דנה ברותחין

אחרי מות: אורון בן דוד

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אוקטובר 10, 2005

יש לי חיבה לפורומים של תפוז, ובאופן ספציפי לשניים מהם – פורום ריצה וטריאתלון (בחסות אתר "שוונג") ופורום אופני כביש. בפורום הראשון אני גם משתתפת בדיון מדי פעם, בעוד שבפורום אופני כביש אני בעיקר קוראת, בשקט. כבר פיתחתי מין נוהל כזה: קימה בבוקר, יציאה לאימון ריצה או אופניים, מקלחת, ארוחת בוקר, קפה, ואז לאינטרנט, לבדוק מה התחדש (יחד עם בדיקת אתרי החדשות, ובדיקת האימיילים החדשים שהגיעו). את רוב משתתפי הפורום לא פגשתי אף פעם באופן אישי, אבל אני רוחשת להם סימפטיה. לאחרונה גם פיתחתי ידידות חוץ-אינטרנטית עם שני אנשים ש"פגשתי" בפורום, ואני מאוד שמחה על כך.

 

גם הבוקר נכנסתי כהרגלי לפורום ריצה וטריאתלון, וגיליתי שאתמול נפטר אורון בן דוד. לא הכרתי את אורון בן דוד. הוא היה טריאתלט בן 40, והתאמן בקבוצה לקראת תחרות איש הברזל הראשונה שלו. במהלך אימון שחיה שגרתי של הקבוצה הוא חש ברע, איבד את הכרתו, וכשהפרמדיקים הגיעו לא נותר להם אלא לקבוע את מותו.

 

לא הכרתי את אורון בן דוד, ולמרות זאת, ההודעה הזאת מילאה אותי בצער. רציתי לקרוא עוד פרטים. להבין איך זה קורה שאדם שהיה כנראה מאוד ספורטיבי פתאום מאבד את ההכרה ומת, תוך שניות. חשבתי על הריצה שהיתה לי הבוקר, על הרץ המנומש והחייכן שעקפתי אחרי 3 קילומטרים שבהם ראיתי אותו רץ לפני, פחות או יותר בקצב שלי, אבל החלטתי שבסוף אני אעבור אותו. הוא נראה גם כבן ארבעים (אולי קצת פחות). כמוני, הוא רץ עם נגן MP3 קשור לזרוע. בניגוד אלי, הוא חבש כובע. על נעלי הריצה שלו היה מחזיר אור כתום. אני זוכרת, כי כשרצתי מאחוריו, מטרים ספורים לפני שעקפתי אותו, הוא ניצנץ לעברי באור כתמתם בוהק. כשעקפתי אותו, חייכנו זו לזה ובירכנו אחד את השניה ב"בוקר טוב". הוא לא נראה מוטרד מזה שעברתי אותו, לשמחתי – כבר יש לי ניסיון מר בבריכה עם שחיינים שרואים אותי עוקפת ומחליטים שזה הזמן לעשות איתי תחרות. הוא לא רצה להישאר בקצב שלי ולקשקש – שנינו היינו עם מוסיקה והיה לנו טוב עם עצמנו, לרוץ בקצב שלנו, בלי לחשוב מחשבות מיותרות. עקפתי אותו והמשכתי עד לנקודת הסיבוב הקבועה שלי, וקצת אחרי שהסתובבתי, ראיתי אותו מתקרב לעברי. נפרדנו בברכת שלום נוספת; אני חזרתי מערבה, הוא המשיך מזרחה.

 

הרץ החייכן שפגשתי הבוקר יכול היה להיות אורון בן דוד. גם אורון היה חייכן – באתר של הקבוצה שבה התאמן העלו תמונה שלו לעמוד הראשי, ובה הוא מחייך חיוך גדול. יכול להיות שראיתי אותו רץ בפארק הירקון – אני יודעת שחברי הקבוצה שלו מתאמנים בתוואי שגם אני רצה, וכל שבוע בריצות יום שישי הייתי רואה אותם, מחייכת לעברם ומחליפה ברכות שלום.

 

אחרי ההלם והצער, בדקתי את "רשימות", וגיליתי את רשימתו המרגשת של שכני מלמטה, איתי בנר, על נעמי גרינברג. קודם לכן לא חשבתי על הרעיון, אבל אחרי קריאת הרשימה של איתי, הלכתי גם אני לאתר של גוגל וחיפשתי את אורון בן דוד. כמו החיפוש של איתי, גם החיפוש שלי כשל. ואז החלטתי לכתוב את הרשימה הזאת. למרות שלא הכרתי את אורון.

 

ולכל מי שרוצה לצעוק כאן: ומה עם הרוגי תאונות הדרכים? ומה עם הרוגי הפיגועים? ומה עם הרוגי רעידות האדמה: ובכן, עצוב לי מאוד גם עליהם. עצוב לי על כל אדם שמת כך פתאום, בטרם עת. וכשאני שומעת סיפור אישי כזה, זה צובט לי את הלב ומצער אותי. אני אפילו דומעת, פשוט כך, מול המחשב. כי ככה זה אצלי, ובעצם, נראה לי שזה רגש אנושי פשוט ואינסטינקטיבי, להתעצב על בני מינך שמתו.

 

הלווייתו של אורון תתקיים היום ב-14:00 בבית העלמין בהרצליה.

מודעות פרסומת

סגור לתגובות על אחרי מות: אורון בן דוד