דנה ברותחין

Start spreading the news

Posted in מלים-צלילים by danazim on נובמבר 28, 2003

משחר ילדותי חשבתי שהייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. כשהייתי קטנה, כתוצאה מקריאת עודף ספרים של הרוזנת דה-סגיר ואחר כך של צ'רלס דיקנס וויקטור הוגו, חלמתי על המאה השמונה עשרה והמאה התשע עשרה. בעיקר התקנאתי בסטיילינג – שמלות קרינולינה מתנפנפות, שיער ארוך, גולש ונפוח – ומעט גם התקנאתי בפשטות שפשתה שם (לפחות, כפי שקלטו אותה עיני הילדותיות). הכל נראה לי רומנטית לחריד, ולכן ייחלתי לזה נורא. מאחר שכמובן לא הייתי מסוגלת לארגן לעצמי קיום בשלהי המאה השמונה-עשרה, נהגתי לשגות בחלומות בהקיץ, וניהלתי עם עצמי משחקי העמדת פנים מרתוניים שבהם הייתי נערה חסודה בימי המהפכה הצרפתית, הנמלטת מאיזה ז'אוור ארכיטיפי.
מאוחר יותר, כשהייתי נערה ועמדתי על דעתי, גרמו לי הסרטים של בילי ויילדר, פרסטון סטרג'ס וארנסט לוביץ' לייחל לשנות הארבעים. כמה רציתי להיות גיבורה שנונה בסרט שחור-לבן, איזו ברברה סטנוויק או לורן בקול או בטי דיוויס. להביט בהנרי פונדה הנבוך או בהמפרי בוגרט הצונן, ולירות איזה משפט מחץ שימוסס אותם לגמרי. גם שמתי לב שמבנה הפנים שלי ומבנה הגוף שלי מתאימים לכוכבנית קולנוע מתקופת הוליווד הקלאסית. הרי מרילין מונרו, סמל הסקס הגדול של התקופה, היתה גדולה ממני במידת מכנסיים אחת לפחות, ולא נראה לי שהיא עברה את הסבל שאני עברתי בחדר המדידה המאוס של "מרתף הג'ינס" ברחוב ש"ץ. ומה עם ברברה סטנוויק? הרי עצמות הלחיים שלה היו גבוהות לפחות כמו שלי.
לבסוף בבגרותי, ידעתי להגיע לספר הנכון, שגילה את הפונטציאל האמיתי שלי: כוכבנית משנות העשרים העליזות.

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להסביר שתמיד היתה לי חולשה למיוזיקלס. וכשאני אומרת מיוזיקלס, אני לא מתכוונת לאנדרו לויד וובר (למרות שהמיוזיקל הראשון שראיתי אי פעם בברודוויי היה "קטס", באוקטובר 1989). אני מתכוונת לג'ורג' ואיירה גרשווין, לקול פורטר, לרוג'רס והמרסטיין, לפרנק לסר הגאון – שצפיתי ב"ברנשים וחתיכות" שלו, בהפקה ה"חדשה" (ב-1993, כשראיתי אותה, היא היתה חדשה) מהשורה השניה באמצע (טוב שלאבא יש בת דודה ניו יורקית עשירה ומקושרת) ויצאתי מסוחררת כפי שמעולם לא הייתי – וכמובן, לג'ון קנדר ופרד אב, שכבר איימתי שמגיע להם פוסט ארוך משלהם.

בניגוד לכל השמות שמניתי קודם, ג'ון קנדר ופרד אב שייכים לתקופה מאוחרת יותר, והם נחשבים לצמד כותבי השירים מהמוצלחים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולארית בארצות הברית. ג'ון קנדר התחיל את הקריירה שלו ב-1956, כפסנתרן בברודוויי, והתקדם אט-אט במעלה סולם הדרגות של ברודוויי. ב-1962 נפתח המיוזיקל הראשון בהלחנתו – "A Family Affair"; התסריטאי זוכה פרס האוסקר ויליאם גולדמן, זה שחתום על "הנסיכה הקסומה" ו"קיד וקאסידי", הוא זה שכתב את השירים. מאוחר יותר באותה שנה, פגש קנדר את פרד אב, וכך נוצרה אחת השותפויות הכי מוצלחות בתולדותיה של המוסיקה האמריקאית. עד אז, עבד אב כתמלילן לשירים של מועדוני לילה (פעם היו מקצועות שווים, הא? הנה עוד אחד ל"מקצועות שמתו" של אביבה משמרי), וגם כתב חומר לתוכנית הטלוויזיה "That Was the Week that Was". ההצלחה הראשונה שלהם הגיעה כבר באותה שנה, בדמות השיר "My Coloring Book".

ב-1966 נפתח המיוזיקל המצליח ביותר שלהם "קברט", עיבוד מוסיקלי למחזה "אני מצלמה" של ג'ון ון דרוטן, המבוסס על סיפוריו של כריסטופר אישרווד, ובכיכובו של ג'ואל גריי בתור ה-MC (תפקיד שגריי גילם מאוחר יותר בסרט של בוב פוסי מ-1973). למרות שהצמד כתב עשרה מיוזיקלס – בהם "שיקגו" שזכה בשנה שעברה לעיבוד קולנועי מחודש – הם ידועים בעיקר בזכות "קברט".

קנדר ואב לא כתבו רק מיוזיקלס. הם גם כתבו שירים לזמרים – בהם ברברה סטרייסנד ופרנק סינטרה – וכן שירים ומוסיקה לסרטים. בין אלה ראוי בעיקר להזכיר את "ניו יורק, ניו יורק" המדהים של מרטין סקורסזי מ-1977, בכיכובם של רוברט דה נירו ולייזה מינלי (שהופיעה כמעט באופן קבוע גם במיוזיקלס שלהם). לייזה מינלי שרה את שיר הנושא המשובח של אותו סרט, אבל השיר הזה הפך להמנונה הלא-רשמי של העיר בזכות הביצוע הייחודי של פרנק סינטרה – ובכך הדיח את השיר "New York, New York, it's a wonderful town" של ליאונרד ברנשטיין מתוך הסרט "On the Town", שנשא בתפקיד הזה עד אז.

התוים הפותחים את השיר "ניו יורק, ניו יורק", בחתימתם של הצמד קנדר ואב

 

אני חושבת שגדולתו של השיר הזה היא בתחושה שהוא מצליח להעביר – שקל מאוד להזדהות איתה – של השאיפה לעזוב מקום מוכר וקטן שמעכב אותך, ולנסוע לניו יורק (האמיתית או המטאפורית), ושם להצליח בגדול ולהפוך ל"מלך הגבעה". וכמובן, אי אפשר שלא להתלהב מהלחן המדהים של ג'ון קנדר, שכמו כל שאר הלהיטים הגדולים של הצמד, סוחף מהתו הראשון, כבר ב"טם-טם-טה-דה-דם, טם-טם-טה-דה-דם" של הפסנתר עוד לפני שלייזה – או פרנקי – התחילו לשיר.

Theme from New York, New York / Music: John Kander, Lyrics: Fred Ebb

Start spreading the news
I'm leaving today
I want to be a part of it, New York, New York
These vagabond shoes
Are longing to stray
And make a brand new start of it
New York, New York
I want to wake up in the city that never sleeps
To find I'm king of the hill, top of the heap
These little town blues
Are melting away
I'll make a brand new start of it
In old New York
If I can make it there
I'll make it anywhere
It's up to you, New York, New York.
I want to wake up in the city that never sleeps
To find I'm king of the hill, top of the heap
These little town blues
Are melting away
I'll make a brand new start of it
In old New York
If I can make it there
I'll make it anywhere
It's up to you, New York, New York.

ובנימה אישית: ביום שלישי הקרוב אני נוסעת לניו יורק, לשבועיים. גם מפני שנעלי הנדודים הללו משתוקקות לשוטט, וגם כי יש לי השבוע יומולדת, ואת הנסיעה קיבלתי במתנה. האתר לא יעודכן עד לשובי. אנצל את התקופה בעיר שלעולם אינה ישנה להרהורים, גם בנוגע לעתידי כאן, במרחב הזה.

שיר שמח, שיר עצוב

Posted in מלים-צלילים by danazim on נובמבר 24, 2003

Are you ready for love? Yes, I am

השיר הכי אופטימי ברדיו בימים אלה (האמת, כבר זמן מה) הוא כמעט בן 25. אני, כשמלאו לי 25, הייתי בדיכאון שבוע, אבל השיר, הוא לא ייתן לגילו המופלג להשפיע עליו; הוא נפלא וקליל ושמח בצורה נאיבית וילדותית שאי אפשר אלא להתקנא בה.
השיר שעליו אני מדברת הוא כמובן "Are You Ready for Love" של אלטון ג'ון. משום מה – באמת נראה לכם שאין סיבה? זה לצורך אלבום אוסף איימתני חדש, אלא מה – הוציא אלטון מחדש את השיר הזה כסינגל, ולמרות שיש לי היסטוריה כחובבת האיש עם המגבעות והמשקפים המצחיקים, לא הכרתי אותו קודם לכן. את זה אפשר להסביר בכך שהשיר נוצר באחת התקופות הפחות-מזהירות בקריירה של רג'ינלד דווייט. הוא יצא ב- 1979 כסינגל בלבד, ורק מאוחר יותר נכלל באלבומצ'יק שקיבץ כמה סינגלים תועים ונקרא "The Complete Thom Bell Sessions". תום בל, אגב, חתום על המלים של השיר (יחד עם עוד שניים).
טוב עשה אלטון ג'ון שחידש אותו. הוא נשמע הרבה יותר דיסקואי וקופצני מהגרסה המקורית, מה שאולי מעיד על כוחו של הסימולקרום: רק ממרומי המאה העשרים ואחת ניתן להפוך שיר שנוצר בשלהי עידן הדיסקו – לדיסקואי לעילא ולעילא.
כדי להמחיש לכם עד כמה המלים של השיר תמימות ושמחות, הנה הוא לפניכם:

Are You Ready For Love

Catch a star if you can
Wish for something special
Let it be me, my love is free
Sing a song to yourself
Think of someone listening
One melody, you're all for me

I'll write a symphony just for you and me
If you let me love you, I'll paint a masterpiece
Just for you to see
If you let me love you, let me love you

Are you ready, are you ready for love
Yes I am
Are you, are you ready, are you ready for love
Yes I am
Are you, are you ready, are you ready for love

You're the one like the sun
Shine your love around me
You'll always be the one for me

Say the word and I'll be there
Loving you forever
Don't let me go
Just say it's so

We'll hear the music ring from the mountain tops
To the valley below us
We'll serenade the world
With a lullaby so the angels will know us
Angels will know us

She was the happiest… corpse… I'd ever seen

כמו שסבתא שלי אומרת, אין טוב בלי רע. והרע, כלומר העצוב, הוא שירה של סאלי בואלס, השיר האחד-לפני-אחרון שחותם את המחזמר בן אותו שם, "קברט". חברי הטוב ב' – לו אוקיאנוס של ידע כללי – ציין בפני שג'ון קנדר חיבר את המנגינה העולצת של השיר לפני שהחליט יחד עם שותפו פרד אֵבּ לשדך אותה לשיר הנושא של "קברט". וכך התקבל דיסוננס משעשע בין מוסיקה שמחה ומה שנקרא upbeat tempo לטקסט עגום ומקאברי על כך שעדיף למות כמו אלזי הזונה, מעודף כדורים וליקר, מאשר להמשיך עם החיים חסרי הטעם האלה.

Cabaret/ Lyrics: Fred Ebb, Music: John Kander

What good is sitting alone
In you room?
Come hear the music play.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret.
Put down the knitting,
The book and the broom.
Time for a holiday.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret.
Come taste the wine,
Come hear the band.
Come blow a horn,
Start celebrating;
Right this way,
Your table's waiting.

No use permitting
Some prophet of doom
To wipe every smile away.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret!

I used to have a girlfriend
Known as Elsie,
With whom I shared
Four sordid rooms in Chelsea
She wasn't what you'd call
A blushing flower…
As a matter of fact
She rented by the hour.

The day she died the neighbors
Came to snicker:
"Well, that's what comes
From too much pills and liquor."
But when I saw her laid out like a Queen,
She was the happiest… corpse…
I'd ever seen.

I think of Elsie to this very day.
I remember how she'd turn to me and say:
"What good is sitting alone
In you room?
Come hear the music play.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret.

Put down the knitting,
The book and the broom.
Time for a holiday.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret."

And as for me,
I made my mind up, back in Chelsea,
When I go, I'm going like Elsie.

Start by admitting,
From cradle to tomb
Isn't that a long a stay.
Life is a Cabaret, old chum,
Only a Cabarert, old chum
And I love a Cabaret.

ובאשר לג'ון קנדר ופרד אב, עוד ידובר בהם כאן, בקרוב.

איים בזרם: מלכיצדק

Posted in לוגוריאה by danazim on נובמבר 19, 2003

היום בעבודה, בין ידיעה חמה אחת (פיגוע הירי במסוף הגבול ע"ש יצחק רבין באילת) לשניה (בוש בבריטניה: על ישראל להפסיק הבניה בהתנחלויות), שמעתי את הידיעה הזאת: בית המשפט גזר ארבע שנות מאסר בפועל ושלושים אלף שקל קנס על אדם שהתחזה לקונסול של מדינה לא קיימת – "מדינת מלכיצדק". הוא הורשע בהונאת עשרות אנשים כשהנפיק להם דרכונים ואשרות כניסה לאותה "מדינה".

מסתבר של"מדינה" כביכול יש גם אתר אינטרנט, בו נטען שהמדינה כוללת כמה איים וקבוצות איים – איי טאונגי, האי מלפלו, והאי קליפרטון שבצפון האוקיאנוס השקט, האי סולקופה ואיי קאריטאנה שבדרום האוקיאנוס השקט, ויבשת אנטארקטיקה, לא פחות. מהשמות האקזוטיים לא יכולתי לדעת אם המקומות קיימים באמת (חוץ מאנטארקטיקה – שקיומה לא מוטל בספק).

קפטן קוק

כשהייתי קטנה היתה לי היקסמות מאנשים כמו אבל טזמן וקפטן ג'יימס קוק, וכמותם, היתה לי שאיפה נסתרת להיות מגלת-ארצות. הבעיה היתה שכבר לא נותר מה לגלות. במידה מסוימת, מנוע החיפוש גוגל הומצא בדיוק בשביל אנשים כמוני, שהיו רוצים להיות קפטן קוק אבל לרשותם לא עומדים ספינה בשם "אנדוור", וכמה עשרות ימאים.


הלכתי לגוגל.קום וערכתי חיפוש קצר על המקומות שנכללים בשטחה של "מדינת מלכיצדק". רוב האיים שם הם מצחיקים בפצפוניותם, ולכולם היה קיום חיצוני מלבד האיזכור באתר האינטרנט של ה-Dominion of Melchizedek. האי מלפלו נמצא תחת ריבונותה של קולומביה (אפילו באתר של מלכיצדק נכתב ש"קולומביה סבורה שהאי נמצא בריבונותה"), והוא מתהדר בבעלי חיים (נמרים, כרישים) נדירים ומרהיבים ביופיים.

  האי קליפרטון – אם אפשר לקרוא לו "אי", יותר נכון לכנותו אטול (atoll) או אי טבעתי, שכן הוא מכיל לגונה אדירה של מים מתוקים – הוא בית גידול לאלפי ציפורי מים וסרטנים, ונמצא בריבונות צרפתית, אחרי שצרפת ומכסיקו רבו עליו. האי סולקופה, על פי כמה אתרים, הוא בכלל חלק מפיג'י, איי קאריטנה הם קבוצת איים בפולינזיה, השייכים לפולינזיה הצרפתית, ואיי טאונגי הם חלק מאיי מרשל.

 

ררוטונגה (ביום בהיר) והאיים-הירחים שלו

לא הייתי באף אחד מהמקומות האלה, אבל הייתי לא רחוקה משם – באיי קוק שבפולינזיה (הנמצאים תחת ריבונות ניו זילנד), או יותר נכון, באי הגדול ביותר והמיושב ביותר שלהם, ררוטונגה. ררוטונגה הוא אי די קטן. אורכו של הכביש המעגלי המקיף אותו, שבו הייתי רוכבת בערך אחת ליום, הוא 40 ק"מ לערך. לחופה הדרומי של ררוטונגה שוכנים ארבעה איים קטנטנים, איונים ממש. כמו הירחים של צדק, אין בהם כל תועלת. הם לא מיושבים, והינם קטנים ומסולעים מדי מכדי לשמש כקרקע חקלאית. הם הזכירו לי את האי שאליו נשלח הרודן פרדיננד פדהצור מתוך ספרו של אפרים סידון "פרדיננד פדהצור בקיצור" – שהכיל, לפי התיאור, "שלושה עצי קוקוס, טווס וקופים". ואולם, באיונים הפצפונים האלה גם אין טווס וקופים (למרות שעצי קוקוס יש הרבה). אני מניחה שאילו מישהו היה רוצה, הוא היה יכול להחליט שהוא מקים מדינה חדשה על אחד האיים האלה. יכול להיות שזה גם היה עובר בשקט – אם לא מתחילים להונות את כל העולם, כמובן.

כבשים פועות בכתום

Posted in היפר קורקציה by danazim on נובמבר 16, 2003

כאילו, לא מצאתי משהו יותר טוב לקטר עליו?

אתמול התקשרתי לתא הקולי של הסלולרי והקשבתי להודעות. אני כמעט ולא עושה את זה, כי לרוב אני מזהה את מי שמתקשר אלי, ואם קורה שפיספסתי שיחה, אני פשוט מחזירה טלפון למתקשר. אחת לכמה זמן, כשמגיעה השיחה הבלתי מוכרת שהתפספסה, אני בודקת הודעות בתא הקולי – כדי לגלות שיש בו לפחות תריסר הודעות מימי אנטיוכוס.

כך היה אתמול. החמצתי שיחה ממספר לא מוכר, וכשהתקשרתי לתא הקולי, הקול המוקלט החליט להזכיר לי את כל 4 ההודעות ששכבו בתא והעלו אבק.

כל מי שיש לו סלולרי יודע שדיקלומי התא הקולי הם מייגעים ביותר – יש כל כך הרבה פרטים לדקלם: מספר הטלפון שממנו התקבלה השיחה, השעה, וגם התאריך (במקרה שלי), אבל אתמול גיליתי מה עוד מפריע בהם.

אני לא יודעת איך זה ברשתות אחרות, אבל באורנג', הדיקלום מתחיל בפירוט מספר הטלפון של המחייג, כשלמספר קודמת הפתיחה הקבועה: "התקבלה מֵ-". מֵ? מֵ. מֵה. מֵההההה!

מֵה עשו שם, באורנג'? מה קרה ל"מִ-"? הרי ה"מ" קודמת ל"אֶפֶס" (כי כל המספרים בארץ, מה לעשות, מתחילים באפס), ואין סיבה שתהיה שם הנמכת תנועה הקודמת לשווא או חטף-פתח\חטף-סגול.

המסקנה: העתיד נשמע מצוין. הכבשים נשמעות אורנג'. 

נחרן בלתי נלאה

Posted in היום לפני... by danazim on נובמבר 10, 2003

אנשים שכמותי, שבימים אלה חולקים את מיטתם עם חמישה ספרים, מחברת, קופסאת טישוז ועט – אינם רגילים לארח במיטתם קולות זרים לפני השינה. או, במלים אחרות, אני לא רגילה לאנחות, נשימות כבדות או נחרות, שכן החפצים שנקבתי לעיל אינם משמיעים אותם, ודברים שאינם דוממים ואינם אני אינם מצויים לפי שעה במיטתי.

אבל היתה תקופה שבה הייתי צריכה מדי ערב להתמודד עם תופעות קוליות אחרות בחסות החשיכה. זה היה בתקופת הטיול שלי, כאשר את רובם המכריע של לילותי העברתי בחדרים משותפים (ע"ע dormitories) במיני אכסניות שונות ומשונות. אז גם הגעתי להבנה שלפחות חמישים אחוז מאוכלוסיית העולם משמיעה קולות בעת שינה, רוצה לומר – נוחרת! לפני שארחיב, אציין כאן כי אני משתייכת לחצי השני של אוכלוסיית העולם. איך את יודעת, אתם שואלים? כי אמרו לי. כשאני ישנה אני שקטה כמו אבן. והפעם היחידה שנחרתי בריש גלי היתה אחרי הניתוח שעברתי, ואז היתה לי סיבה טובה (האף שלי היה מפוצץ בתחבושות, כאילו?).

על כל פנים, עד מהרה נאלצתי לקבל כעובדה את הימצאותם של הנחרנים, והצטיידתי בכמה רקוויזיטים ותחבולות כדי להילחם בהם.

  • ראשית, התרגלתי לישון עם אטמי אוזניים. כחמישים אחוז מהזמן, האטמים לא מנעו מקולות הנחרה לחלחל להם לתוך אוזני, אבל כן הצליחו – בעוז ובגבורה – לאטום את קולו של השעון המעורר שלי, מה שיצר בעיות חדשות וגרם לי להצטייד בשעון מעורר אנושי, כזה שיטלטל אותי בבוקר כדי שלא אפספס את הרכבת\אוטובוס שלי.
  •  שנית, פיתחתי יכולת מפתיעה: האפשרות להסיק ממראיהם של שכני לחדר את מידת נחרניותם. למרבה הצער, אומדני מעולם לא הכזיבו. דבר אחד נותר פתוח: אופיים הנחרני של המשתכנים. שכן כפי שגיליתי עד מהרה, ישנם כמה סוגי נחרנים, והם שונים זה מזה בתכלית. אבל נגיע לזה עוד מעט.
  • שלישית, על סמך היכולת שאודותיה פירטתי בסעיף הקודם, השתדלתי להקדים שינה לנחירה, סו טו ספיק. כלומר, היה ואיבחנת את אחד משכנייך לחדר כנחרן פוטנציאלי, לכי לישון לפניו, כדי שתוכלי להירדם בשקט ובשלווה. הדבר הזה היה הכי קשה לביצוע, שכן כדרכם של אנשים בטיול, גם אני לא הרביתי להקדים ללכת לישון, ובמיוחד כשטיילתי עם עוד אנשים והיו לי חברה ושעשועים עד אמצע הלילה.
  •  רביעית, והיה ונקלעת למערבולת נחרות בלי אפשרות להתגונן – אין מנוס אלא להשתמש בנשק יום הדין. ונשק זה הוא טילטול המיטה של הנחרן, כדי להביא אותו להתהפך ולשנות תנוחה, דבר שאמור ליצור מורטוריום של כמה דקות לפחות בנחרות. שיטה זו היתה אפקטיבית במיוחד לנחרנים שחלקו איתי אותה מיטת קומתיים, קונסטרוקט רעוע כשלעצמו שדי בהתהפכות תמימה כדי לטלטלו עד כדי חריקת צירים וקיפצוץ קפיצים. השיטה אומנם לא פותרת את בעיית הנחרנים ששכבו במיטות אחרות, למרות שזכורה לי פעם אחת שמצוקתי היתה כה גדולה, עד שקמתי ממיטתי והתחלתי לטלטל ידנית את מיטתו של הנחרן (פירוט בהמשך).
  • התחבולה החמישית והאחרונה, יש בה משום כניעה והרמת ידיים. נואשת? ניסית הכל ועדיין לא הצלחת להפסיק את קולות הנחרה? הוציאי ווקמן והירדמי לצליליו. זה לא ממש נוח, והשינה לא עמוקה מספיק, אבל אם כבר לשמוע קולות באמצע הלילה, עדיף שהם יהיו מוריסי או אנני לנוקס.

21.2.01 אקרואה, ניו זילנד

"…בלילה הראשון של הטרק לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. הייתי מבואסת מהפרידה מע'. נכנסתי לשק"ש ושמתי את הכובע, כדי שאוכל לדמוע באין מפריע. מעברה השני של מחיצת העץ הנמוכה, בקעו נחרותיהם העזות של שני החבר'ה הישראלים. הזוג ההולנדי ששכב על המיטה לידי התפלץ לגמרי. הם ניסו לצעוק להם כל מיני דברים – "הלו! נחרני! תתהפך!" – אבל מיותר לציין שצעקו לחינם…"

ועתה, לטיפולוגיה קצרה ומהירה של סוגי הנחרנים שאליהם נחשפתי:
המטרונום: זה שנרדם מהר, ותוך שניות מתחיל להפיק קולות נחרה קצובים ובלתי משתנים. אם את טובה באוטו-סוגסטיה, אולי תוכלי לשכנע את עצמך שמדובר ברעש לבן כמו קרקור המקרר או המיית הרכבת.

10.11.00, שיאן, סין
"… הסיני שחלק איתי את התא ברכבת לשיאן היה מבוגר ולא ידע אנגלית. כשנכנסתי הוא נתן לי כרטיס ביקור שלו, לפיו הוא "פרופסור". רוב הזמן הוא פשוט ישב ובהה בי כותבת. זה נורא. אין לו מה לעשות בחיים? לא הביא איתו עיתון? ספר? משהו? בתשע הוא נכנס למיטה והתחיל לנחור כמו רכבת. לא הצלחתי לישון בכלל כל הלילה, מלבד שעה ומשהו של שנת ווקמן…"

שובר השתיקה: שכנך לחדר ישן שינה שקטה. אולי הוא נושם בכבדות אחת לכמה זמן, אבל בסך הכל אי אפשר להתלונן. ואז, בדיוק שניה לפני שאת נרדמת, הוא מחליט פתאום לשבור שתיקה. ומכאן ואילך, אין יותר שקט.

25.2.01 קייקורה, ניו זילנד
"… חזרתי לחדר כדי לגלות שנוספו לי שתי שותפות לחדר: אחת בריטית בלונדה שדומה לל', ושניה גרמנייה עם שפם מרשים וריח טבק עז, שרק מאיך שהיא נראית היה לי ברור שהיא תנחר בלילה. ואילו נחרות! מיותר לציין שהן העירו אותי, אוף…"

הסינקופיסט: את יודעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה. לא רק ששכנך לחדר נוחר בקולי קולות, הוא גם מתעקש לשנות את הטמפו של הנחרות, אורכן, וסוגן. הוא כמו אזעקות המכוניות המרגיזות האלה, שמתחילות לפעול באמצע הלילה וכל עשר שניות משנות את טיב הצפירות.

4.2.01, קווינסטאון, ניו זילנד
"…נכנסתי לחדר שלנו כדי לגלות את השותף השלישי שרוע על המיטה, ישן, ונוחר כמו אלף מסורים. ע' עדיין לא חזרה. מאחר שהוא חלק עם ע' את מיטת הקומתיים ואני שכבתי על המיטה הבודדת, לא יכולתי לטלטל את המיטה כדי לגרום לו להתהפך. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להפסיק את מופע הג'אז הזה היא לקום ולטלטל ידנית את המיטה שלהם. עשיתי את זה. זה לא עזר. אבל בסוף נרדמתי – אלוהים יודע איך…"

אני חייבת לציין שמזלי שפר עלי: כל האנשים שחלקתי עימם יצוע באופן פחות-או-יותר קבוע לא סבלו מנחרות (רוצה לומר, לא גרמו לסביבתם סבל באמצעות נחרות). האמת, אני לא יודעת איך אנשים (למשל אמא שלי) חיים עם הנחרות האלה על בסיס יומי. אני מלאת הערכה.

 

דיסקליימר: השימוש בלשון זכר (נוחר, נחרן) הוא משיקולי נוחות בלבד, ואין בו כדי לרמוז שנחרות הן נחלתם הבלעדית של הגברים.

 

על יוהרה ומגדלי פאר

Posted in לוגוריאה by danazim on נובמבר 5, 2003

נראה שהפכתי למש"קית קרלי סיימון של "רשימות". לזכותי ייאמר שלא ממש התחולל מאבק על התפקיד הזה. עכשיו בטח כבר יותר תתקשו להאמין לטענתי (האמיתית לחלוטין) שאני רוחשת לזמרת הזאת סימפטיה ותו לא.
אחרי שקראה את שני הפוסטים שלי (הראשון והשני) הנוגעים לגברת סיימון, שאלה אותי אתמול בלילה א' אם במקרה ראיתי את הידיעה על קרלי סיימון והדאקוטה. אמרתי לא, ומייד הלכתי לחפש את האינפורמציה, מתוך תחושה עמומה שבסופו של דבר זה יהפוך לפוסט קרלי-סיימוני שלישי במספר.

הדאקוטה, בפינת הרחובות 72 מערב וסנטרל פארק ווסט

ובכן, קרלי סיימון ביקשה לה לקנות דירה ב"דאקוטה", מגדל של דירות פאר באפר ווסט סייד במנהטן הצופה אל סנטרל פארק. מלבד העובדה שבמגדל משתכנים כמה אנשים מאוד עשירים, פרט המידע המוכר ביותר על ה"דאקוטה" הוא שהדייר לשעבר ג'ון לנון מת בפתח המגדל לאחר שהמתנקש ג'ון צ'פמן ירה בו מטווח קרוב ב-8 בדצמבר 1980.
הדירה שאותה רצתה סיימון לרכוש מבני הזוג לורנס והולי סטון, דירת שני חדרים בסך הכל, הוצעה למכירה תמורת הסכום הפעוט של 990 אלף דולר. כדרכם של מגדלי דירות פאר במנהטן (ולמרבה הצער, גם של מגדלי דירות רגילים לחלוטין), מתנהל ה"דאקוטה" כקו-אופ, כלומר, יש לבניין "ועד מנהלים", שמורכב מנציגי הדיירים, שתפקידו בין היתר גם לברור בקפידה את האנשים המעוניינים להפוך לדיירים עתידיים בבניין. פלוני המעוניין לרכוש דירה בבניין קו-אופ לא פעם יידרש להמציא לאותו ועד מנהלים תלושי משכורת, מכתבים אוהדים ממנהל הבנק, וכל מסמכולוגיה אחרת שייבקש הוועד, וכן יוזמן להתייצב בפני הוועד לראיון אישי. אותו ועד גם צריך לאשר כל שינוי שיחפוץ בעל דירה לערוך בדירתו.
מתקבל על הדעת לחשוב שסיימון בת ה-58 היא דווקא מועמדת לא רעה לדור ב"דאקוטה". ועדים של בנייני פאר במנהטן לא מאוד אוהבים כוכבי פופ, כי הם חוששים מהמפגע שיעבור לבניין יחד עם הכוכב – המעריצים. אבל קרלי סיימון היא לא מדונה, וגם לא בריטני ספירס. המעריצים שלה כבר מבוגרים ויש להם דברים יותר טובים לעשות מאשר לעמוד בפתח הבניין ולהציק לדורמן. וסביר להניח שכל התמלוגים שצברה מ-"You’re So Vain" והאוסקר שבו זכתה על שיר הנושא לסרט "נערה עובדת" הם מספיק טובים להוכיח לוועד של הקו-אופ שיש לה מניין להביא את הכסף לרכישת הדירה ולתשלום המסים החודשיים (שבטוח מגיעים לכמה אלפי דולר בחודש בהתחשב בעובדה שמדובר במגדל פאר).
ואולם, מסתבר שדווקא בשלב הראיון האישי כשלה סיימון; בני הזוג סטון, בעלי הדירה, טענו בפני כתב סוכנות אי-פי שסיימון התנהגה כלפי הוועד ב"חוסר כבוד וגסות רוח", כאשר בראיון האישי תבעה מהוועד שיאפשרו לה להוסיף חדר אמבטיה נוסף לדירה. הוועד לא התרשם מהתביעה של סיימון, והחליט בסופו של דבר כי הוא אינו מאשר לה להפוך לדיירת ב"דאקוטה".
אבל כאן לא מסתיים העניין. סיימון, שכמוני היתה גם משוכנעת שהדירה בכיס שלה, מיהרה ושילמה למוכרים עשרה אחוז ממחירה כמקדמה עוד לפני שניגשה לשלב האישור הפורמלי. כאשר גילתה שלא עברה את מבחן הוועד, דרשה לקבל את כספי המקדמה בחזרה. אך בני הזוג סטון סירבו, בטענה שהיא אחראית לכך שהוועד דחה אותה, מאחר שהתנהגה לא כיאות.
עורך דינה של סיימון, סטיבן הוכברג, אמר כי חברי הוועד שאלו את מרשתו מדוע "מישהי במעמדה מתעתדת לרכוש דירת שני חדרים בלבד", ורמזו כי ייתכן שסיימון מבקשת לרכוש את הדירה בשביל אחד מילדיה ולא בשבילה, כפי שהצהירה. "ההתנהגות של חברי הוועד העליבה את מרשתי, שציפתה שינהגו בה בנימוס ויציבו בפניה שאלות הוגנות ונאותות – ולא יתקיפו אותה", אמר הוכברג לתקשורת. בינתיים, הגישה סיימון תביעה לבית המשפט הגבוה של מדינת ניו יורק להשבת דמי המקדמה המגיעים לה, לטענתה.
משום מה – אולי בגלל שכבר שני פוסטים הקדשתי לשיר הזה – הפרשה הזאת גרמה לי להתחיל לזמזם באופן בלתי רצוני את "You’re So Vain". יש כאן בעצם שתי ישויות יהירות. האחת היא סיימון, שחשבה שהצלחתה עם הוועד מובטחת, והשניה הוועד, שהעז לדחות את סיימון בגלל שהעזה ברוב חוצפתה לרצות לרכוש דירת שני חדרים בלבד – ולא, נניח, את אחד מהפנטהאוזים בני עשרת החדרים (לפחות), כיאה לכוכבת פופ במעמדה.
מאחר שהשיר סירב להרפות ממני, החלטתי לעשות מעשה וערכתי לו עיבוד קל כדי להתאימו לפרשה. לפחות בגרסה הזאת לא ייקשה על הקוראים להבין מי פה היהיר. בכמה מקרים השארתי את הטקסט המקורי, כי הוא התאים מבחינה תמטית גם לעיבוד החדש.

You walked into the meeting,
Like you were walking on to a yacht
Your hat strategically dipped below one eye
Your scarf it was apricot
You had one eye on the condo and you laid the money down
And all the board thought that you’ll buy the penthouse, you’ll buy the penthouse.

You’re so vain,
You probablly thought that you’d be the buyer
You’re so vain,
I bet you thought that you’d be the buyer, didn’t you? Didn’t you? Didn’t you?

Well, they sat you down and you eyed them all up
While they scratched in their pad
And you said you wanted an additional bath
And that it was a demand.
But they didn’t like your attitude,
And thus they turned you down
You had some dreams, they were clouds in your coffee, clouds in your coffee, and

You’re so vain
You probably thought that you’d be the buyer
You’re so vain
I bet you thought that you’d be the buyer, Didn’t you? Didn’t you? Didn’t you?

Well I hear you went to Laurie and Holly Stone
To get your down payment back
But they said that it was all your fault
And put the money in the bank.
You sent your lawyer to the courthouse and
He said the board was crap,
They acted like you were the wife of a postman, wife of a postman, and-

You’re so vain…

מלות השיר האמיתיות – כאן.

ושוב תודה לא' שהביאתני עד הלום.

זה לא גברת (וגם לא ממש אדון)

Posted in לוגוריאה by danazim on נובמבר 4, 2003

לא נהוג לכתוב ביקורת ספרים על ספר לפני שקריאתו מסתיימת, אבל הספר שאני קוראת עכשיו הוא כל כך יוצא דופן שאני מרשה לעצמי. ובכל מקרה הרי אני לא מתכוונת לספר לכם את כל סיפור העלילה, כי זה יהרוס לכם את חווית הקריאה של אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. תמהני: גם לכם זה קורה? אתם מתחילים לקרוא ספר, והוא מסב לכם כל כך הרבה עונג, שאתם ממש נאבקים בעצמיכם וכופים על עצמיכם משטר קפדני של קריאה איטית ומדודה, טעימה אחר טעימה, כי אתם רוצים שהוא ימשיך לנצח, ולא יסתיים לעולם?

עטיפת הספר בכריכה רכה

"מידלסקס" הוא הרומן השני של הסופר האמריקאי ממוצא יווני, ג'פרי יוג'ינידס, והוא מסופר מנקודת מבטו של אנדרוגינוס ושמו קאל, שנולד עם אברי מין של שני המינים כתוצאה מעיוות כרומוזמלי-גנטי (המכונה בלשון מדעית 5-alpha reductase); עד שמלאו לו 14 הוא גדל כבת ושמה קאליופה. מה קרה אחרי גיל 14? לא מספרת. אחרת לא תקראו את הספר.

אך זהו לא רק הסיפור שלו; יוג'ינידס מגולל כאן אפוס רחב יריעה המתחיל בסיפור הינצלותם של הסבא והסבתא של קאל מהטבח שערכו הטורקים ביוונים שהתגוררו בעיר סמירנה (שלימים הפכה לאיזמיר) ב- 1922, איך הצליחו כנגד כל הסיכויים לעלות על אוניה שהביאה אותם לחופיה של ארצות הברית, שם התישבו בדטרויט, והקימו משפחה. סיפורם – המדהים, יש לומר – של הסב והסבתא, וכן של האב והאם של קאל\יופה, גם מציע הסבר גנטי-ביולוגי לעיוות שעמו נולד\ה. יוג'ינידס מספר כי הרעיון לספר עלה בו לפני שנים רבות, כשקרא את ספרו של מישל פוקו "זכרונות של אנדרוגינוס מהמאה ה-19", והוא שילב בו קטעים מתוך ההיסטוריה המשפחתית שלו.
הגאונות של הספר מתחילה כבר בשם שלו – "Middlesex". לא, לא מדובר במחוז האנגלי בן אותו שם. משפחתה של קאליופה עוברת לבית בפרוור העשיר גרוס פוינט, ה"סביון"של דטרויט, אם תרצו, שממוקם ברחוב מידלסקס, ובבית זה מתחילה קאליופה להבין שמשהו כנראה לא בסדר איתה. אבל בנוסף לפירוש הפשט הזה, ישנו עוד פירוש, שטמון בפירוק המשמעות של הצירוף Middlesex תוך התמקדות בסיומת (sex) במשמעותה המקובלת. שכן קאליופה אינה באמת נקבה, וגם לא זכר. מה היא? משהו באמצע.
העובדה שמדובר במשפחה ממוצא יווני מאפשרת ליוג'ינידס לרפרר באופן מודע ליצירות ספרותיות גדולות מיוון העתיקה, בהן "האיליאדה" ו"האודיסיאה" של הומרוס, וכמובן לאזכר את המיתולוגיה היוונית. כאן גם המקום לציין שקאליופה בעצמה קרויה על שם אחת המוזות במיתולוגיה היוונית. בנוסף, העובדה שהסיפור מובא מנקודת המבט של קאליופה הבוגרת, שבשלב הזה כבר חיה כגבר ושמו קאל, יוצרת כל הזמן פער אירוני.

ג'פרי יוג'ינידס. השראה מפוקו

ספרו הקודם של יוג'ינידס,"The Virgin Suicides" עובד לסרט על ידי סופיה קופולה (בתו-של), והופץ בארץ תחת הכותרת "חמש ילדות יפות". לא יצא לי לקרוא את הספר (אבל ברגע שיגיע היום המר והנמהר – והוא קרוב – שבו אסיים לקרוא את "מידלסקס", אמהר להשיג אותו ואקרא אותו), וגם את הסרט פיספסתי כי לא הייתי בארץ. נראה שגם "מידלסקס" עשוי להיות מעובד למסך – יש לו את כל הנתונים להפוך לסרט שמפיצים יאהבו להדביק לו את הכינוי "שערורייתי" (כפי שעשו בשעתו ל"בנים אינם בוכים" של קימבלי פירס, שגם הוא עסק בשאלות של מגדר וזהות מינית). אני מציעה שלא תחכו לסרט; למרות שהעלילה סוחפת לחלוטין – גולת הכותרת כאן היא כישרון הכתיבה של יוג'ינידס והסגנון הכל-כך ייחודי שלו בסיפור הסיפור המדהים הזה. לא בכדי זכה הספר השנה בפרס פוליצר לספר פרוזה.
הספר יצא בארה"ב בסוף 2002, ובכריכה רכה הופיע רק בספטמבר 2003 (בהוצאת בלומסברי). מי שמתפרנס מתרגום ספרים מוזמן לעניין את הוצאות הספרים בישראל בהוצאתו לאור. אני לא מקנאה במי שיחליט לתרגם אותו כי הנעליים של יוגינידס גדולות למדי. אבל אני לגמרי מקנאה בכל מי שעדיין לא קרא את הספר, על כך שהספר הזה מצפה לו.
מי שרוצה לקרוא עוד – כולל קטעים מהספר – מוזמן ללחוץ כאן ולהגיע לאתר של יוג'ינידס. יש גם ראיון איתו, ולקט ביקורות מהללות ממיטב העיתונות האנגלית והאמריקאית.
תבלו.

תיעוד מושחת

Posted in גנזך המדינה by danazim on נובמבר 2, 2003

זה שנים שאני נמנעת מלמחוק כל מיני אימיילים מהיאהו – שעולה על גדותיו ודי לו באימייל של מאתיים קילובייט כדי לשלוח לי אזהרה חמורה שאני over the limit – רק כדי שאוכל לקרוא ברגעי חולשה מכתבים שקיבלתי במהלך הטיול שלי מאנשים שהיום אני לא בקשר איתם בכלל. מסתבר שהנטייה הזאת, החיבה לתיעוד, צמחה אצלי כבר אז בילדות.
ההורים שלי עברו לבית חדש לפני יותר משנה. עם המעבר שלהם קיבלתי מהם שתי קופסאות קרטון מלאות בפיסות מתועדות של הילדות שלי. ה"תעודה" שקיבלתי בסוף גן טרום חובה וגן חובה, עם התמונות המשותפות של כל ילדי הגן; גיליון הערכה מהמורה שלמדתי אצלה בלט חמש שנים; יומנים מתקופות שונות; מחברות תווים; תעודות מבית ספר יסודי, תיכון, ואפילו תעודת הבגרות שלי; ומכתבים. המון המון מכתבים.
למרות שהכבודה הנכבדת מונחת אצלי כבר יותר משנה, לא טרחתי לעבור על תוכנה עד היום. אמנם פתחתי את הקופסאות ופישפשתי אנה ואנה, אבל המטמון האמיתי – סליק בלתי נדלה של מכתבים, פתקים, וכרטיסים – נותר בשקית שלו. היום נקראתי אל אחת הקופסאות – חיפשתי משהו שידעתי שנמצא שם. כעבור חמש שניות מצאתי את מה שחיפשתי, ואז החלטתי לעשות מעשה והוצאתי את השקית (שקית של חנות הבגדים "שש" ברחוב הלל, שהיתה חנות הבגדים האהובה עלי כמתבגרת).
מאז שאני יודעת לכתוב כתבתי מכתבים. חלק מהזמן המכתבים האלה היו כורח – כשנסעתי לארה"ב עם משפחתי לשנתיים באמצע שנות השמונים לא היה דרך אחרת לתקשר עם ישראל (טלפון כמובן לא היה בא בחשבון) – אבל גם אחרי שחזרתי ארצה מצאתי לעצמי מגוון רחב של חברים לעט, החל במעריצים של הלהקה האמריקאית הארט מארה"ב ומהפיליפינים שכתובתם הופיעה בניוזלטר של הלהקה שעליו הייתי מנויה, וכלה בחברה קרובה מצפת, שאותה פגשתי במשלחת נוער. אבל מלבד כל המכתבים האלה, שזכו למעטפה אמיתית, לבול ולזמן איכות בדרכים, היו עוד המון מכתבים אחרים לחברות ללימודים. פתקים, כרטיסים, ציורים, גזירי עיתון של תמונות של שחקני קולנוע, וכן הלאה.
רוקנתי את השקית על המיטה. היה משהו מרגיע בגילוי שאוסף הפתקים שהעברתי בשיעורים בתיכון לא זכה הגיע לשקית. לעומתם, הרבה מכתבים ומכתבונים כן הגיעו עד הלום. כמעט שעתיים עברתי עליהם במהירות, מנפה את מה שבאמת אין מקום להשאיר. לפחות חצי מהם נשארו בשקית. לא היה לי לב לזרוק, למרות שהסיכוי שאשב ואעבור עליהם שוב בתקופה הקרובה קטן מאוד, ולמרות שרוב המכתבים הם מחברות שכבר שנים אבד ביננו הקשר. שמעתי שענת התחתנה. את אבא של עירית אני רואה לפעמים בעבודה. ועל תמר ועדי ודנה אני בכלל לא יודעת.
היה מפתיע לגלות שאני-המתבגרת היתה הרבה פחות מוזרה ומתבודדת מאני-המבוגרת. זה לא אמור להיות ההיפך? בכל הסרטים האמריקאים, הווירדו הטינאייג'ר הופך להיות מבוגר מצליח עם מיליון חברים. כנראה שראיתי יותר מדי סרטים אמריקאים. כבר אז ראיתי יותר מדי; כשעברתי על השקית ניפיתי החוצה לפחות 4 מיני פוסטרים לסרט "ריקוד מושחת". החזרתי את הניצולים מהסלקציה לשקית, והחזרתי את השקית לקופסה שלה. עד שאני לא עוברת דירה אני לא נוגעת בחומר הזה. הוא מסוכן.