. פרסתי את דף ההוראות למשתמש על השולחן, אבל לא הצלחתי לקרוא אותו. איפה רשום המינון? ואיפה תופעות הלוואי? בסוף נואשתי. קרעתי מעל אחד הכדורים את כיסוי האלומיניום והכנסתי אותו לפה. גיששתי את דרכי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה. עצמתי את העיניים וראיתי את הספירלה הזיגזגית מרצדת לה בצד ימין של שדה הראיה. בדרך כלל הריצוד צריך לעבור מצד אחד של שדה הראיה לצד השני, ורק אחר כך הוא נעלם. אבל הספירלה המשיכה לזגזג לה בצד ימין. בחיים אני לא אצליח לנהוג ככה.
התקשרתי לעבודה, והקולגה אמרה לי שיהיה בסדר, שהם ימצאו פתרון ושכדאי שאני אשאר במיטה. ניסיתי להגיד לה כל מיני דברים, כמו תודה, ושאני מצטערת. לא הצלחתי. כמו תמיד, הריצוד בא עם אפזיה. ניסיתי להגיד "נוירולוג" ולא הצלחתי לזכור איך אומרים את זה. אמרתי לה שאם יש בעיה שיתקשרו אלי, ואני אבוא בכל זאת. אחרי שתי דקות גבי התקשרה ואמרה לי שהיא תחליף אותי היום, ושאני אחליף אותה מחר. אמרתי לה תודה. היא אמרה לי לסגור את התריס וללכת לישון. קמתי וסגרתי את התריס. ניסיתי לישון. מה זה נוהם כאן בחדר? אה, זה המחשב. קמתי שוב וכיביתי גם אותו. עצמתי עיניים וחיבקתי את הכרית. ניסיתי לישון. הצלחתי. ישנתי כמעט שעה. התעוררתי מקולות הציקדה של הסלולארי. זה היה הבוס שלי. רצה לדעת מה שלומי. לא הצלחתי לומר לו כמעט שום דבר, חוץ מתודה על הטלפון ועל שהוא דאג לי. קמתי מהמיטה. הראש מהדהד, כואב, כבד. הדלקתי טלוויזיה. פרס צועק על שרון, על לפיד, על אפי איתם. סגרתי את הווליום והלכתי למחשב.
עכשיו זה הרבה יותר טוב. נשאר רק הצל של הכאב. אם אני לא מזיזה אותו זה בסדר – הוא רק כבד, כאילו אני מנסה לאזן חמישה כרכי "אנציקלופדיה בריטניקה" על הראש. אם אני עושה תנועה, זרם מפלח לי את העורף והמצח. אני כבר מכירה את הנוהל: אסור להתכופף, אסור להתעטש.
כשהייתי בת 16 התחילו המיגרנות. בהתחלה הייתי משוכנעת שזה סינוסיטיס, והלכתי עם אמא להדסה לעשות צילום רנטגן סינוסים. הרופא אמר שהצילום נקי, ושלח אותי לנוירולוג. המיגרנות הראשונות באו תמיד בזמן הלא מתאים. בחינות מגן, בחינות בגרות. למגן בהיסטוריה למדתי עם קלטת. לא יכולתי לקרוא ולשנן, אז הקלטתי. אולי בגלל זה שיכתבתי בבגרות את ההסטוריה של עם ישראל, כשהמצאתי מאפיינים חדשים ומפתיעים לעליה החמישית. היתה לה, למיגרנה, אהבה מיוחדת למתמטיקה. לפני בחינות, לפני המגן, לפני הבגרות. שנים אחר כך ראיתי את הסרט "Pi" והתרשמתי שלא רק אני עליתי על הקשר המיסטי בין המתמטיקה לבין כאבי-ראש.
במיגרנות הראשונות היו לי גם קטעים הגובלים בפארפסיכולוגיה. בשינת-מיגרנה טרופה אחת חלמתי על סרט פנטזיה, "הסיפור שאינו נגמר". כשקמתי ודידיתי לסלון, גיליתי שם את אחותי בת ה-11, מעוטרת באבעבועות רוח, שכובה על הספה ובוהה בסרטי וידיאו שאמא שלי הביאה לה מהווידיאומט, כדי להנעים עליה את זמן חוליה. הסרט בו היא צפתה? "הסיפור שאינו נגמר". מעולם לא ראיתי אותו.
מסתם כאב ראש רציני במיוחד, המיגרנות הפכו למופעים אור-קוליים ומוטוריים, עם אפקטים מיוחדים. נרדמו לי ידיים ורגליים, נרדמה לי הלשון, ולבסוף גם נוספו ההפרעות בראיה. הנוירולוג אמר לי שזו מיגרנה אקוטית, ונתן לי אימיטרקס, 70 שקלים היחידה. האימיטרקס לא עזר.
ואז שמתי לב שבכל פעם כשאני אוכלת שוקולד, מתחיל לי התקף. הפסקתי עם השוקולד. שמעתי על עוד דברים שגורמים מיגרנה – יין אדום, גבינות צרפתיות, מונוסודיום גלוטמט – ונמנעתי גם מהם. היום אני עושה הכל כדי שהמיגרנה לא תפרוץ – במיוחד אחרי שרופא עצבים יקר לליבי ציין שאני בסיכון ללקות בשבץ בכל התקף כזה. אבל מדי פעם היא באה, ככה פתאום בלי הזמנה או אזהרה, ומזכירה לי מי הבוס כאן.

סולו אבוב

Posted in לוגוריאה by danazim on אוקטובר 19, 2003

בוקר. מוקדם. לא זוכרת בכלל איך קוראים לי. בנחישות של מישהי שהתעוררה מוקדם מדי מהשינה, צועדת לעבר האוטו, שבכלל חונה בצד השני של הרחוב. מגלה את טעותי וחוזרת על עקבותי. הנה הוא. פותחת את הדלת. מתישבת. אני יודעת איך עושים את זה: הנה הגאז; זה הברקס; זה הרדיו; אלה משקפי השמש שלי. מתניעה. בודקת במראה שפנוי. פנוי. יוצאת מהחניה. נוסעת שני מטר, נעצרת ברמזור אדום. מחכה. האור מתחלף. נוסעת עוד עשרה מטר, מאחורי סקודה בז' מקרטעת. האור ברמזור מתחלף, והסקודה חוצה את הרחוב באדום בהיר. עוצרת, המכונית הראשונה מהמעבר חציה. נשענת על ההגה. מחכה. זה רמזור ארוך.
ואז אני רואה אותה. היא חוצה את הכביש מימיני. לא, מה את עושה, אל תסתובבי לשם, לא… מאוחר מדי. היא רואה אותי. בטוח היא רואה אותי. אני האוטו הראשון מהמעבר החציה. אין שום דבר שיסתיר אותי. היא מן הסתם מכירה את האוטו, למרות שנוספה לו עכשיו הרמת-גבה תמידית. וגם השמשה כל כך נקייה; רחצתי את האוטו ביום חמישי. אפילו את החולצה שלי היא מכירה. וגם את התספורת.
להתכופף. זה האינסטינקט הראשון שלי. אני גוחנת מעל התיק שלי, ומציצה פנימה. מתוכו מציצים בחזרה ארנק, מפתחות, גרנולה באר "צ'ואי", ביפר, וחזיר-הבד שלי, שלא הוצאתי מהתיק מאז שהבאתי אותו איתי לעבודה ביום כיפור, סגולה למזל נגד מלחמה כוללת עם הסורים. ממשיכה לגהור מעל התיק אבל זה לא נוח. וחוץ מזה, מה יעזור לי עכשיו? היא כבר ראתה אותי.
רמזור ארוך, הבן בליעל. אני חצי-מזדקפת, ידי נשלחות לכפתורי הרדיו. מעבירה תחנה אחרי תחנה, למרות שבתחנה ששמעתי עד עכשיו התנגן שיר שאני מחבבת. פרסומות ב"רדיו תל אביב"; קריין עם קול מעצבן ב-99 אף-אם, ג'ינגלים בגלגל"צ; סולו אבוב ב"קול המוסיקה". נשארת עם האבוב. האבוב מתיפח. האבוב מיילל. האבוב מרעיד את האוטו. בעצם זה לא האבוב, זה המזגן שמרעיד את האוטו. פתאום שמה לב שקפוא לי בתוך האוזניים; שוב שכחתי לנער מהן את המים שנקוו בתוכן במהלך המקלחת. מכבה את המזגן. האוטו מפסיק לרעוד. מעיפה מבט חטוף לעבר הרמזור. עדיין אדום. בזווית העין בוחנת את אי התנועה. היא שם, כמובן. מה היא תעשה? המכוניות זורמות וזורמות. הן לא יעצרו עד שיהיה להן אדום, ולי ירוק. היא מפנה לי את הגב, עיניה בוהות ברמזור שלה. מישירה לעברה מבט אמיץ; היא לובשת מכנסיים שחורים וחולצה אפורה מבד דק. אולי משי. בטח כבר ראיתי אותה כמה פעמים עם החולצה הזאת.
צפירה נרגזת. אני מתיקה את מבטי ממנה ומעבירה אותו לרמזור שלי. הוא ירוק. אני לוחצת על דוושת הגאז. לנסוע, לנסוע. לנסוע מהר. כל כך מהר שיישבר מחסום הזמן. שהזמן יחזור אחורה, כמו "בחזרה לעתיד".
עוד מאה מטר, ושוב רמזור אדום. בקצב הזה, אני בחיים לא אגיע לירושלים. אני מזיעה, מדליקה שוב את המזגן. מנסה לגרש את ההרגשה הלא נעימה שמתעקשת להתחפר לי באיברים הפנימיים. למה, בעצם? מנסה להיזכר מה הוביל למה. לפעמים קורה שלא מתקשרים אל מישהו חודש, חודש וחצי. ואז אני מתקשרת, והכל עובר. אבל כאן זה נראה קצת יותר מתוכנן. הקפדתי להתקשר מזוהה. עשיתי כמה ניסיונות. בכל פעם חיכיתי ארבעה צילצולים, חמישה, וסגרתי. אין מענה קולי. אם היא היתה עסוקה, היא תראה את זה ב"שיחות הנכנסות", ותחזיר טלפון. ואם, אם היא לא היתה עסוקה, היא לא רצתה לדבר איתי. נזכרתי פעם כשישבנו אצלה ופתאום הסלולארי שלה צילצל, שיחה שלא רצתה לקבל. היא לחצה על הכפתור האדום, והטלפון נדם. אצלי מיד יודעים שעשיתי "reject", כי זה עובר למענה הקולי, אמרתי לה. היא משכה בכתפיה, ואמרה שאין לה מענה קולי, ולכן המתקשר לא יכול לדעת; בשבילו הטלפון ממשיך לצלצל. הבטתי במכשיר שלה, שנח לו בשקט על השולחן, וחשבתי על המתקשר, שחושב שהוא עדיין מצלצל ומצלצל. הוא לא יודע שדחו אותו.
הרמזור מתחלף לירוק. לוחצת על הגאז ונוסעת. רק חמש דקות עברו מאז שיצאתי מהבית. משהו מטריד, מצרצר ומטרטר לי במוח. זה הרדיו. מה פתאום אבוב על הבוקר? ולמה כל כך בקול רם? אני מחליפה תחנה בחזרה, ופונה ימינה לאיילון. היא לא התקשרה בחזרה. את השיחה האחרונה עשיתי רק כדי להוכיח, יושבת ברגליים משוכלות על המיטה שלי, מחזיקה את הטלפון רחוק מאוזני וסופרת בלב, "שני צילצולים, שלושה צילצולים, ארבעה צילצולים, חמישה". לא רציתי בכלל לדבר איתה. רק רציתי את ההוכחה. דחו אותי.

שיר נבואי קוסמי עגום

Posted in מלים-צלילים by danazim on אוקטובר 15, 2003

שמעתי את השיר "דואט" ב-88 אף-אם הערב בדרכי הביתה. אני מכירה אותו; הוא מתוך האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985), ומתארחת בו מזי כהן. בפעמים הקודמות שהאזנתי לו, חשבתי שהוא שיר נחמד, ותו לא – לחן רכטרי מאוד, וכמובן שמזי כהן נפלאה כתמיד. למרות שהדיסק ברשותי, כבר שנים שהוא לא ראה את הקומפקט-דיסק שלי; זה עשר שנים שאני אוהבת את יצירתו של יוני רכטר  מרחוק ובאופן פאסיבי. אבל הערב, כששמעתי אותו במכונית, הרגשתי כאילו עלי מוהר הסתייע במדיום והצליח לקרוא את מחשבותי, ומהן כתב שיר. כלומר, לומר שהזדהיתי עם השיר לא יהיה מספיק חזק ומדויק.
הרי הוא לפניכם.

הערה: ההדגשות [הוא, היא, שניהם] אינם כמובן חלק מהשיר עצמו, אלא חלוקת הטקסט בין רכטר לכהן.

דואט \ מלים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר

היא: והאמת היא שכבר אין לי כוח
לראות את הדברים חוזרים שוב על עצמם
לראות איך אור הבוקר שוב חושף בשקט – שקר
עוד לילה בא מלא פגישות עיניים
והימשכות אל פיתויי חיוך חדש
וכיסופים אל יד שכביכול אוהבת, ומכזבת.
עייפתי…
אין בי כוח עוד…

הוא: מראש יודע איך זה יתפתח
הכל צפוי ומשומש מאוד
אני לוקח, אבל כבר לא מתלקח.
והאמת היא שכבר אין בי כוח
לראות איך הדברים חוזרים שוב על עצמם
לראות איך אור הבוקר שוב חושף בשקט – שקר

שניהם: מי יאמר לי עד מתי
ימשיכו כך חיי
לחלוף?
ומתי יבוא לכל זה פעם סוף?

היא: מראש יודעת מה הוא יספר לי
מראש יודעת איך הוא יחייך אלי
וגם אני אומר דברים שכבר אמרתי

הוא: האיתותים כבר הוחלפו בינינו
שיחקתי את עצמי בפעם המאה
ועוד מעט אני אומר בלחש, "בואי"
היא: אני באה…

שניהם: האומנם קורה הנס,
האם אני
הוא: שלך?
היא: שלך?
שניהם: האומנם ידענו שנינו אהבה?
הן כבר לא קיווינו,
לא חשבנו שתבוא,
והנה מצאנו זה את זו.

היא: כמעט עבר לו וחלף הלילה
זרות השחר מקישה על החלון
הסערה שבנו כבר כמעט נמוגה…
שניהם: והאמת היא שכבר אין בי כוח
לראות איך הדברים חוזרים שוב על עצמם,
לראות איך אור הבוקר שוב חושף בשקט – שקר
עייפתי…
אין בי כוח עוד..

הזירה הלשונית: הברכה

Posted in לוגוריאה by danazim on אוקטובר 13, 2003

ילד, תרד מהמסלול!
כן, חופשת סוכות הביאה לעליית-מה בשיעור הילדים שנמצאים בברכה בשעות הבוקריים (בוקר-צהריים). וזאת, למרות שהמים בברכה האולימפית הפתוחה מתהדרים בטמפרטורה ארקטית של אגם בסקנדינביה. כך יכלו היום השחיינים חדי האוזן לשמוע שוב את צעקת המצילים המוכרת שליוותה אותנו כל הקיץ: "ילד, תרד מהמסלול!". העילה לצעקה: ילד פוחז שנתלה על אחד המצופים הכחולים החוצצים בין המסלול המהיר לבין הכאוס שמשמאלו, שבאופן לא רשמי יכונה כאן "כאוס הילדים" (בניגוד ל"כאוס הגריאטרי", שנמצא מימין למסלול האיטי, שנמצא מימין למסלול הבינוני, שנמצא מימין למסלול המהיר).
הקריאה הזאת תמיד הפריעה לי. אל תבינו אותי לא נכון: אין דבר מרגיז מלשחות ולגלות זוג רגליים מפרכסות המאיימות לבעוט בך, ומחוברות לילד שידיו מטלטלות ונתלות על חתיכת הפלסטיק שמסמנת את המסלול. מה שמפריע לי הוא הקושי הלשוני הטמון בקריאה הזאת. שכן הילד, הוא לא באמת נתלה על המסלול. הוא תלוי על המצוף-המפריד שמסמן את המסלול. אבל נראה את המציל שיצעק את זה – זה ארוך, מסורבל, ובעיקר לא מספיק קצר כדי להישמע מאיים בפי מציל, שגילו לא מאוד רחוק מגילו של זה שעליו הוא צועק. אם כן, מדובר בעצם בסינקדוכה, לא מאוד מוצלחת, אם יורשה לי לקבוע – אולי בגלל שהמצוף הוא עצם מוחשי, בעוד שהמסלול הוא משהו מרחבי.
ניסיתי לחשוב על מקרים נוספים בשפה שבה משתמשים בסינקדוכות כאלה. אני משוכנעת שהיו מספיק דברים כאלה שעיצבנו אותי, אבל משום מה לא הצלחתי להיזכר בהם. אתם מוזמנים לעזור לי.

בלר: בחן את עצמך

Posted in מלים-צלילים by danazim on אוקטובר 12, 2003

אתמול ניסיתי להגיע לאתר של הלהקה בלר (blur). או, יותר במדויק, ניסיתי להגיע לעמוד הרשמי של המלים של השירים, שמביקור קודם לפני שנה ומשהו, זכרתי שהוא מושקע מאוד ומשעשע. הסיבה שבעטיה נדרשתי לעמוד הזה: להיזכר שוב מה דיימון אולברן צורח בשורה הראשונה של הפיזמון של "Song 2" ("וו-הו!"). בכל אופן, הלהקה עידכנה את האתר הרשמי שלה, ולמרבה הצער, הדיחה ממנו את עמוד המלים לשירים, משום מה.
אי לכך, נאלצתי לחפש סתם אתר של מלים לשירים של בלר. ובין תוצאות החיפוש של "גוגל" הגעתי לאתר הזה, קוויזילה. קוויזילה – מלשון quiz – הוא אתר של כל מיני שאלונים ומבחני אישיות בסגנון "בחן את עצמך". החל משאלות צפויות כמו "עד כמה אתה מצחיק?" ו"איזו מין חברה את?", ועד שאלות אוונגרדיות יותר, כמו "אילו היית קללה, איזו קללה היית?", "איזו דמות מתוך 'הסנדק' מבטאת אותך?", "אילו היית רוצח סדרתי, איך היו מכנים אותך"?, ולענייננו, "איזה שיר של בלר הכי מתאים לך?". אמנם יש פה ושם שגיאות כתיב במבחנים, והתשובות תמוהות, אבל אפשר להעביר עם זה חצי שעה משעשעת.
 עשיתי את המבחן הזה פעמיים. בפעם הראשונה, נקבע שהשיר של בלר שהכי מייצג אותי הוא  "Girls and Boys". האתר גם הגדיל לעשות ואמר לי, "ובכן, יכול להיות שאתה הומו". בפעם השניה (כמובן ששיניתי במעט את התשובות שלי) יצאתי "Song 2" ("אולי כדאי קצת לקצץ במינון של הקראק", הציע האתר). אגב, בכך לא מסתכמים המבחנים האפשריים המבוססים על בלר. יש גם "איזה אלבום של בלר משקף אותך", ו"איזה חבר להקת בלר היית יכול להיות" (יצאתי גרהם קוקסון – הם כנראה לא מעודכנים שקוקסון פרש מהלהקה עקב חילוקי דעות אמנותיים).
לבסוף גם מצאתי את מבוקשי המקורי – באתר אחר, כמובן. מה שאולברן צורח הוא "When I feel Heavy Metal".

פסולי חיתון, מהדורה מצומצמת

Posted in לוגוריאה by danazim on אוקטובר 10, 2003

כשהייתי בת 18 עזבתי את ירושלים. אלה היו הימים שהשבועון "כל העיר" היה בשיאו, עם מדורים קבועים של יעל הדיה ועירית לינור בימיה הטובים, ועם מדור מוסיקה על טהרת "נושאי המגבעת". חוץ מאלה, היה גם המדור החביב עלי – "פסולי חיתון". כשמו, קבע המדור מדי שבוע מיהם המוקצים מחמת מיאוס שיש להימנע מחתונה עימם, על פי קריטריונים רציניים וטריוויאליים כאחד. משום מה, הדוגמה היחידה שאני זוכרת היא "אנשים שעושים תנועות של גיטרה כשהם מאזינים למוסיקה".
לפנות בוקר הושכמתי לא לא עוול בכפי בגלל עבודתי, והתקשיתי לחזור לישון. ואז עלה בי רעיון לעשות רשימה של פסולי חיתון משלי. הבחירה הראשונה שלי לרשימה לא מפתיעה במיוחד, בהתחשב בנסיבות.

1. אנשים שמעירים אותך מהשינה לפנות בוקר.
2. אנשים שעונים ב"כן" לטלפון שלהם (חוץ מהבוס שלי; לו מותר כי הוא הבוס).
3. אנשים ששואלים "לאן הגעתי?" כשהם מתקשרים אלייך.
4. אנשים שאומרים לך "תזהרי לא ליפול" אחרי שאת מועדת, נופלת או מחליקה.
5. אנשים ששואלים אותך אם זה לא "תיק רציני" לגור בת"א אבל לעבוד בירושלים.
6. אנשים שנצמדים אלייך עם האוטו ולא נותנים לך לחנות ברוורס.
7. אנשים שנוסעים ב-160 קמ"ש, נדבקים לך לטמבון ומהבהבים באורות הגבוהים כשאת עוקפת, ואז לא נותנים לך לעבור למסלול הימני כשסיימת לעקוף, אלא עוקפים אותך מימין.
8. אנשים שמדברים בקולי-קולות בחדר המדרגות בלילה או מוקדם בבוקר (ראו סעיף 1).
9. גננים שמתעקשים לגזום את השיחים מתחת לבית שלך מוקדם בבוקר (ראו סעיף 1).
10. שכנים שמשפצים את דירתם, ומתחילים את השיפוצים השכם בבוקר (ראו סעיף 1)
11. אנשים שמתעקשים לדבר בשקט.
12. שחיינים איטיים ממך שמתעקשים לצאת לבריכה נוספת בדיוק כשאת מגיעה לקיר.
13. שחיינים איטיים ממך שמסרבים לתת לך לעקוף וחושבים שזה הזמן לעשות איתך תחרות.
14. אנשים שמסרבים לרדת מהמכונה בחדר הכושר גם אם תם הזמן שלהם עליה, והגיע תורך.
15. אנשים שיושבים במטוס במושב ליד החלון אבל חייבים כל הזמן לצאת לשירותים.
16. אנשים שאוכלים בצל חי ושום לא מבושל במקום העבודה.
17. אנשים שאומרים לך "בתאבון" כשאת מקנחת את האף.
18. אנשים שמתעקשים לקרוא לך בשם המשפחה.
19. אנשים שמחטטים באף או באוזניים כשהם עומדים ברמזור.
20. אנשים שעושים לך סימן של "תפתחי חלון" כשהם עומדים לידך ברמזור אבל לא רוצים באמת לשאול אותך משהו.
21. אנשים שמשתינים על מושב האסלה.
22. אנשים שמנסים להיכנס לתא השירותים שבו את נמצאת, מגלים שהיא נעולה, ואז דופקים עליה.
23. אנשים שלא אוספים את תוצר המעיים של הכלבים שלהם, ומשאירים אותו שם כדי שתדרכי עליו.
24. אנשים שמדביקים אותך לשירים מעצבנים במיוחד.
25. אנשים שישנים איתך בחדר באכסניה ואורזים בבוקר את מיטלטליהם בקול תרועה במקום לארוז בערב (ראו סעיף 1).
26. אנשים שעושים אפצ'י בלי לשים יד על הפה.

27. אנשים שמכינים רשימות של פסולי חיתון. 

לעזאזל! השרירן הפך מושל!

Posted in חדשות השועל by danazim on אוקטובר 8, 2003

50% מהקולות! לניצחון הסוחף הזה זכה ארנולד שוורצנגר בבחירות למשרת מושל מדינת קליפורניה. למרות ההטרדות המיניות, למרות ההתבטאות שלו על הערצתו להיטלר, למרות חשדות לאי-סדרים, למרות העובדה שלאיש אוצר מלים בן 20 מורפמות. תושבי מדינת קליפורניה בחרו ב-Governator.

 

 

I will be back