דנה ברותחין

טרי לי לי

Posted in סמים חוקיים by danazim on יוני 9, 2005

כן, אני יודעת. לא אזכה בפרס הכותב המתמיד. אבל למי יש זמן לכתוב? הסבר יבוא.

 
 בחודשיים האחרונים פיתחתי סטייה חדשה: אימוני טריאתלון. זה התחיל יום אחד באפריל, בעקבות ריצה אחת מאוד לא מוצלחת שהיתה לי. היא היתה כל כך לא מוצלחת, שכבר הייתי מוכנה לתלות את הנעליים ולהכריז על קיצה של קריירת הריצה שלי. אז מה עשיתי? החלטתי לצמצם באימוני הריצה, ולשלב בתוכנית האימונים רכיבה על אופניים.
 
התמזל מזלי ובפתח (בערך בפתח, בתחילת יוני) עמד טריאתלון הנשים ה-12 ע"ש תמר דבוסקין – תחרות טריאתלון שמתקיימת מדי שנה, ומשתתפותיה הן נשים בלבד. השתתפתי בתחרות אשתקד, לאחר שנרשמתי לה כשבועיים וחצי לפני מועד התחרות, והרהבתי עוז להירשם למקצה התחרותי, הספרינט, ולא למקצה העממי, שהומצא למען לא-טריאתלטיות שכמותי. כצפוי, כמי שלא עשתה טריאתלון בחיים שלה, וגם לא ממש התאמנה לקראת התחרות הראשונה בחייה, היו לי ציפיות מאוד נמוכות מהתחרות: כל מה שרציתי היה להישאר בחיים, ולא להגיע אחרונה. שתי המטרות שהצבתי לי הושגו: שרדתי את התחרות והגעתי שלישית (מהסוף). השנה התכוונתי למחוק את הפאדיחה של השנה שעברה, והתחלתי להתאמן חודשיים לפני.
 

טריאתלון מגיע בכל מיני אורכים. המקצה הקצר ביותר הוא הספרינט, שמשלב שחיה של 750 מטר, רכיבה של 20 קילומטרים וריצה של 5 קילומטרים. האולימפי הוא המקצה הארוך יותר, שבו המרחקים מוכפלים פי שתיים: 1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ רכיבה, ו-10 ק"מ ריצה. אחריהם מגיעים חצי-איש-ברזל (2 ק"מ שחיה, 90 ק"מ רכיבה וריצת חצי מרתון), ואיש-ברזל (3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה, ומרתון לקינוח), אבל רוב התחרויות כוללות מקצי ספרינט ואולימפי.

על תחרות איש-ברזל ניו-זילנד כתבתי כבר כאן, וגם כאן.

האופניים

 

כידוע, ענף הטריאתלון משלב את שלושת ענפי הספורט שחיה, רכיבה על אופניים, וריצה. בתור אחת ששוחה ורצה באופן קבוע, באופניים אני בעיקר טובה בצפייה בטור דה פראנס. גם הציוד שהיה לי לא היה משהו: זוג האופניים היחידים שנמצאים בבעלותי הם אופני הרים כבדבדים וצהבהבים. בשנה שעברה רכבתי עליהם בטריאתלון באיטיות מסחררת, והשנה גמלתי בליבי למצוא זוג אחר, מהיר יותר, שלא יביך אותי. אחרי נסיונות כושלים לגדל אופני כביש בהשאלה מגורמים שונים, נפל הפור על אופני הטורינג הישנים של אבא שלי. הם אמנם עמדו אצלו במחסן מפונצ'רים למשעי ומצופים בסגסוגת של חלודה ואבק, אבל היה להם את הפוטנציאל הנדרש להפוך לסוסי-מירוץ-דה-לה-שמאטע.

 

ימינההההההה!!

 
ככל תל אביבי שמעוניין להישאר בחיים, ויתרתי מראש על התענוג הכרוך ברכיבה על כבישי האזור, ושמתי פעמי אל הקריטריום המכונה "ראש ציפור" בפארק הירקון, שם שוכן מסלול בן 1.9 ק"מ. המסלול מחולק באמצעו – חצי נועד להולכי רגל, וחציו השני לרוכבי אופניים (אם כי רבים המקרים שהראשונים צועדים דווקא על מסלול האופניים), מה שמאפשר – לפחות באופן תיאורטי – לרוכבי אופניים לדהור בחופשיות על מסלולם ולהקיף אותו כמה פעמים שיחפצו.

 

אופני טורינג הם הכלאה בין אופני כביש לאופני הרים. כשמם, כן הם – אופניים שנועדו למסעות אופניים. השלדה שלהם דומה יותר לאופני כביש, אך הצמיגים שלהם עבים יותר (לאופני הטורינג שבבעלותי צמיגים ברוחב 32 מ"מ), והכידון ישר כשל אופני הרים. בקיצור, כמו אלה.

 

 

וכך הצטרפתי גם אני לקהילת מקיפי ראש ציפור, המונה בעיקר רוכבי כביש מסוקסים, בעלי אופניים מרהיבים ולבוש מרהיב לא פחות. אני ואופני הטורינג שלי לא תמיד משתלבים באחידות הסגנונית והצורנית – אחרי הכל, אין לי אופניים שעלו עשרות אלפי שקלים ואני לא לובשת חולצת רכיבה של אחת מקבוצות הפרו-טור – אבל לרוב מקבלים אותי בהבנה. הרוכב הראשון שיחלוף על פני ביעף לרוב יאמר לי "היי" בפעם הראשונה שיעקוף אותי. ישנם אחרים שמוותרים מראש על הפורמליות ועוברים מיד לאינטימיות הכפויה של צעקת "ימינההההההה!", כדי לוודא שחלילה לא אפריע להם לרכוב כמו קמיקזה עד לכלב\ילד\סבתא שאיתרע מזלם לצעוד דווקא במסלול האופניים בדיוק כשמר ימינהההההה מגיח לעברם במהירות של 30 קמ"ש. אוסיף ואומר גם שעל פי רוב, הקריאה לי להימין היא מיותרת; אם ארכוב יותר ימינה, כבר אמצא את עצמי בתוך מימי הירקון. אבל למה להיטפל לפרטים.
אני חייבת להסכים, עם זאת, שצעקת האזהרה היא דבר נחוץ מאוד לרוכבים המנסים לבצע אימון מהיר ומוצלח בראש-ציפור. אני אימצתי לי את הקריאה הרב-שימושית "זהירות!". למרות שהיא הרבה פחות יעילה מ"ימינהההה", אני דוגלת בגישת מה ששנוא עלייך, אל תעשה לחברייך.
בין קריאת "זהירות" אחת למשניה, ולמען שמירת השפיות – שכן רכיבה במעגלים היא דבר שמצליח לדכא אפילו אחת שכמותי, שרגילה לפעילות מדכאת לא פחות של ספירת-בריכות – ניתן להטביע את הייאוש באורניתולוגיה, שכן קהילת בעלי הכנף בראש ציפור היא מגוונת מאוד, ועמה נמנים לא רק יונים, עורבים ושחפים, אלא גם חוגלות, חסידות, תוכים שברחו מה"ג'ונגה ג'ונגה" הסמוך, וכמובן ברווזים.
 
 

חמש בבוקר בעיר

 

פן נוסף של אימוני הטריאתלון הוא הקימה המוקדמת. פעם, עד לא מזמן, הכרתי את השעה חמש בבוקר מהצד של הלילה. לאחרונה התוודעתי אליה גם מהצד של הבוקר. שעה יפה, חמש בבוקר. השמש עוד לא זרחה, השמיים צבועים בכחול בהיר משונה, והכל בחוץ שקט – חוץ מהציפורים שמצייצות כאילו אין מחר. עם הקימה המוקדמת מגיעה גם חברתה הטובה, השינה המוקדמת, וכך בתקופה האחרונה השתכנעו חברי שהפכתי ליצור אנטי-סוציאלי וזקן, עם נטיה מוזרה להיות במיטה כבר בעשר. להקדים לישון ולהשכים קום אינם תמיד עולים בקנה אחד עם מקום העבודה שלי, אבל כאן מגיע פתרון לא צפוי. 
 

והרי החדשות

 
כדי להוסיף לגל ההתפטרויות שעובר על הבלוגוספרה, אוכל גם אני לציין שהחל מעוד שבועיים וחצי, אין כבר חדשות.