דנה ברותחין

יום חדש אינו דומה לאמש

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 18, 2005

 

על כוחה המאחד של הריצה

 

מי היה מאמין. המפיק הראשי שלנו גילה את הבלוג שלי, ועכשיו כשאני באה לעבודה, הוא נוזף בי על כך שלא העליתי פוסט חדש כבר חודש ימים. אתמול הוא גם החליט שאני צריכה לכתוב יותר על עניינים שברומו של עולם (כלומר, על המתרחש אצלנו בעבודה) מאשר על הלופט-געשעפט שבדרך כלל מעניין אותי.
אבל אני – בשלי.

החלטתי לסגור את הסיפור שהתחיל בפוסט הקודם. אכן הלכתי לאורתופד. נקבע לי תור יום לאחר חצי מרתון עין גדי, שבו השתתפתי. יום לפני המרוץ עברתי על רשימת המשתתפים, כדי לבדוק אם ד', מכר שלי, משתתף. ידעתי שד' ואני רצים פחות או יותר באותו הקצב – במרוץ אייל הוא עבר את קו הסיום עשרים שניות לפני – ואני חיפשתי אנשים לרוץ איתם בעין גדי. בן זוגי היקר והזריז לא היה אופציה ריאלית: לשמחתו ולצערי, קצב הריצה שלו מהיר ממני בדקה עד דקה וחצי לק"מ. בינתיים גם התחוור לי שמכרה שלי, ספק-עמיתה ספק-יריבה, נכנסה לה להריון וכך יצאה ממעגל הרצים לשנה הקרובה. אי לכך, נותר ד' האפשרות היחידה שקפצה לראש. אבל כשהקשתי את שמו המלא ברשימת המשתתפים, גיליתי שהוא לא נרשם. אבל מי כן היה רשום למרוץ? האורתופד, ששמו כשמו של ד'. הגילוי שיעשע אותי: מהי חוויה כמו חצי מרתון אם לא דרך נפלאה לעשות bonding בין רופא לפציינטית חדשה.

על חצי המרתון לא אכביר מלים. רק אציין שבעת הזינוק שרר בחוץ חום מעיק של 30 מעלות צלזיוס, מה שהבטיח שהתוצאות לא יהיו מהירות במיוחד. גם המים, מצרך חיוני כשלעצמו, אזלו בשלב מסוים מתחנות השתייה, ומציאות זו אילצה אותי לנבור בשיחים ולהשתמש בבקבוק מים "ממוחזר" (כלומר, בקבוק משומש, ממנו שתו כבר). התוצאה שלי כצפוי היתה איטית בשלוש דקות ומחצה ביחס להישגי בחצי מרתון בית שאן, אבל שמחתי להגיע לקו הסיום, במיוחד לאור העובדה שהצלחתי להאיץ במעט בשלושת הקילומטרים האחרונים ולעקוף לא מעט רצים שעקפו אותי קודם לכן, אך נחלשו עקב החום והעלייה של סוף המרוץ.

מאוחר יותר באותו ערב, עייפה מאוד ומיובשת, עברתי על רשימת התוצאות שהתפרסמה באינטרנט. ומה גיליתי שם? את שמו של האורתופד, שלושה שמות אחרי ברשימה. מסתבר שגם אותו עקפתי בקילומטרים האחרונים.
למחרת, צלעתי אל תוך הקליניקה שלו. משום מה, סבלתי מהתכווצות שרירים נוראית (החמורה ביותר שזכורה לי אחרי מרוץ). הוא זיהה אותי מייד כאחת הרצות שעקפו אותו לקראת הסוף (מה שאני לא יכולה לומר עלי; כשאני רצה אני אוטיסטית לגמרי), ולמרות שהייתי הפציינטית האחרונה שלו לאותו יום, ישבנו דקות ארוכות אחרי הבדיקה והעלינו חוויות מעין גדי וממרוצים קודמים.

(ומה הוא אמר, אתם שואלים? שום דבר מפתיע: הכאב הוא בחיבור בין גיד אכילס [זה אני, או שגם אתם נתקפים בצורך להרים רעשן ולהניף אותו באוויר כל פעם כששמו של הרשע הזה עולה?] לבין שריר הגסטרוקנמיוס. מה לעשות? מתיחות. אה, ולהמשיך לרוץ, כמובן).
 

מודעות פרסומת