דנה ברותחין

חיים להשכיר, אורגיות בעיר ושוקולד די מריר

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on ינואר 22, 2004

 

קסנופוביה בקליק

 

אני לא אוכלת שוקולד, בהוראת רופא. אלרגית. אבל פעם אהבתי מאוד שוקולד, והיה לו מקום נכבד בחיי. אני זוכרת לטובה את השוקולד של ורד הגליל, שהיה נימוח וקרמי במיוחד, ובמיוחד את ההברקה "קליק", אותם כדורים מצופים בשוקולד שהלכו יופי עם דיאט קולה מהשק"ם.
הימים ההם חלפו.
את רוב השבוע הזה ביליתי חולה, מה שאומר שנאלצתי להעביר לא מעט זמן מול הטלוויזיה, וכך התוודעתי לפרסומת למוצר חדש מז'אנר "קליק", גם הוא של ורד הגליל. אני לא יודעת כמה גרסאות כבר צולמו ונערכו לפרסומת הזאת . אני ראיתי שתיים, ובמקום ערגה לממתק שאהבתי פעם, שתיהן עוררו בי קבס. וכל זאת למה? כי הן נגועות בכל כך הרבה גזענות ושנאת זרים, שדינן להחמיץ כל שוקולד, לא משנה עד כמה הוא מתוק. המוטו הפרסומי של המוצר, כפי שהחליט מי שהמציא את הקמפיין הפרסומי הדוחה שלו, הוא "להרחיק את כולם לפני השימוש". ואת מי צריך "להרחיק"? כל המורחקים הם זרים, שונים, "אחרים". בפרסומת אחת, מורה הקריין, בקולו של דן כנר, כיצד ניתן להיפטר ממשפחת אסקימואים (איך, אתם שואלים? ובכן, לפי הקריין, יש לנסר את הקרח סביב האיגלו שלהם, כך שיטבע על יושביו). בפרסומת אחרת, מסביר הקריין כי אם נמצאים עם אותו חטיף במחיצתו של הודי על סירה, יש לדחוף את ההודי למים, כדי לסלק גם אותו מהשטח.
פעם היה אפשר להסתפק בהנאה שיסב המוצר מעצם היותו שוקולד. היום חייבים גם לספק לצופים גם קורט שנאה מהצד. בפרפראזה על יונה וולך, קצת דם לקינוח השוקולד.
 

תחבורה סוגסטיבית

 

מכירים את האוטובוסים החדשים של דן, אלה עם הצג האלקטרוני שבקדמת האוטובוס, מעל לנהג? פעם כל מה שהיה כתוב בקדמת האוטובוס היה "דן" ואת מספר הקו, אבל היום כתובה שם סאגה שלמה. בעודי עומדת וממתינה לרמזור שיתחלף בפינת הרחובות פינסקר ובוגרשוב, בואכה משוושה, בהיתי לי באוטובוס קו 1, שעמד מולי וחיכה אף הוא שהרמזור שלו יתחלף. זה היה אוטובוס חדש, בעל צג אלקטרוני. הבטתי במסך, שעליו התנוססו המלים "רחוב האורגים". ואז האותיות שעל הצג החלו להיעלם – משמאל לימין, משום מה – והתחלפו במלים "אזור תעשיה". מאחר שהכתובת החדשה עלתה על הראשונה משמאל לימין, לפחות חצי שניה התנוססה לה המלה "אורגיה" על הצג של האוטובוס. אחר כך, גם "אזור תעשיה" נמוג, ותחתיו הופיעה הכתובת "חולון" ואז הספרה 1.
מי אמר שאין ראש פתוח בתחבורה הציבורית?

 

 

 
 

 

 

החיים על פי דיידו

 

 לזמרת דיידו יש קול ענוג (יש מי שיגיד, ענוג מדי). הדיסק הראשון שלה, “No Angel" זכה להצלחה אחרי שאמינם השתמש בקטע משירה "Thank You" בשירו המצוין "סטאן", אבל גם בלי הסימפול של אמינם, דיידו היתה ראויה להצלחה שכזאת, שכן הדיסק משופע בשירים מוצלחים. לא מזמן יצא לה דיסק חדש, ממנו שמעתי רק את שני הסינגלים שיצאו לרדיו. אחד מהם, “White Flag", הוכתר לא מזמן כשיר השנה על ידי מאזיני גלגל"צ. בחירה מעט תמוהה לדעתי, מאחר שהוא לא שיר מדהים בסטנדרטים של דיידו. הסינגל השני, ששמו כשם האלבום, מוצלח הרבה יותר. ומהו שם האלבום? תלוי את מי אתם שואלים. במשדר המיוחד של אותו מצעד להיטים לועזי שנתי של גלגל"צ, שחלקו שודר בערוץ 2 בשידורי הזכיינית "רשת", תורגם שם האלבום של דיידו "Life for Rent” ל"שכירות לחיים". למה? ככה. דרך אגב, הקליפ של שיר השנה של דיידו עוטר בבועות מידע (ע"ע pop up video), שבאחת מהן נכתב שאלבומה הראשון של דיידו היה כישלון. למה שייתנו לעובדות לבלבל אותם?

(למה רק עכשיו נזכרתי לכתוב על זה? ככה. לא הגעתי לזה עד עכשיו).

 

מודעות פרסומת

הוקוס קוקוס

Posted in חדשות השועל by danazim on ינואר 17, 2004

על שלושה דברים שעומדים על הפרק

1. שגריר ישראל בשטוקהולם התקשה לשלוט בעצמו והרס מיצג אמנות שהכיל את תמונתה של המפגעת ממסעדת מקסים, הנאדי ג'ראדאת, שנכלל בתערוכה הקשורה לכינוס שעניינו רצח עם. על המיצג חתום אמן ישראלי לשעבר, דרור פיילר. מבלי להיכנס לשאלה האם הצגת המיצג של פיילר הפרה את ההבנה בין ממשלת ישראל לממשלת שבדיה בנוגע לאי הכללתו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בכינוס, מה תמוהה היא התנהגותו של השגריר. אם הוא טוען שאי אפשר לדון בסכסוך הישראלי-פלשתיני במסגרת כנס על רצח-עם, למה הוא מגיב בכזאת היסטריה למיצג אמנות? כמו שאמרו רבותינו, על ראש הגנב בוער הזנב.

 

2. הספינה-האם כמרקחה. ביום שני מתחולל האירוע המכונה Iowa Caucuses, מעין תחליף פריימריז לבחירת המועמד הדמוקרטי המועדף על מדינת אייווה. עד שהקוקוס הזה יסתיים, לא מעניין אותם שום דבר אחר. אה, כן, חוץ ממייקל ג'קסון.

 

3. לפני שהשעון המעורר צילצל (ב-8:18) זכיתי להשכמה בחסות השכנים מלמעלה. במשך דקה הרשיתי לקולות הצעקה שלהם לחלחל פנימה ולחדור את מעטפת השינה שלי, ואז בלמתי את הקולות והתעקשתי לחזור לישון. בעוד שבועיים פלוס-מינוס אני עפה מהדירה הזאת. אין דבר שיחסר לי פחות מאשר המגעילים מלמעלה, שהעירו אותי מאות פעמים בצווחותיהם בכל מיני שעות משונות. אנשים שכמותם צריכים לגור בבית בלב הישימון; לא מגיע לאף אחד לסבול אותם – חוץ מלהם עצמם. 

 

בין הרים ובין סלעים רצה הכותבת

Posted in סמים חוקיים by danazim on ינואר 10, 2004

לפני כמה שבועות כתבתי כאן משהו שאיימתי שעוד עלול לשמש פרק ראשון בסדרה (סופית) של רשימות על ריצה. הנני מממשת איום זה ומעמידה לאותה רשימה צאצא.
לרוב אני רצה במישור. מה לעשות, בתל אביב אין מי-יודע-מה הרים, וכשאני על מסילה בחדר כושר אני מעדיפה לא לעשות שיפוע, כי שמתי לב שכל מי שרץ עם שיפוע מתחיל תוך כמה דקות להיראות כמו קוואזימודו (וגם עד כמה שאני זוכרת מימי הקוואזימודו שלי, הצוואר והגב היו מתחילים לכאוב תוך דקות מספר מרגע תחילת הריצה). אבל כאשר אני בוחרת לרוץ במושב של הורי, השוכן לו בהרי ירושלים, המישור נפקד מהריצה כמעט לחלוטין.

המושב של הורי מציע ריצה די נחמדה. הכביש המרכזי שעובר בו צורתו כלולאת פלצור (כלומר, יש חלק טבעתי וחלק ישר שמתחבר לחלק הטבעתי), וריצת מסלול הכולל שתי הקפות של החלק הטבעתי נמדדת בכשבעה קילומטרים. המסלול מציע את כל סוגי השיפועים: שיפוע הדרגתי עולה, שיפוע הדרגתי יורד, שיפוע תלול עולה, שיפוע תלול-מינוס יורד, ואולי חמישה מטרים של מישור. הקטע הראשון של הריצה מתחיל בכשלוש מאות מטרים של ירידה הדרגתית שמיד מחלפת בעליה הדרגתית של קילומטר שאז הופכת תלולה ובלתי נסבלת לאורך מאתיים וחמישים מטרים נוספים, שבשיאם אני מרגישה שאני נושמת לא רק מהאף ומהפה, אלא גם מהאוזניים. אחר כך בשלב הלולאה ממשיך המסלול בעליות הדרגתיות וירידות הדרגתיות לחילופין, וירידה תלולה אחת שמתחלפת בעליה תלולה, שאז מתחברת לעלייה האכזרית הקודמת. ועכשיו – מההתחלה.

הכי נעים לרוץ שם בקיץ, מעט לפני השקיעה. ביום קיץ ממוצע, כבר בשש, שש וחצי לפנות ערב נעשה בחוץ נעים ולא מעיק. לחות אין, כי הרי מדובר בהרי ירושלים. לפעמים יש גם רוח נעימה, שמעיפה לי את השיער וגורמת לי להיראות כמו מישהי שדחפה את האצבע לתקע החשמל לפני שהיא יצאה לרוץ.
תושבי המושב מקבלים אותי ואת שיערי העומד בסלחנות. אין להם הרבה רצים שם (אבא שלי מעיד שהוא רץ שם לפעמים גם). יש יותר צועדים וצועדות. יש איש אחד חייכן שבאופן קבוע עומד על המרפסת שלו כשאני חולפת על פני ביתו (הבית נמצא בחלק הלולאתי, מה שאומר שאני חולפת על ביתו פעמיים כל ריצה), ותמיד אומר לי, "אולי אני אבוא לרוץ איתך?". "בבקשה, תבוא", אני עונה לו, "אני לא רצה מהר". ואז, כשאני חולפת על פניו בהקפה השנייה, הוא אומר, "אני לא בכושר כמוך", ונכנס הביתה. פעם אחת באמצע הריצה בקטע התלול והאכזרי מכולם, נעצרה לידי הונדה שחורה, והוא הציע לי טרמפ. "אבל זה סתם פארש", התנשפתי. הוא חייך, שילב מהלך, ונסע.

כאמור, הקיץ עונה נחמדה לרוץ שם: מזג האוויר נוח, יש אור עד מאוחר, אבל יש גם מגרעות. בערך שבעים וחמישה אחוז מתושבי המושב מחזיקים כלב אחד לפחות. רובם יצורים חמודים ויפהפיים, אבל גם בקרבם יש מיעוט סהרורי, שנוהג לארוב לי באיזו פינה חשוכה, ולפתע לזנק עלי בנבחות (ובמקרים קיצוניים, גם לנסות לכרסם לי את עקבי נעלי הריצה). אני לא פוחדת מכלבים, אבל כשאיזה צרברוס שכזה מזנק עלי משום-מקום (לרוב, אגב, מדובר בכלבים קטנים; זעירים-זעירים, אבל מרושעים) אני די נבהלת, וזה לא עושה טוב לנשימה הסדירה, ובקיצור, די הורס את הכיף והנירוונה.

 

 

צרברוס. שייך למיעוט סהרורי ונושך עקבים

 
אתמול בערב הלכתי לרוץ במושב, בשש בערב, אחרי העבודה. בחוץ היה חשוך לגמרי, בהיר וקר. יכולתי למעשה ללבוש את חליפת הריצה החורפית שלבשתי כשרצתי בסנטרל פארק לפני חודש, אבל היו ברשותי רק המכנסיים שלה, אז נאלצתי להסתפק באפודת פליס ושתי חולצות כותנה שנלבשו זו על זו. דבר אחד שכחתי: כפפות. כשחזרתי מהריצה אחרי 42 דקות ושבעה קילומטרים, הידיים שלי היו קפואות לגמרי, סגולות מקור, וחצי משותקות (אל דאגה, הן הפשירו ותוך חצי שעה שבו לצבע ולתפקוד נורמליים).
אתמול בערב המושב היה שומם לגמרי. כלב לא היה בחוץ (במשמעות הליטרלית והלא-ליטרלית גם יחד). הקול היחיד ששמעתי היה קול הנשימה שלי (שהופכת מתנשמת יותר ככל שהשיפוע תלול יותר), וכך יכולתי להקדיש את עצמי לכמה הירהורים פילוסופיים בנוגע לעליות ולירידות.
תשאלו אותי, מה אתה מעדיפה: עליות או ירידות? ייקח לי הרבה זמן להחליט, ואז אני צפויה לענות תשובה ארוכה ומפותלת. עליות תלולות מקשות עלי, וגם ירידות תלולות אינן עושות לי את זה, וידועות כדופקות ברכיים וקרסוליים (שלא לדבר על חוליות בגב). בסופו של דבר, עליות הדרגתיות עם שיפוע קטן הן הרע במיעוטו.
אתמול חשבתי על הביטויים "uphill" ו-"downhill", והגעתי למסקנה שלשניהם השתמעות שלילית. כשדברים קשים, יש נטיה להשתמש ב-uphill. על פי מילון מריאם-וובסטר, Uphill משמעותו "קשה, מסובך" (Laborious, Difficult). מצד שני, גם ל-downhill משמעות שלילית, במיוחד בביטוי"go downhill" שמשמעותו "להידרדר או לקראת תהליך של הידרדרות". יש לו גם משמעות חיובית ("בקלות"), אבל מבין שתי המשמעויות ההפוכות הללו שדרות להן בכפיפה אחת באותה מלה, השלילית היא הפופולארית יותר.
זה די משונה, שהמשמעות של uphill וגם של downhill שלילית, כי הרי מדובר כאן בסוג מסוים של הפכים. ועם גם עלייה וגם ירידה הן שליליות, מה זה משאיר לנו? את המישור. ואולם, גם במישור יש אספקט לא לגמרי חיובי. במטאפורות קונסצפטואליות, "עליה" זה טוב, ירידה זה "רע", ואילו "מישור" הוא דריכה במקום, סטגנציה, שגם הן אינן רצויות במיוחד. אם גם עלייה וגם ירידה הן שליליות, וכמותן גם המישור, מה זה אומר?
כשהגעתי לראש הגבעה התלולה, נשימתי הכבדה מצפצפת, אד לבן בא ונעלם לפי קצב פליטת האוויר מפי, הגעתי להבנה: מה שבטוח, זה אומר שחייבים להמשיך ולרוץ.

אריזה מהסרטים

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on ינואר 9, 2004

כל קלסר מלך

 

טוב, ידעתם שזה יגיע. מה לעשות, אני בעיצומה של מלאכת פירוק הבית – שגרתי בו שמונה שנים פלוס – אז זה סוג-של-מאוד מעסיק אותי, שלא בטובתי. ואתמול התחלתי בשלב פירוק הארון בחדר הנוסף (המכונה חדר המחסן, גם עוד לפני שהוא הכיל את כל הדברים שהורי החליטו להעתיר עלי כשהם עברו לביתם הכפרי) – שם מתבצרים כבר שנים קלסרים משרדיים מעלים אבק ובהם תוצר הלימודים האקדמיים שלי.

בימים אלה אני חוגגת תשע שנים באוניברסיטת תל אביב, אבל מבחינה פורמלית, יש לי רק תואר ראשון. בניגוד לרושם שבטח קיבלתם, את התואר הראשון שלי דווקא השלמתי צ'יק-צ'ק תוך שלוש שנים כפי שצריך. אבל מאז, עברו עלי שנים לא מעטות של דילוגים בין תוכניות אם-איי שונות, וכולן דרשו ממני ללמוד מיני קורסים של התואר הראשון כדי שאוכל להתחיל בלימודי המוסמך (ע"ע "השלמות", והמבין יבין). במהלך אותן שנים, זה היה כמעט נוהל: נרשמתי לתוכנית מאסטר, נדרשתי לעשות "השלמות", ואז, אחרי שסיימתי את ההשלמות – החלטתי שבעצם מעניין אותי יותר ללמוד משהו אחר, ועברתי הלאה, כדי לבצע את אותו פרוטוקול בדיוק. בתחנה האחרונה שבה התמקמתי, התוכנית ללימודים קוגניטיביים של השפה ושימושיה, הצלחתי לשבור את הרצף והגעתי גם לשלב קורסי המוסמך. ואולם, זה כמעט שנה שעלי ועל התוכנית עוברים קשיים בזוגיות. אני מקווה שנצא מזה.
בכל מקרה, לא זה מה שרציתי לספר.

 

שריידר נגד שריידר

אתמול עברתי על הקלסרים מהתואר הראשון (החוג לקולנוע וטלוויזיה, אוניברסיטת תל אביב, מגמת תסריטאות). זרקתי לא מעט דברים, אבל באופן כללי שמרתי הרבה. איך אוכל להשליך לפח את הסיכומים מהקורס "מבוא לתולדות הקולנוע", שבו הייתי רושמת בין שמונה לשניים-עשר עמודים בממוצע (שיעור בן ארבע שעות רצופות, שבו שולבו הקרנות סרטים) ומסתייעת בפנס כיס קטן כדי שאוכל לרשום את הערותיו של נחמן אינגבר תוך כדי ההקרנה? ואת סיכומי "מבוא לתורת הסיפורת" של מנחם פרי, שלא פעם היו מעוטרים בקריקטורות של הפרופסור, "בלון" מחובר לפיו, והוא מהלל סופר זה או אחר?
לפני שהתחלתי במלאכת האריזה, התקשרתי לב'. את ב' פגשתי ביום הרישום לקורסים בשנה אל"ף, ומאז אנחנו חברים. כמוני, גם ב' נמצא באקדמיה מאז, אבל בניגוד אלי, לו יהיה בקרוב דוקטורט ביד. "שמרת את הכל?", התפלצתי. "כן, אבל אני לא בנאדם בריא", הוא אמר לי. בריא, לא בריא – לב' יש חדר נוסף בדירה, מלא בארונות. ספרים, קלטות וידיאו, קופסאות מאמרים וקלסרים משרדיים אינספור גודשים אותו מפה לפה, וכן גם הקרדיות (ולפי חוק מרפי, ב' כמובן אלרגי לאבק). לפני שסיימנו את השיחה, ב' הסכים איתי שיש דברים שבהחלט מותר ורצוי לזרוק. "למשל הסיכומים של 'מבוא לתסריטאות'", אמר, ולא יסף.
החלטתי לעבוד לפי סדר כרונולוגי, וניגשתי לקלסר הראשון: "1994-1995, סמסטר אל"ף שנה אל"ף". אי שם באמצע הקלסר התגלה חוצץ ירוק ועליו כתוב "מבוא לתסריטאות" (בשנה אל"ף כל תלמידי קולנוע לומדים הכל, ורק בשנים בי"ת-גימ"ל התפצלנו למגמות השונות). בשיעור הזה נהגנו לצפות בסרטים שבחר מרצה הקורס, איתן גרין, וניתחנו אותם תוך כדי דיון במרכיבים התסריטאיים השונים שלהם: "ג'יגולו אמריקאי", "נהג מונית" (כפי שאתם מבינים, פול שריידר כיכב בשיעור הזה) ו"לילה אמריקאי" של טריפו. בשיעור הזה אני וב' נהגנו לשבת יחד – בעצם ישבנו יחד בכל השיעורים הגדולים אבל לא לכולם ב' הגיע כי אז הוא עוד היה בקבע. מאחורי החוצץ הירוק לא מצאתי שום סיכומים מאירי עיניים, אלא סדרה של קומיקס – ריצ'רד גיר ורוברט דה-נירו, ג'וליאן וטראוויס, מנהלים ביניהם דיאלוג מלא ציטוטים מהסרטים האמורים, מתווכחים למי יש יותר גדול, ושאר דברים שהעידו על בגרותי הנפשית (אבל הצחיקו אותי מאוד). "I can bring anyone to an orgasm", מתגאה הקריקטורה של ג'וליאן. ואילו טראוויס ביקל, לבוש בחולצת "I love NY", ראשו משתלשל החוצה מתוך חלון המונית וידיו שעונות על ההגה, שואל: "סליחה, איך מגיעים לאורגזם?".
הוצאתי את הדפים מהקלסר, הכנסתי אותם לפולדר שקוף, והנחתי אותם על ערימת הדברים שהכנתי לתת לב'  (כל מיני ספרים בתקשורת המונים שאין לי שימוש בהם היום, וכואב הלב לזרוק – אולי הוא יזקק להם בהוראה, או שמא בן זוגו). אם הוא יחליט לזרוק אותם – בבקשה. אני לא מסוגלת. 
 

והמדור לחיפוש קרובים מציע בהזדמנות:

– מקראת מאמרים ומקראת סיפורים של הקורס "מבוא לתורת הסיפורת". מצב מצוין. מכיל להיטים כמו "הדינמיקה של הטקסט הספרותי" לפרופ' מנחם פרי, ו"המלך במבט אירוני" לפרי את שטרנברג – וכן סיפורי פואנטה ידועים כ"העיוורת" לשטיינברג, "ורד לאמילי" לפוקנר, ו"האדרת" לגוגול.

– כמות מסחרית של ניילונים שקופים עם חורים למאמרים. יד שניה במצב טוב, אבל עם לוק של וינטג'.

זאת, ועוד.

ספרים הם לפעמים געגועים לבית

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on ינואר 5, 2004

 

התחלתי לארוז.
למרות שאני לא עוברת מחר, וגם לא מחרתיים. יעברו עוד שבועיים לפחות, אולי אפילו שלושה. אבל אני מכירה את עצמי ואת סדר החיים המוזר שלי, וגם כבר לקחתי כמה ארגזים. ע' סיפר לי על הקרטוניה של גן העיר (דלת ירוקה הקרובה לכניסה הדרומית לחניון, שמאחוריה ימבה קרטונים), וכבר אתמול ביקרתי שם ונטלתי כמה דוגמיות.
היום סיימתי לארוז את הספרים שלי. כמעט סיימתי, זאת אומרת. יש לי נטיה מוזרה לערום ספרים בערימות בכל הבית. חוץ מאלה שעל המיטה, יש את אלה שעל השידה שבחדר השינה, לצד אלה שעל השולחן בהול, ולמולם כל אלה שבספריה, שבה הם מצטופפים כמו מעפילים על יכטה רעועה, דחוקים ומאובקים, בכמה שורות על כל מדף.
מלאכת האריזה היתה כמו מבצע שחרור. לאט לאט, יצאו הספרים מכלאם. כל מיני ספרים ששכחתי שיש לי, שלא זכרתי שקראתי, הופיעו מבעד לענני האבק, שמחים לקצת יחס, משתוקקים לבית מואר שייתן להם את הכבוד המגיע להם. במקום לתת להם בית שכזה, נאלצתי להכניס אותם לקופסאות. אבל זה רק זמני.
נשבעתי לעצמי שאת הספריה הזאת, שמלווה אותי מאז שיצאתי מבית ההורים, לא אביא לבית החדש. אין בה מקום לכל הספרים שלי, ואין דבר שאני שונאת יותר מאשר להידרש לדחוס ספרים בערימות על גבי ערימות בתוך הספריה, רק כדי שלא יצטברו אצלי ערימות ספרים מחוץ לספריה (אבל מובן שבסוף הן מצטברות, כי קצב הגידול הטבעי של אוסף הספרים שלי מרקיע שחקים). במקומה של הארונית, העשויה מבמבוק, ארכוש לי ארון ספרים ראוי. מעץ. גדול. כזה שיכיל את כל הספרים, ועוד.
לא יודעת אם יש לי כסף לארון ספרים כזה כרגע. במיוחד לאור העובדה שאני צריכה לקנות עוד כמה דברים פעוטים, כמו מקרר, וארון בגדים, וכסאות, וספה. אבל הבטחתי לעצמי שיהיה לי ארון ספרים ראוי לפני שתהיה לי טלוויזיה, ולפני שתהיה לי ספה בסלון. למה? כי כמו שאני עוברת לבית חדש, גם לספרים שלי מגיע בית חדש. מגיע להם לראות אור שמש, ומגיע לי לראות את כולם עומדים בגאון, עטיפתם מבהיקה באור הצהריים המערבי. שלום לך, "ענוג הוא הלילה". כמה את נראית טוב היום, "תקוות גדולות". אולי תרצו לשאוף מעט אוויר צח על השולחן, כל כתבי לואיס קרול?
 
ועכשיו, בחזרה לעבודה. כי, בפראפראזה על דבריו המושרים של יהורם גאון, "אאאאאאי, עוד לא ארזתי די, ואם לא, אם לא עכשיו, אימתי?".