דנה ברותחין

מצא את ההבדלים

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 24, 2007

לא רק הבלוג סובל מהזנחה פושעת.

החורף השעיתי לא רק את הבלוגינג, אלא גם את השתתפותי במירוצים. בעצם, מאז הטריאתלון האחרון שבו השתתפתי, בתחילת אוקטובר בקיסריה, לא הטרחתי את עצמי לאף תחרות. לא נרשמתי לאף דואתלון, וגם לא לתחרויות ריצה.

לא שלא רציתי. דווקא שקלתי להשתתף בכמה מירוצים ארוכים – אבל איכשהו, הצלחתי ליפול קורבן לתחלואים שונים ומשונים עם בוא אותם מירוצים. בעיקר כאב לי על חצי מרתון ירושלים, שלו התכוננתי ברצינות מפתיעה במשך חודשיים – כולל ריצות ארוכות של 20 קילומטרים בהרים הסובבים את המושב של הורי, כדי להתרגל לריצה ארוכה בתנאים טופוגרפיים לא פשוטים, כמו במירוץ הירושלמי עצמו. טו מייק אה שורט סטורי לונג, שלושה ימים לפני המירוץ חטפתי דלקת גרון חריפה עם חום וכאבים בכל הגוף, ועם בואה נגוזו התוכניות הגרנדיוזיות שרקמתי.

מיותר לציין שהייתי מתוסכלת ברמות על-גלקטיות ממש. לא שהיה סיכוי בעולם שאשבור את שיאי בחצי מרתון – המירוץ הירושלמי לא נועד לכאלה דברים – אבל התכוננתי לו היטב והיתה לי הרגשה טובה.

לאחר כמה ימים שבהם השתפר מצבי הבריאותי, החלטתי – מסיבה ממש לא ברורה – להירשם למירוץ האביב ברמת השרון, מירוץ בן 10 קילומטרים שנערך היום ברמת השרון. מעולם לא רצתי אותו, והתוואי שלו אינו פשוט – כך ידעתי ממירוץ רמת-שרוני אחר, מירוץ אייל, מאחר שמסלולי שני המירוצים חופפים בחלקם.

כתבתי "מסיבה בלתי ברורה", כי באופן כללי, החורף הרגשתי די עגלה. לא שלא התאמנתי – דווקא רצתי די הרבה, הקפדתי על ממוצע של 50 קילומטר לשבוע. אבל את הריצות האלה עשיתי בקצב נוח (קרי: איטי), מקשיבה לגוף (ולעתים גם לאייפוד) ושקועה בעצמי. לא עשיתי אימוני מהירות בכלל, חוץ מפעם אחת, לא מזמן, שבה נתקלתי בפארק באושיית ריצה בכירה כקילומטר וחצי אחרי ההתחלה, שצהל לעברי ואמר "איזה יופי לראות אותך, איזה סגנון ריצה טוב יש לך". סביר שהוא לא ידע שבדרך כלל אני רצה בצעדים קטנים ובקושי מרימה רגליים, אבל ביום שבו הוא פגש בי הרגשתי חזקה והחלטתי לנסות סוף כל סוף את סגנון הריצה הנכון – הכרוך בהרמת רגליים גבוה. ואז, מעודדת להפליא מדבריו, המשכתי לרוץ כך לאורך כל המסלול, ולראשונה זה חודשים עצרתי את השעון אחרי 10 קילומטרים כשהסטופר הראה חמישים ומשהו דקות. גם החמישים ומשהו הזה היה רחוק משיאי ב-10 קילומטרים, אבל הוא שימח אותי.

הבוקר כשהתיצבתי ברמת השרון, היו לי ספקות עצומים. מה אני עושה שם? כאמור, עם אפס אימוני איכות ועם קצב אימונים איטי במיוחד, לא היה לי מה לחפש במירוץ 10 קילומטרים, שמחייב ריצה בקצב מהיר יותר מאשר חצי מרתון. אפילו שקלתי לא להביא את השבב האלקטרוני הקבוע שלי (זה שבאמצעותו מתבצעת מדידת הזמנים). למה אני צריכה תוצאה מבישה ברקורד המירוצים שלי, שאלתי את עצמי. אבל כמובן שהיתה לי תקווה אחת, קטנה ובלתי הגיונית לחלוטין: מה אם דווקא לא תהיה לי תוצאה מבישה? לפני שנרדמתי אתמול, דימיתי את עצמי חוצה קו סיום ומניפה את ידי אל-על, מתחת לשעון שמראה תוצאה שהיא שיא אישי, נניח, 54 דקות. עד כה, התוצאה הטובה ביותר שלי במירוץ של 10 קילומטרים – שהושגה בזיעת אפיים במירוץ כפר סבא שעבר – היתה 55 דקות ו-21 שניות. אבל השנה, לא היתה לי הרגשה שאני שווה 54 דקות – והאמת, גם שחזור התוצאה מכפר סבא לא נראה לי כמו שאיפה ריאלית. ניפנפתי את הפנטזיות מהראש והלכתי לישון.

על כל פנים, אחרי שנשמעה יריית הזינוק, ואחרי שפרצתי בשעטה כמו כל המזנקים האחרים, שמתי לב שאני רצה מהר – יחסית לעצמי, כמובן. זה לא היה קצב של ריצת אימון. זה היה קצב תחרות לגמרי. והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד בו. עם נקוף הקילומטרים, השתנו גם השאיפות שלי מעצמי. אם בהתחלה רציתי רק לגמור את המירוץ בתוצאה שלא תעלה על התוצאה הגרועה ביותר שלי במירוץ 10 קילומטרים – בערך בחצי הדרך היא הפכה לרצון בוער לקבוע שיא אישי. כל קילומטר הצצתי בשעון ושקעתי בחישובים מתמטיים מורכבים (מורכבים בעבור מישהי שנמצאת ב-80% מהדופק המירבי, הכוונה) – שמטרתם היתה לבדוק אם הפנטזיה מאתמול בלילה עשויה להתגשם.

לפני שאתם מנידים בראשכם ואומרים, כן כן, אנחנו יודעים איך הפוסט הזה ייגמר – אחסוך מכם את האכזבה. הפנטזיה לא התגשמה. איפשהו בקילומטר השמיני היא חמקה ממני (תודות לעלייה של רחוב ביאליק ימ"ש). ניסיתי להשלים את החסר בשעטה מטורפת במורד רחוב אוסישקין אבל זה לא הספיק. כשנכנסתי לאיצטדיון האתלטיקה, 150 מטרים לסיום, ראיתי שהסטופר שלי החליף קידומת ל-55 דקות, והדהרה לעבר שער הסיום לא הצליחה למנוע את הבלתי-נמנע

 כנראה ששחזור התוצאה מכפר סבא כן היה שאיפה ריאלית. 🙂

עוד על ריצה כאן, כאן, כאן, וכאן.

עוד על ריצה ותעתועים קוסמיים כאן.