דנה ברותחין

בזזזזזז

Posted in לוגוריאה by danazim on אפריל 27, 2006

עורי, עורי דבורה.

 

שלשום עקצה אותי דבורה בפעם הראשונה בחיי. הייתי בעיצומו של אימון רכיבה במסלול האופניים שבראש ציפור. כבר בשנה שעברה הבחנתי שבטבורו של ראש ציפור מונחות להן כמה כוורות, אבל חוץ מכמה התרסקויות אומללות של דבורים על הקסדה שלי ועל השלדה של האופניים, לא נרשמו חיכוכים.

עד שלשום, זאת אומרת.

 

היתה רוח חזקה, ואני ניסיתי לגבור עליה בסיבובי רגליים מהירים ובישיבה אירודינאמית ככל האפשר על האופניים (אין לי אירובאר). ואז, פתאום, שמעתי "פלאק" והרגשתי מכה באוזן. בהתחלה חשבתי שסתם התנגש בי חרק מעופף – מאורע שבשגרה למי שנוהג לרכוב על אופניים. אבל תוך שנייה, הכאב העמום של המכה הפך לכאב צורב של דקירה, ואחרי ששלחתי בחשש יד לאוזן וגיליתי שמהתנוך שלי משתלשל עגיל דבורה מתה, הבנתי שזהו-זה, נעקצתי.

בהיותי יצור אלרגי מאוד, נחרדתי. אנשים שרגישים לעוקץ דבורים מגיבים לו מיד, והתגובה הזאת עלולה להיות הלם אנפילקטי ומוות. החלטתי לא לרדת מהאופניים בינתיים, ולהמשיך לדווש. למרבה השמחה לא הרגשתי סחרחורת או תחושת עילפון. כל מה שהרגשתי היה כאב נוראי באוזן. לפחות המאבק ברוח הסיח את דעתי.

כשהגעתי הביתה, סיפרתי לבן זוגי במלוא פאתוס על המפגש המצער עם הדבורה, והוא העיר את תשומת ליבי לגירסה של הדבורה למהלך העניינים:

"עופפתי לי לתומי בין פרח לפרח, כשלפתע פתאום הגיחה משום מקום איזו רוכבת מפגרת, והרגה אותי".

אין ספק, הגירסה של הדבורה עצובה יותר.

(בינתיים התנוך העקוץ התנפח למימדים מיתיים ממש, והוא מגרד ברמות על-גלקטיות. המלצות על טיפולים שיביאו מזור יתקבלו בברכה).

 

ותוספת

 

לא מזמן, הוספתי כאן מימין בטור המלצות המוסיקה המלצה על הדיסק של ג'ק ג'ונסון, "Brushfire Fairytailes". ובכן, לתומי חשבתי שאני הבנאדם היחיד בארץ שמחזיק בדיסק הזה, שכן קיבלתי אותו ממכר אמריקאי שביקר בארץ, לא מצא את הדיסק בחנויות, והחליט להזמין לי אותו באמזון. מאחר שאת המכר שלי אופפת כנראה קארמת-אמזון רעה, הדיסק אבד בדואר, ואחרי שהתכתש עם שירות הלקוחות של אמזון ללא הועיל, הוא החליט להזמין לי אותו שוב. הפעם הדיסק הגיע. שמעתי אותו בערך פעם וחצי (זה היה בקיץ-סתיו 2002), לא נפלתי, והדיסק נותר בארון והעלה אבק. מאז זרם לא מעט ביוב בירקון. עזבתי את הדירה הקודמת. עברתי לדירה הנוכחית. הדיסק של ג'ונסון זכה למקום של חוסר-כבוד בארון הדיסקים החדש (באחד המדפים התחתונים, שם שוכנים הדיסקים הלא-מקובלים). המכר ואני כבר לא ממש בקשר, אבל זה באמת לא קשור לדיסק.  

אני לא יודעת מה גרם לי לשלוף את הדיסק ממדף הדחויים יום אחד בינואר, ולהכניס אותו לקומפקט, אבל בדיעבד מסתבר שהוא היה בדיוק הפסקול שהיה נחוץ לי כדי לכתוב את הפרויקט שעבדתי עליו. אחרי ששמעתי אותו בלופ כמה ימים, ואף חרשתי את הרשת בחיפושים אחר דברים אחרים שלו, נגמר הפרוייקט, וגם בהלת ג'ק ג'ונסון נרגעה מעט.

ועכשיו, פתאום, מאז יום שלישי, אני שומעת את הדיסק שלו בכל מיני מקומות. שלשום – בבית הקפה "זוריק" הסמוך לביתי. היום – במסעדה של חוף פרישמן.

אני תוהה אם זה אומר משהו. (נאא, סתם צירוף מקרים תמוה).