דנה ברותחין

מאות רוכבים הצביעו בפדלים כדי לתמוך בהנרי אוחיון

Posted in Uncategorized by danazim on ספטמבר 3, 2012

לא כל יום מתייצבים מאות ספורטאים חובבים ומקצועיים כדי לתמוך בחבר קהילה הזקוק לעזרה, אבל בשבת האחרונה זה קרה, כשמאות מחברי קהילת רוכבי אופני הכביש בישראל נרתמו למענו של בכיר חבריה, השרוי במצוקה אישית וכלכלית גדולה. והכל – בזכות רוכבת אחת, שהחליטה לערוך לו מחווה מרגשת.

עוברי אורח שהגיעו לצומת נחשון בשבת האחרונה קצת לפני הזריחה בתקווה לתדלק את מכוניותיהם שפשפו עיניהם בתדהמה. תחנת הדלק בצומת, שבשבתות רגילות מהווה נקודת יציאה של רוכבי כביש לאימוני השבת, היתה מלאה עד אפס מקום ברוכבים, שהתפרסו לאורך כל שטחה של התחנה. היו רוכבים עצמאיים וקבוצות שלמות של רוכבים. לוחמי סופשבוע ורוכבי מסטרס-פרו. גברים, ונשים, מבוגרים וצעירים. וכולם הגיעו לצומת בשעת טרום-זריחה זו למטרה אחת: לכבד את הנרי אוחיון, רוכב העבר שייצג את ישראל באולימפיאדת רומא ב-1960, ומצוי בימים אלה בקשיים כלכליים.

את האירוע יזמה יעל בן-דוד, בתו של ז'אק בן-דוד ז"ל, רוכב עבר בכיר שהיה יריבו וחברו של אוחיון. בתחילת הקיץ, באמצע רכיבת שבת שגרתית על כביש 3, פגשה יעל את הנרי, שמעה ממנו על קשייו, והחליטה להירתם לעזרתו. בסיוע כמה חברים בולטים מקהילת רוכבי ראש ציפור, יזמה בן-דוד אירוע של "רכיבת הוקרה", שבה יוכלו הרוכבים גם לתרום כראות עיניהם למען אוחיון, שמתקיים מקצבת ביטוח לאומי, מתגורר בגפו בדירה שכורה ומתפוררת, ומתקשה לשלם את חשבונותיו. יעל וחבריה לקבוצה פתחו אירוע בפייסבוק, והפיצו את פרטיו בקרב נציגי ענף האופניים, וההודעה על האירוע נפוצה.

בסופו של דבר, בשש בבוקר בנחשון גדשו את תחנת הדלק חברי מיטב קבוצות הרכיבה בענף אופני הכביש – TACC, סונטו, ICC, רוכבי ראשון לציון, 500 ואט, וכמובן חבריו לקבוצה של אוחיון, אקס-טים. מלבדם, היו עוד הרבה רוכבים עצמאיים, שחלקם הגיעו לאירוע ממקומות מרוחקים בצפון הארץ ובדרום.

הנרי אוחיון עם יעל בן דוד לפני תחילת הרכיבה. התקשה להסתיר את התרגשותו. צילום: רוני כהן

לפני שיצאה הרכיבה לדרך, הוזמן הנרי אוחיון לשאת כמה דברים, והתקשה להסתיר את התרגשותו. "הוכחתם כאן שאנשים שעושים ספורט כדרך חיים אינם רק בריאים יותר – הם גם בני אדם", הודה אוחיון למאות שהגיעו לכבד אותו, ובנימה מבודחת יותר, הבטיח לתת להם בראש בעליות.

הרוכבים, שמספרם נאמד בכמה מאות, יצאו ברכיבה לכיוון דרום על כביש 3, ואז המשיכו שמאלה בצומת ראם לכיוון צומת תל עזקה. משם רכבו על כביש 38 לכיוון צומת שמשון, ובחזרה לנקודת המוצא – נחשון. מסלול המרובע מעולם לא היה שוקק חיים כל כך – ומיתר ארוך של רוכבים השתרך לאורך קילומטרים ארוכים על הכביש, הפגנת נוכחות מרגשת שאף אירוע "מסה קריטית" לא הצליח לייצר קודם.

יעל בן דוד היתה בסוף האירוע מאושרת ונרגשת. "זה היה מדהים. זו הצלחה שעלתה על כל הציפיות, מעל ומעבר כל המטרות שהצבנו לעצמנו – גם מבחינת הסכום שנתרם בעבור הנרי, וחשוב לא פחות, מבחינת ההיענות וההתייצבות של הרוכבים, שהיו ממושמעים להפליא ועמדו בלוחות הזמנים. היה מרגש גם לראות שבעולם האדיש והציני שלנו, היה פה מאורע חף מציניות, של אנשים שבאמת רצו לעזור להנרי".

אוחיון, מוקף ברוכבים. הבטיח "לתת בראש בעליות". צילום: רוני כהן

בתום האירוע פרסם הנרי אוחיון את ההודעה הבאה:

"לכל הרוכבים היקרים שהופיעו למפגש בשבת בנחשון, וגם לאלו שלא הצליחו להגיע: אני מודה לכם באופן נרגש על הופעתכם ותרומתכם. אני מפיץ כל הזמן ובכל הזדמנות את האוצר שנמצא ברשותנו, אנחנו הרוכבים, והוא הפעילות האינטנסיבית של הרכיבה על אופניים. בזכות הפעילות הזאת, אני מצליח להתגבר על הבדידות והייאוש, שהם המצב הקיומי שלי. לכן, חברי היקרים, אני מבקש מכם להתמיד בפעילות היקרה הזאת, שבאמצעותה תעניקו אושר לעצמיכם ולסביבתכם. ההוכחה הגדולה ביותר לכך היא התייצבותכם בנחשון ותרומתכם. לבסוף, במסגרת ההערכה הגדולה שאני חש כלפיכם, אני מבטיח לתת לכם 'לקרוע אותי' בעליות (זה כמובן יהיה רק בחלום שלכם). בתודה והוקרה, ולהתראות בתחרויות, הנרי אוחיון".

לגלריות תמונות מהאירוע שצילמו רוני כהן ונאוה גלזר – לחצו כאן, וכאן.

10 קילומטרים במים פתוחים באילת: Veni, natavi, vicci!

Posted in Uncategorized by danazim on נובמבר 3, 2011

כמו לא מעט החלטות בתחום הספורטיבי שקיבלתי בשנים האחרונות, גם ההחלטה להירשם ליום אחד במסגרת משחה "שלושה ימים ב-3 ימים" התקבלה ברגע האחרון, שבוע לפני האירוע. עד אז הספקתי לבלות חודש בשחיות ים ארוכות פעמיים בשבוע, עם החבר'ה של זון-3 או לבד, ולהרהר בהשתתפות ביום האחרון של האירוע הזה, הכולל שלושה ימים רצופים של שחיית 10 קילומטרים, כל פעם בים אחר. גם הספקתי לקלוט שהנטייה שלי ללקות במחלת ים לא מוגבלת רק לשייט על סירה בים סוער – אלא גם לשחייה בו. אחרי פעמיים שבהן עצרתי את השחייה כדי להקיא במים העמוקים (לא חוויה שהייתי ממליצה לאיש עליה) – הבנתי שכנראה שחייה בים התיכון לא באה בחשבון; אני לא אעמוד בגלים ולא אוכל לאכול ולשתות בצורה שתאפשר לי להשלים את עשרת הקילומטרים. אבל במקום לרדת מזה לגמרי, החלטתי לעשות שמיניות באוויר, ולארגן לעצמי נסיעה לאילת, שם הים צפוי להיות נוח יותר. תוך יומיים התארגנתי על שותפים לחדר, המציאות עזרה לי קצת וסידרה לי לא לעבוד ביומיים הנחוצים, וזהו.

למרות כל מה שכתבתי כאן, עלי להבהיר שלא הרגשתי שאני מוכנה לחלוטין לאתגר. עמיתי לקבוצת המסטרס של ה-TI (הקבוצה שמפיקה את האירוע המדהים הזה), היו מוכנים ממני פי כמה. הם בילו שלושה חודשים לפחות בהכנה למשחה, ביצעו שחיות-ים לפחות שלוש פעמים בשבוע, שחו מרחקים של חמישה קילומטרים ויותר באימונים, וכיוצא בזה. אני, מאז שעזבתי את הקבוצה באפריל, עקב קוצר בזמן ומחסור במזומנים, שחיתי בים כשהזדמן לי, והמשכתי להשקיע יותר פנאי בשני המקצועות הנותרים לענף הטריאתלון – אופניים וריצה – כהכנה לתחרויות הטריאתלון ומתוך רצון לשמור על הבסיס שיאפשר לי להשתתף בעוד חצי איש ברזל בינואר. אפילו את חליפת השחייה שלי, שבה עמדתי לעשות שימוש במשחה, לא טבלתי במים מאז התחרות באוסטריה שבה השתתפתי ב-20 במאי. פלא שהייתי קצת מוטרדת?

ולדאגות האלה נוסף גם עניין הקצב. לא ידעתי לאיזה קבוצה להצטרף. באילת תוכננו לשחות שלוש קבוצות. בקבוצת החוד שחו כרישים מסוגם של גדי כ"ץ ותמר קופרמן, והיה לי ברור שאין לי מה לחפש שם, כי הקצב המתוכנן שלהם היה קצב מהיר מדי בשבילי. אבל הקבוצה השנייה במעלה, קבוצת ה-20-21 דקות לקילומטרים, נראתה לי מהירה מדי. ידעתי שאני מסוגלת לשחות בקצב הזה, אבל האם אוכל לדבוק בו למשך עשרה קילומטרים? הייתי מסופקת. לפיכך נותרה הקבוצה השלישית, אבל גם שם חששתי שלא אמצא את מקומי, כי הקצב שנקבע לה היה איטי בשתיים עד שלוש דקות מהקצב שלי. האם אמצא את עצמי שוחה לבד, בלב הים, בלי איש לצדי? התרחיש הזה לא מצא חן בעיני. ובכל זאת, אני אומרת לגדי כ"ץ ואריק פרי – שני העוגנים של הפרויקט הענק הזה – לרשום אותי לקבוצה האחרונה.

ערב קודם למשחה אני מגלה ששלושה שחיינים-עמיתים מקבוצת המסטרס, שבאימוני הים היו תמיד סביבי או מעט יותר מהירים ממני, רשומים לקבוצה השנייה. אני מחליטה לקחת צ'אנס ולהתחיל לשחות איתם. מקסימום ארד אחורה: זה תמיד אפשרי. למרות כל קדחת ההכנות של הרגע האחרון בבוקר המשחה, גדי המקסים זורם איתי. אני מזנקת לים כשעל הזרועות שלי כתוב B57 במרקר כסוף. הציוד האישי שלי מופקד בסירה של הקבוצה השנייה. זהו. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, ומנסה לא להילחץ כשאני מגלה שבקבוצה השנייה שוחים גם כמה כרישים וכרישות רציניים, כמו שותפתי לחדר אפרת אלוני, פודיומיסטית ושחיינית מהירה, ואריק פרי עצמו, שלא לדבר על מייסד TI, טרי לוכלין, שהגיע לישראל כדי להשתתף במיזם המדהים הזה, וידוע כשחיין מהיר במיוחד המחזיק בשיאים אמריקנים שונים. אני גם מרגיעה את עצמי שלמרות שלא שחיתי עם החליפה שלי יותר משעה ורבע ברציפות, אני אשרוד את זה בלי שיתפתחו לי שפשפות מפלצתיות, ומורחת כמויות של בודיגלייד ובייבי פסטה שמצדיקות שימוש בשליכטה. גם המשקפת שאותה ברגע האחרון החלטתי לקחת לאתגר טרם עמדה בשחייה של כל כך הרבה שעות ברציפות. שקט, אני מגרשת את החששות ומזנקת למים, שבהשוואה לאוויר הקריר באילת המשכימה הינם חמימים למדי.

לפני המשחה, מבקשת מגדי להחליף קבוצה, והוא מסכים.

מתחילים לשחות, והקצב בסדר. אני חושבת על סגנון, ומוודאה כל הזמן שאני יושבת על רגליים של מי מהשחיינים בשורה הראשונה והשנייה. 27 שחיינים מזנקים למים בקבוצה השנייה. כל עוד אני בתוך הדבוקה אני אהיה בסדר, אני אומרת לעצמי. המים שקטים, צלולים, ורגועים. פה ושם רואים קצת דגיגים כסופים. אנחנו מתחילים את השחייה ממזח הסירות של הרויאל ביץ' ונעים מזרחה, לכיוון הגבול הימי עם ירדן, לצורך "השלמת קילומטרז'", כדי שבנקודת הסיום שלנו, מלון הנסיכה, נגלה שעברנו בדיוק 10 קילומטרים. אותנו מלווה סירת מנוע קטנה שעליה יושבים יוחאי הפרמדיק שהוא גם השייט והכלכל, ולצידו לימור קולנר ולנר, מנהלת ה-TI, שלמרות מחלת הים שלה מטפלת בנו בצורה אימהית להפליא. התכנון הוא לעצור כל שעה בדקה החמישים, לצורך חלוקת בקבוקי מים וג'לים לשחיינים. שלוש עצירות כאלה מתוכננות, והן אמורות להיות קצרות ופונקציונליות. שלוש-ארבע דקות והמשכנו.

בעצירה הראשונה אני באקסטזה. איזה כיף לי! אני שוחה עם הכרישים האלה והקצב ממש סבבה! שותה לי מים, שואבת ג'ל בטעם פירות יער, אין שום בחילה, אין כל יאוש בעולם. אושר צרוף. החבר'ה שמחים, אריק פרי מתרה בחבר'ה המהירים יותר שלא יברחו לו. כמה מהם מציינים שהקצב קצת איטי, אבל הם הכי מפרגנים ומתחשבים בצורך לשמור על שלמות הדבוקה. מסיימים את ההזנה וממשיכים.

שוב אני בלב הדבוקה, שוחה לי בשמחה על הרגליים של הילה, של אפרת ושל דני. פה ושם הגלים שהחלו לפתע הודפים אותי על השחיינים לפני, וגורמים לי לגעת בהם משל רציתי להעניק להם פדיקור נמרץ. בשלב כלשהו גל הודף אותי על המרפק של המאמן המלווה, נמרוד. המרפק שלו פוגש את המצח שלי בבום. שנינו עוצרים. הוא מבוהל. "את בסדר? איפה חטפת את זה, בראש?". אני מהנהנת אבל מרגיעה אותו, "לא קרה כלום, הכל בסדר". ממשיכה לשחות. המצח קצת כואב אבל אחרי כמה דקות כבר לגמרי שכחתי מזה. המים כחולים-כהים ומדהימים – אנחנו כנראה שוחים בעומק רב. אני מוציאה כה וכה את הראש למטרות ניווט ומגלה שהים ממש גלי. עדיף לא להוציא את הראש. נזכרתי שכשחיתי בים התיכון הבחילה שלי הוחמרה כאשר עשו עלי דרפטינג, ואני ניווטתי. אסור לי לחטוף שוב מחלת ים. לא עכשיו.

בניווט החטוף אני גם מגלה שאנחנו כבר בנמל אילת! ווט דה פאק! איזה כיף, אנחנו ממש טסים. העצירה השנייה מגיעה מהר מהצפוי, שוב בקבוק מים, שוב ג'ל – הפעם בטעם תפוז. מבט מהיר בגרמין מגלה ששחינו כבר 5.6 ק"מ. זה מרגש, זה הכי הרבה שאי פעם שחיתי. אני רוצה לחלוק את המידע המשמח עם עוד מישהו, נגיד, המאמן, ומגלה שנמרוד עלה על הסירה. הכתף שלו מציקה. ואז אני גם מגלה שעמיתי ל-TI שבזכותם החלטתי ללכת בכל זאת על הקבוצה השנייה – מיכל, אדם ואפרת רם – עברו יחד עם בעלה של אפרת לקבוצה השלישית והאחרונה. מה זה אומר עלי? האם גם אני הייתי צריכה לעבור אחורה? אני מגרשת מהמוח את המחשבות הלא פרודוקטיביות האלה, וממשיכה לשחות.

אדם סיפר לי אתמול שהשעה השלישית היא המבאסת ביותר, כי הנוף התת מימי משעמם. ואכן הוא משעמם. מה שרואים זה רק אדמה חולית שמזכירה מגרש לפני שהחלה עליו בנייה: חול, חצץ, פה ושם איזה מוט ברזל חלוד. מצ'עמם. אבל המשקפת שלי פתאום מחליטה להכניס קצת אקשן. היא נוזלת. בהתחלה אני מדחיקה. זה סתם קצת מים, יהיה בסדר. אבל עד מהרה נכנסים עוד ועוד מים, ועכשיו העיניים שלי שורפות בטירוף. בשלב מסוים אני עוצרת, מסירה אותה, מוציאה את המים, ומסדרת אותה בחזרה. אבל זה לא מספיק. היא עדיין דולפת. בינתיים, בעצירה איבדתי את מקומי בדבוקה ועברתי לשורה הרביעית של השחיינים. אני מנסה להגביר ולהדביק את החבר'ה – ומגלה שלידי שוחה מי אם לא הגורו של ה-TI, טרי לוכלין. איזה קטע, אני אומרת לעצמי. כמה אנשים בעולם יכולים להגיד שהם שחו כתף אל כתף עם מייסד שיטת ה-TI, אני תוהה. ואיזה קטע, אנחנו אפילו שוחים באותו קצב. אבל פתאום המשקפת שוב מתמלאת באחת מים, טרי לוכלין משייט לו בקלילות קדימה, ואני נאלצת שוב לעצור ולרוקן את המים, ועכשיו אני כבר במאסף של הדבוקה, ויוחאי האליל צועק לאריק שיעצרו רגע ויתנו לי להדביק אותם.

אני לוחצת את המשקפת בחוזקה לעיניים שלי, מקללת, וצוללת כדי להגיע לקדמת הדבוקה. במוח מתחילים לזמר לי קולות שליליים. מה חשבת לעצמך, שאת יכולה לעשות את זה בלי הכנה מוקדמת מספיקה? אני ממשיכה לשחות, זרוע אחרי זרוע, one stroke at a time, כמו שטרי אמר לנו אתמול בערב בתדריך, אבל אני מרגישה שהסגנון שלי מקולקל. אני לא מעבירה את עצמי דרך המים, כמו שצריך, אלא דוחפת ומושכת את המים. לכך נוסף שפשוף מעיק בבית שחי שמאל שמזכיר את קיומו כל גריפה. ובלי עין הרע, יש הרבה תנועות כאלה בחתירה. אני מחזיקה את עצמי ובמשמעת ברזל אוסרת על עצמי להסתכל בשעון ולבדוק כמה זמן נותר עד לעצירה הבאה. נתראה בעצירה, אני אומרת לעצמי, אבל הקולות הרעים עוד מזמרים. פתאום אני מדמה את מאמן האופניים שלי, דוד רזניק, מגיח מאחורי ואומר לי, אם זה ממשיך ככה לא תהיה לך ברירה אלא לעלות לרכב הליווי. שקט, אין פה רכב ליווי, זה ים, אני גוערת בקולות השליליים. עוד מעט אנחנו נגיע לשמורת חוף אלמוג ויהיה מעניין במים, ובינתיים נמשיך לשחות עם השפשוף והמים במשקפת.

אני עושה דרפטינג על המובילים, ומדי פעם רואה את השורה הראשונה עוברת לעשות תנועה אחת או שתיים של חזה עם הרגליים. אני יודעת שהם עושים את זה כדי למנוע פערים, ולא כי עצרנו, ומשכנעת את עצמי להפסיק רק כאשר אני רואה את כולם עוברים לתנועות חזה. אז גם אני מציצה בשעון ורואה שעברו שעתיים וארבעים ושש מאז שזינקנו. זו בטח העצירה, אני שמחה. אבל יוחאי אומר שנמשיך עוד שבע דקות ואז נעצור, כי אסור לסירות לעבור בקטע הזה, הסמוך לשמורת חוף אלמוג. הוא גם מדריך אותנו איך לשחות, אבל באין סירה קרובה לנווט עליה, אנחנו מתפצלים לכמה מיני-דבוקות. אני מתחילה עם מיני דבוקה אחת ואז נלחצת כשמגלה עוד כמה מיני דבוקות באזורים שונים. אחרי מי לשחות? המשקפת שלי דולפת שוב. הידיים כבדות. מזהה את הרגליים של רועי סמואלוב ואברי אלטמן, שני החבר'ה ששחיתי אחריהם בהתחלה, ומחליטה לדבוק בהם. לבסוף שבע הדקות הנוראות, שמרגישות כמו נצח, מסתיימות. אנחנו סוף סוף עוצרים להפסקת האוכל האחרונה.

עכשיו הים ממש סוער. אני לוקחת מהסיפון איזוטוני, ואז ג'ל ועוד מים. מנסה להשתין אבל בגלל הגלים לא מצליחה להרפות את הרגליים. הגברים בקבוצה – שהם רבים כמובן (היינו רק ארבע בנות) – מתחילים לתת לי הוראות בימוי. תרפי את שרירי רצפת האגן, מציע אחד. אבל לא בשיטת פאולה, מוסיף אחר. אני מתפוצצת מצחוק. איך אפשר להשתין ככה. עומרי עולה על הסירה, חופר בשקית החפצים האישיים שלו ומוציא וזלין, מוצר פופולרי יותר מהג'לים והמים. כולם מורחים על השפשפות, וגם אני. עכשיו אוי ואבוי למשקפת שלי אם היא תדלוף, כי אני אמלא אותה בווזלין. נקווה שיהיה בסדר.

אריק פרי מתדרך אותנו. נותרו כשניים וחצי קילומטרים לסיום. נשחה את הקילומטר וחצי הראשון כדבוקה, ואחר כך המהירים שירצו להפציץ יכולים לפרוץ קדימה. מתחילים שוב לשחות, ואני בלב הדבוקה, כמו שאני אוהבת. משתדלת לא לשחות ליד טרי לוכלין, כי החלטתי שהוא הביא לי את המנחוס, ונדבקת לשחיינים החביבים עלי. פה ושם עובר דג כחול או זהוב, פה ושם מציץ לו אלמוג מוח מקסים. איזה יופי. הקילומטר וחצי חולף ביעף. אריק עוצר אותנו ומשחרר את המהירים. אל תברחו לי כולכם, אני מבקשת, אבל מגלה שאחרי יש לא מעט שחיינים, כך שלבד לא אהיה. ממשיכה לשחות אחרי רועי, שמחייך אלי מתחת למים עם משקפת ה-ZOGG הכתומה שלו. יוחאי מדריך אותו מדי פעם, ימינה, תשחה ימינה. מלון הנסיכה נגלה אלינו במלוא הדרו בתוך המפרץ. תשחה עד הדק, שם תראה אנשים, יוחאי אומר לרועי, אבל אני לא מוציאה את הראש מהמים. מעדיפה לא לגלות שזה עוד רחוק מאוד ולהתאכזב. פתאום רועי חותך ימינה ולעיני המשתאות נגלות מדרגות. זהו. הגענו, אלה המדרגות לדק. אני עוצרת את השעון. 3:43 שעות ברוטו, כולל עצירות. שנינו עומדים על המדרגות ומשתינים, מחייכים. סיימנו!

"באתי, שחיתי, ניצחתי". החולצה שקיבלנו אחרי המשחה.

אני עולה למעלה לדק, שם נמצאים חברי הקבוצה הראשונה. כולם שמחים, מברכים זה את זה את זו, מתחבקים, יורדים אל החוף, ומקבלים חולצה מקסימה שכתוב עליה בלטינית, "באתי, שחיתי, ניצחתי". אין משפט נכון מזה. בשירותי החוף של מלון הנסיכה אני שוטפת פנים. העיניים שלי אדומות ונפוחות. הפרצוף שלי נראה כאילו ביליתי את ארבע השעות האחרונות בבכי. אני שותה כמויות של מי ברז והולכת לאוטובוס. מסתבר שהקבוצה השלישית עוד הרבה מאחור. האוטובוס מחזיר אותנו למזח של ארומה, ויוצא בחזרה לחוף הנסיכה לחכות לשחיינים הנותרים. הדרך לוקחת משהו כמו 20 דקות. יא אללה, את כל זה שחינו? כן.

במזח מחכה לנו פריסה מהאגדות. לחמניות, גבינות ויוגורטים. אני חוגגת על יוגורט של מולר עם שקדים וקרמל. טורפת אוכל כאילו לא ראיתי מזון שבועיים. לבסוף גם נזכרת לקלף את החליפה. אנחנו בהיי מטורף, מחכים לחברים שטרם סיימו, ובסוף הם מגיעים. חיבוקים, צילומים, סיכומים. איזה כיף היה. כל הכבוד לגדי, לאריק, ללימור ולצוות המאמנים שהוציאו את המבצע הלוגיסטי המדהים הזה אל הפועל.

בהמשך היום מרגישה קצת את שרירי הפקטורליס – בכל זאת, זה אחד השרירים שעבד חזק היום – ותוהה אם מחר לא אוכל לזוז. בבוקר שאחרי, למרבה ההפתעה, כמעט שאין יותר סימנים. התזכורת היחידה למה שהיה אתמול היא שפשפת בשחי שמאל, והחליפה שלי שתלויה ליבוש בסלון. אני חושבת על החבר'ה שמשתתפים בכל שלושת הימים ומתמלאת הערכה. אולי בשנה הבאה גם אני? אולי.

20111103-130352.jpg

שלושה (חצאי איש-ברזל) בארבעה (חודשים)

Posted in Uncategorized by danazim on מאי 24, 2011

הכל התחיל בשיחת טלפון מפתיעה שקיבלתי יום אחרי הטריאתלון הארוך בעמק הירדן. "רוצה לעשות חצי איש ברזל באוסטריה בעוד שלושה שבועות בלי לשלם דמי הרשמה?". התלבטתי. לא עברו 24 שעות מתום התחרות של יום אתמול. השרירים עדיין לא החליטו איך הם הולכים לנקום בי על מה שעוללתי להם. מה גם שבסופו של דבר, למרות שהגעתי לתחרות "על הדרך" ועם פחות הכנה משהשקעתי בחצי איש הראשון שלי במסגרת הישראמן בינואר, עשיתי תחרות מהירה וחזקה, שהסתיימה בריצה הכי מהירה שאי פעם היתה לי בכל טריאתלון שהוא. סימסתי לבנזוג, והוא השיב לי – בטח שאת רוצה!

יומיים לפני התחרות ואני מגיעה למתחם האיירונמן 70.3 (ככה קוראים לו שם, אך אני מסרבת להטמיע את זה, וממשיכה לכנות את זה חצי איירונמן. מבחינתי, איירונמן הוא רק מי שהשלים כפליים מהמרחק הזה). עם מכנסי טרנינג קצרים אפורים וחולצת הישראמן שלי, אני מרגישה לא אדקווטית. כל הנשים כאן נראות כמו כריסי וולינגטון; כל הגברים כמו מלוא הסגל של "זון-3". מה אני עושה כאן? זו לא תחרות מטרה שלי. בקושי רכבתי רכיבת נפח אחת מאז עמק הירדן. לא רצתי יותר מ-20 קילומטרים מאז עמק הירדן, לא שחיתי בים, ולא עשיתי אף אימון משולב ראוי. אני מנסה להדחיק את החששות שלי באמצעות ריפוי בגיהוץ (כרטיס האשראי) אבל המחירים באקספו גבוהים בצורה בלתי הגיונית. איפה עופר או טלי או מרב שיעשו לי הנחת מועדון?

תובנה מספר 1: גרבי קומפרשן  הם ה-lederhosen החדשים. יותר קל למצוא מחט בערימת שחת מאשר טריאתלט במתחם התחרות שאינו לובש גרבי קומפרשן, בצבעים סולידיים יותר או פחות.

באזור הרישום אני מקבלת את מעטפת המשתתף שלי. אחת מעשרות עובדות במטה התחרות עונדת לזרועי צמיד אדום שבו מוטבע שבב, ועליו כתוב "איירונמן סנט פלטן – משתתף". במעטפה שלוש שקיות לציוד לדיסציפלינות השונות בתחרות, שני מספרי חזה שעליהם מתנוסס בגדול השם שלי ולידו מספר המשתתף שלי ומוצאי (ISR), כובע ים ורוד (לכל מקצה הנשים, כמה לא מפתיע), צ'יפ עם סרט ושובר לקבלת מתנה – שמתגלה כתיק שימושי להפליא (בדיוק כאשר תיק הבריכה שלי שר את שירת הברבור שלו).

אני חוזרת לחדר ומנסה לארגן את הציוד, וחוטפת התקף היסטריה קל – אטמי האף שלי! היכן הם? אני זוכרת שארזתי לא אחד כי אם שניים, אבל הופכת את המזוודה ולא מוצאת אותם. לבסוף, רגע לפני שאני מתייאשת ועומדת להתקשר לבנזוג לשאול אותו אם הם נשארו בטעות על הרצפה בסלון, מגלה אותם תחובים בתוך הפאוץ' של מספר החזה ורצועת הצ'יפ. פיו.

יום לפני התחרות, תור נאה משתרך מחוץ לשטח ההחלפה הענק, כשמאות טריאתלטים (סך הכל השתתפו בתחרות 2000 איש) מבקשים להפקיד את האופניים והציוד. גם אני בתור, מביטה בעיניים כלות בענני הסערה המתחשרים מעל. אחרי שמצלמים אותי (לשם זיהוי הפרצוף עם האופניים, כדי למנוע סיכוי של גניבה), מגיעה למקום שבו שיכנו אותי, מעמידה את האופניים, ותולה את שקיות הציוד לרכיבה ולריצה במתלים הרלבנטיים, תוך ניסיון ללמוד את מיקומם המדויק. אני גם קושרת חזק את השקיות, בתקווה שהציוד בהן יישאר יבש גם אם יירד גשם. אבל אין פה "אם". דקות אחרי שאני יוצאת משטח ההחלפה מתחיל גשם זלעפות שנמשך קרוב לשעתיים. האופניים שלי שנותרו לא מכוסות בטח רטובות לחלוטין. לא נורא. גם אני אהיה רטובה כשאעלה עליהן מחר.

בוקר התחרות. חמש וחצי בבוקר, שטח ההחלפה נפתח, ואני רצה לאופניים ומגלה שלולית בשקע של הכסא. מטה את האופניים הצידה ושופכת אותה. סרט הכידון וכריות האירובאר רטובים לגמרי, אבל זה מה יש. הולכת לשקית של בגדי הרכיבה ומגלה לשמחתי שהציוד בה יבש. את הציוד בשקית הריצה לא פותחת – וחבל. לא זכרתי שקשרתי אותה חזק – והקשירה הזאת תעלה לי בהמשך בלפחות דקת החלפה.

כולן עם חליפות מלאות, ורק אני רועדת עם ה- sleeveless (מימין)

בחוץ קר, אבל צפוי יום חם מאוד. בשיניים נוקשות אני מביטה במאות הטריאתלטים שמתארגנים בחליפות השחייה שלהם. השחייה בתחרות בשני אגמים זעירים. ראשית שוחים בלופ סביב אגם אחד, יוצאים, רצים כמאתיים מטר (!) לאגם השני, וממשיכים לשחות. הטמפרטורה במים 18 מעלות. מלבדי, כולם לבושים בחליפות שלמות. רק אני בחליפה בלי שרוולים. איך אשרוד בקור במים? אני מנסה להרגיע את עצמי שטמפרטורת המים לא קרה יותר מהטמפרטורה בחוץ כרגע. שני זינוקים ראשונים יוצאים לדרך, והנשים נקראות להיכנס לאזור הטרום זינוק במים. אני שמחה לגלות שהקור אכן נסבל, מתמקמת מקדימה, ומחכה לזינוק. 277 נשים יש בזינוק הזה, וכולן כאמור נראות כאילו היו יכולות להיות על השער של מגזין Triathlete. זינוק, ואנחנו יוצאות לדרך.

תובנה מספר 2: הן אכזריות, האוסטריות האלה.

כבר שש שנים שאני משתתפת בתחרויות טריאתלון. נערה הייתי וגם זקנתי, חטפתי הרבה מכות במים בחיים שלי, מנשים, גברים, זקנים וטף, אבל מעולם – מעולם! – לא חבטו בי כפי שחבטו בי במאתיים המטרים הראשונים של מסלול השחייה בסנט פלטן. הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? אני שואלת את עצמי, בעודי מנסה למצוא מקום שבו לא ינסו להטביע אותי או לחבוט בי. ואז זה קורה. בעיטה של אחת מעמיתותי למקצה מבצעת סיכול ממוקד לאטם האף שלי, והוא צולל תוך מאית שנייה ונעלם במימי האגם העכורים. אני מבועתת לפתע. כבר שנים שאני לא שוחה בלי האטם – מסיבות בריאותיות (אחרת הסינוסים שלי מפתחים סינוסיטיס כרוני) – וכבר שכחתי איך נושמים בלעדיו. אני מנסה להירגע. נכון, נשארו לי עוד 1,700 מטרים לשחות, אבל אני אצליח. מנסה למצוא לעצמי מקום, להחזיר לעצמי את הקצב שעבד, ולשחות נכון, אבל זה קשה. מכוונת על המצופים, ומשתדלת לשחות בצד. אחרי המכות שחטפתי קודם, אין לי שום רצון לנסות למצוא מישהי לעשות עליה דרפטינג. מגיעה לקצה האגם הראשון, יוצאת מהמים, ומתחילה לרוץ לאגם השני. זו לא ריצה קצרה, חלקה על אספלט דוקר בלי שטיח. יש לא מעט מעודדים והם צועקים "הופ-הופ-הופ". מגיעה לאגם השני, ומזנקת פנימה. מבט חפוז בשעון מבאס אותי, ואני מחליטה שעכשיו אני מעבירה למוד קרבי. מוצאת מישהי לעשות עליה דרפטינג, אבל היא איטית לי. עוקפת אותה ומבחינה שהגדה הנגדית מתקרבת. מחליטה שנמאס לי ופותחת בספרינט, אבל אז מגלה לחרדתי שגם באגם הקטן צפוי לנו לופ – איך שכחתי? מסדירה נשימה וממשיכה. לפחות לא נשאר עוד הרבה. האף שלי כואב, וגם הסינוסים. די, נגמר. יוצאת מהמים, פותחת את הריצ'רץ' של החליפה ומתחילה לרוץ לשטח ההחלפה.

אכזריות, האוסטריות האלה

באוהל על ספסלים רטובים עשרות נשים, מחליפות בגדים. החליפה עושה לי טובה ויורדת מהר, אבל אני רועדת מקור ולא מצליחה להחליט אם ללבוש חולצת רכיבה מעל החליפה או לא. מביטה מסביב, מתרשמת שאף אחת לא לובשת בגדים מעל החליפה, ומחליטה לחקות אותן. מתנדבים לוקחים את ציוד השחייה ממני ואני יוצאת לריצה של 300 מטר סביב שטח ההחלפה עד לאופניים, לוקחת אותן, רצה לקו העלייה, ויוצאת לדרך.

במסגרת ההכרה השטחית שלי עם מסלול התחרות, ידעתי שישנם שלושה מקטעי טיפוס – ושהארוך והקשה בהם הוא השני. אבל בניגוד לשתי התחרויות הארוכות הקודמות שבהן השתתפתי, שם רכבתי את המסלול לפני התחרות, הפעם לא הספקתי. אחת הסיבות היא שהמסלול מתחיל ברכיבה של 20 קילומטרים על האוטובאן, היא האוטוסטראדה. וכמו בישראל, גם באוסטריה אופניים אינם מורשים לעלות עליה. החלטתי שעדיף להסכים עם ה"פילוסוף הידוע", מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר דונלד רמספלד, שישנם דברים לא ידועים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. או במלים אחרות – מה שאני יודעת, אני יודעת, ומה שלא – עדיף שלא. גם לא זכרתי בדיוק מה אורכו של כל מקטע טיפוס, וכעבור כמה קילומטרים הוא מתחיל. הדבר היחיד שזכרתי בבירור הוא את מיקומן של תחנות ההזנה באופניים.

אני עולה על האוטובאן ומאותו רגע – ועד לרגע שאני יורדת מן האופניים – עוקפים אותי. ראשית עוקפות אותי נשים מהמקצה שלי. אחר כך גברים בני חמישים פלוס מהמקצה הבא, ואחריהם, גברים בני שלושים, שלושים וחמש וארבעים פלוס.

תובנה מספר 3: השם הנפוץ ביותר לטריאתלטים ממין זכר באוסטריה הוא כריסטיאן. השם השני הכי נפוץ הוא שטפן, והשלישי הוא מיכאל. ואילו אצל הטריאתלטיות מובילים השמות אווה, אנגליקה, פטרה ודניאלה. מהרגע שעליתי על האופניים ועד לתום מסלול האופניים, נעקפתי על ידי עשרות (אם לא מאות) כריסטיאנים, שטפנים, ומיכאלים, מלווים בכמה מרקוסים, גינתרים, אוות ואנגליקות.

האוטובאן משעמם רצח. הנוף לא מעניין. הרגליים מרגישות לא הכי רעננות, האף שלי דולף ומציק לאחר פרשת האטם, ואני מרגישה שעוד שנייה אביט לאחור ואגלה שנותרתי אחרונה. זה כמובן רחוק מאוד מהמציאות, אבל אי אפשר להתווכח עם תחושות. בינתיים, במוח, בארט סימפסון קטן מנג'ס לי חזור ונג'ס, Are we there yet? Are we there yet? לא היתה שמחה ממני כאשר שוטרים כיוונו אותנו אחרי 20 קילומטרים ליציאה מהכביש המהיר, ואז החל הטיפוס הראשון.

חברים שהשתתפו באיירונמן אוסטריה סיפרו לי על העידוד בכפרים שבהם עובר מסלול הרכיבה, ולכן לא הופתעתי כאשר בתחילת הטיפוס החלו קולות הופ-הופ-הופ להישמע מכל עבר. הטיפוס הראשון היה תלול ולמרבה המזל לא ארוך במיוחד. בתום העלייה ציפתה לנו תחנת ההזנה הראשונה, שם לקחתי כפי שתכננתי בקבוק איזוטוני מאחד המתנדבים, אחרי שנפטרתי מהבקבוק הריק שלי במקום המיועד לכך. שמחה וטובת לב, קירבתי אותו אל שפתי וניסיתי לשתות, אך הניסיון הסתכם בקילוח צונן של איזוטוני ורדרד ודביק על ירכי ועל הכידון. הבקבוק לא היה סגור היטב. לא נורא. עוד ארבעים קילומטרים ניקח מים ונשטוף את עצמנו.

הרוכבים המובילים בטיפוס הראשון

כעבור 400 מטרים נוספים אני מברכת את מזלי הטוב על כך שאפיזודת הבקבוק קרתה קודם ולא עכשיו: מולי נשקפות סרפנטינות מפחידות בשיפוע של 25 אחוז, שאותם יורדים הכריסטיאנים והשטפנים, עמיתי לתחרות, כאילו היו טייסי קמיקזה יפניים. אני לופתת את הברקסים הדביקים ומקווה לטוב. השבח לאל, הירידה התלולה נגמרת, ועכשיו נשקפת מולי הדנובה במלוא הדרה.

אני מתישבת על האירובאר ומכינה את עצמי לרכיבת נג"ש משובחת ברוח עדות עמק הירדן, אבל אז הפולאר שלי פוצח בוואלס סוער. ביפ! הוא מצפצף וטוען שהטיימר עצר, צפצוף המעיד על תקלה בקריאת החיישן שעל הגלגל. כעבור דקה הוא משתכנע שלא עצרתי, וניעור לחיים בצפצוף נוסף. אבל לפני שאני מספיקה לשמוח על סופה של התקלה, זה קורה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. לא נורא, אני מנחמת את עצמי, לפחות יש לי את הגרמין שבכל זאת ממשיך למדוד את המרחק והמהירות. יש לי? אז זהו, שלא. אחרי שהפולאר נח קצת מהצפצופים שלו, נזכר הגרמין שגם לו קול ערב. ביפ! הוא מצפצף, ועל הצג מופיעה הודעה "אין מקום בזיכרון, נא למחוק פעילויות ישנות". בהתחלה אני מנסה למחוק תוך כדי שהטיימר ממשיך לעבוד, ואז מבינה שאי אפשר, ובחריקת שיניים לוחצת על כפתור הפעלה, מדפדפת במהירות להיסטוריה, ומוחקת. כל זה, תוך שיוט על האירובאר במהירות של 30 קמ"ש, בניסיון להתחמק מכמה קמיקזות אוסטרים על אופני נג"ש מצוידים בגלגלי חללית, שמבקשים לעשות בי שפטים. מסיימת למחוק וחוזרת להפעיל את השעון. כמה זמן אבד? לא יודעת. אולי דקה, אולי יותר. כמה זה בקילומטרים? עכשיו לא הגרמין ולא הפולאר יכולים לדווח לי במהימנות על המרחק שעברתי. אבל לפחות עכשיו ה"דנובה הכחולה" כבר לא בוקעת מהאופניים שלי.

עוד קצת, ואין יותר דנובה. את הכביש מקיפים הרים, אני זוכרת שהטיפוס השני הוא המשמעותי ביותר וגם הארוך ביותר, ומתחילה לנהל דיאלוג חרדתי עם עצמי – לאן לעזאזל אנחנו עומדים לטפס תיכף? על הר אחד טירה, על הר אחר כפר, ההרים מיוערים בצפיפות והכל ירוק ויפהפה. אבל ידוע לי שמצפה לי טיפוס של 600 מטר, ועם כל הכבוד לנוף, הרגליים שלי לא יזכו ליהנות ממנו. שוטר מכוון אותי שמאלה, ואני מבינה שלטירה לא נטפס, ונכנסת למוד עבודה. טריאתלט עמית שלו הראיתי את גרף השיפועים של המסלול טען שהעליות הן ברמה של יער הנשיא, אבל מהר מאוד אני מבינה שיער הנשיא זה לא. זה מרגיש כמו העלייה של דליה, אבל בעוד שהעלייה של דליה נגמרת די מהר, זו רק ממשיכה וממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. וממשיכה. אני חורקת שיניים. פה ושם יש איזה איש או אישה שמביטים בנו וצועקים "הופ הופ הופ". הופ הופ הופ בתחת שלי. מתמודדת דרום אפריקנית שעקפתי לפני 10 קילומטר מגיחה מאחורי, אבל כעבור חצי דקה מתעייפת ואני עוקפת אותה שוב. היא פונה בדחיפות לקשיש אוסטרי שמכבד אותנו ב"הופ הופ הופ". "אתה מבין אנגלית? כמה עוד נשאר?". אני מנסה לא לשמוע את התשובה. עדיף לא לדעת, ולהשלות את עצמי שמאחורי העיקול מגיע הסוף המתוק. בינתיים, בשוליים מופיעים כמה מיכאלים ואוות שירדו מאופניהם והחלו לדחוף אותם במסכנות במעלה הכביש. אני מבטיחה לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא יורדת מהאופניים. בנס הרים מעולם לא ירדתי. בנטפים לא ירדתי. מאוחר מדי להתחיל עכשיו.

לבסוף מגיעה הפסגה, ועימה גם תחנת ההזנה השנייה והאחרונה למסלול האופניים. כפי שתכננתי, אני לוקחת מים בתחנה הראשונה – האיזוטוני שקיבלתי בתחנה הקודמת היה מתוק בצורה בלתי נסבלת, ובחילת-הג'לים שלי שלרוב מגיעה רק בשלהי מסלול הריצה הקדימה, למרבה הצער – חטיף אנרגיה בשנייה, ובקבוק מים חד פעמי כדי לשטוף את רגלי הדביקות ואת הכידון. בדיוק כשאני מנסה להתחיל במקלחת, חותך אותי איזה שטפן על אופני חללית וכמעט מיירט אותי. מצליחה להתייצב, וממשיכה.

תובנה מספר 4: המתמודדים פה לא מעודדים אחד את השני. במהלך מסלול הרכיבה, שמעתי את שמי נאמר שלוש פעמים בלבד. פעם אחת על ידי כרוז בסוף הטיפוס הראשון, פעם שנייה על ידי אחד המתמודדים, שמהאינטונציה הנרגזת שלו הסקתי שאמר משהו כמו "נו, דנה, סיימת לעקוף?", ובפעם האחרונה, הוא נאמר על ידי מי שיכול היה להיות התאום האוסטרי של ידידי תמיר גוטפריד, שחייך אלי ואמר לי, "זופר דנה" (אחרי ה"הופ-הופ-הופ", אוהבים האוסטרים שתי מלות עידוד נוספות – בראוו ו-super, כלומר זופר בהגייה המקומית), אחרי שעקף אותי על ההר.

בדרך לעלייה השלישית אני מבטיחה לעצמי שאני לא עושה את זה יותר. בחיים. אף פעם. טוב, עד 2012. "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה התחרות האחרונה", אני שרה לרגליים שלי בתקווה שהן יתרצו ויעבדו יותר מהר. מעלה הילוך אבל קשה לי מדי ומורידה בחזרה. מתי כבר נגמר הסיוט הזה?

זה נגמר אחרי 90 קילומטרים. באוסטריה אין קיצורי דרך, מסתבר. יורדת מהאופניים והגב דואב. איך אני ארוץ עכשיו בחום הזה? השמש קופחת, ומזג האוויר לא אירופי בעליל. לפני יומיים, כשהגעתי לכאן, היה חם בצורה בלתי נסבלת, כמו חמסין מגעיל של סוף מאי בישראל. עכשיו לא הזמן לחשוב מחשבות מדכאות, אני גוערת בעצמי ורצה להשאיר את האופניים במקומם, משתדלת לא להתעמק בעובדה שרוב האופניים כבר חזרו. ניגשת לשקית הציוד לריצה ומגלה שקשרתי חזק מדי. נאבקת בקשר, ובינתיים מתחרה אוסטרית שחזרה מהאופניים יחד איתי יוצאת לה לריצה. אחרי שהקשר המעצבן הותר – אני מוציאה את הציוד, מחליפה נעליים, רצה להיפטר משקית הציוד שעכשיו מלאה בדברי הרכיבה, ומתחילה לרוץ.

אחת הפינות של שטח ההחלפה הענקי

בריצה אני סוף סוף מרגישה רגועה וב"זון". גם כי דגמתי חלקים נרחבים של המסלול יום קודם, וגם כי אני מזכירה לעצמי שלכולם חם, ואני הלבנטינית אמורה להיות מאוקלמת יותר מכל האירופאים. זה עובד. אני משתדלת לרוץ בקלילות, רפויה, שותה ומצננת את עצמי בספוגים בכל תחנה, ועוקפת עשרות מתחרים, בהן לא מעט אוות ופטרות שעקפו אותי באופניים. בשלהי הסיבוב הראשון מתחילות לי הזיות. טוב, לא ממש הזיות, אני בסדר ולא על סף עילפון, אבל אני משוכנעת שאני רואה כל מיני אנשים מוכרים. בתחילה אני מביטה ברוכב אופניים שעומד ליד גשר ומעודד אותנו, ומשוכנעת שזהו דוד רזניק, מאמן האופניים של הקבוצה שלי. מחייכת אליו, העידוד גובר, אבל כמובן שזה לא הוא. כעבור קילומטר, על גשר אחר, נצפה רן שילון. הוא ולא אחר. אבל כאשר הוא פותח את הפה הוא אומר לי, "זופר, זופר". אני מסיימת הקפה בתוך האצטדיון שבו מסיימים – ואז פוגשת לראשונה את שעון התחרות. הוא כמובן מודד זמן מהרגע שהוזנק המקצה הראשון, אבל גם ההצטדקות הזאת לא מספיקה כדי לעודד אותי. הולכת להיות לי תוצאה מאכזבת. כל כך רציתי לסגור עניין על 6:15… וזה לא יקרה. למעשה, אפילו 6:30 נראה רחוק מאוד. אני מעדכנת את התוכנית שלי, מחליטה לעשות מאמץ עילאי לגמור את המסלול תוך שעה, ויוצאת להקפה השנייה והאחרונה.

הופ הופ הופ זופר בראוו. קהל צופה בזינוק

בקילומטר ה-13, בשמש הקופחת, הרגליים מתחילות בפסטיבל שירי דיכאון. לא לחשוב על זה, אני מורה לעצמי, ומתחילה לשנות טקטיקה. כל מתחרה לפני שאני רואה עובר להליכה, זוכה ממני לעידוד נמרץ ולהזמנה לחזור לרוץ – איתי. כבר התרגלתי לעובדה שאף מתחרה כאן לא מעודד אחד את השני (אפילו לא כאלה שעל פי חליפתם משתייכים לאותה קבוצה). רק אלה שסיימו מעודדים – וכמובן מעט הקהל שעל המסלול, רובם, כך נראה, קרובי משפחה של ספורטאים או אנשים מקורבים לענף. בקילומטר החמש עשרה אני עוקפת בחור אוסטרי עם השם שטפן מודפס על גב החליפה, שעד אז רץ מעט לפני, ועכשיו עבר להליכה. בוא, בוא, אני מסמנת לו. הוא מושך בכתפיים, אבל אחרי כמה שניות מגיע אלי, ואנחנו מתחילים לרוץ יחד. את ששת הקילומטרים הנותרים אני ושטפן מעבירים זו במחיצת זה. אנחנו עוצרים קצרות בכל תחנת מים לשתות ולהתרענן, ומדברים תוך כדי ריצה: על החום, על התחרות הקשה, על העליות במסלול האופניים, ושוב על כמה שקשה לנו. בלי לשים לב אנחנו מגבירים. שטפן מודה לי שוב ושוב שדרבנתי אותו להמשיך קדימה. אני מודה לו בחזרה שהוא מעביר לי את הזמן בנעימים, למרות שאפשר להגיד הרבה דברים על איך שאני מרגישה באותו רגע, ונעים הוא לא אחד מהם.

הרגליים שלי ממש רוצות מנוחה, אבל אני לא נותנת להם. שטפן נראה מעודד, מאושש. אם אתה רוצה להגביר, תגביר, אל תחכה לי, אני אומרת לו, ויודעת שאם הוא מגביר אני לא מסוגלת להישאר איתו. מה פתאום, הוא אומר. אני לא הולך. יש לנו עוד קילומטר לכניסה האחרונה והמסכמת לאצטדיון, ואנחנו כבר שומעים את המוזיקה מהמתחם. נראה שהדי ג'יי שם שדד לי את האייפון. הוא פתאום משמיע את כל השירים הכי מדרבנים שיש לי שם. שטפן מגביר – וגם אני. אנחנו נכנסים יחד לאצטדיון להקפה אחרונה, נדבקים לימין, וחותכים שמאלה לקו הסיום. הוא מסתכל אחורה לוודא שאני מאחוריו. אנחנו עוברים את השער על 6:36. מתחבקים, ונפרדים.

אחרי הסיום פוגשת את מישל, טריאתלטית אמריקנית ותיקה שפגשתי לפני הזינוק. גם לה היה מרוץ קשה, ומסתבר שהיא – המנוסה והחזקה – סיימה רק רבע שעה לפני. אנחנו מתחבקות ובעלה מצלם אותנו. הצילום היחיד שיש לי מהתחרות, בינתיים (למרות שגם אותו עדיין לא קיבלתי).

בבוקר אחרי התחרות, אני נוברת בפלאיירים לתחרויות מקומיות שונות שקיבלתי במעטפת המשתתף ומגלה שם קוד הרשמה לאיירונמן אוסטריה. בניגוד לכל שאר הפלאיירים, הדף הזה חוזר איתי במזוודה לישראל. המשך יבוא (או שלא).

המשך יבוא?

חצי איש ברזל, מחייכת כל הדרך

Posted in סמים חוקיים by danazim on ינואר 26, 2011

סיפור הישראמן שלי מתחיל ביולי האחרון, במהלך ריצת 12 ק"מ שגרתית לאורך הטיילת. כמה שבועות קודם לכן נרשמתי למרתון טבריה, והיה לי ברור שאני צריכה להקדיש את הקיץ לבניית בסיס. בעודי רצה לי בטיילת, נהנית מהריצה והשקט, חדרה לה תובנה מפתיעה להכרה שלי: אין לי חשק. לא בא לי עוד מרתון. לא בא לי עכשיו שבועות של קילומטרז' שבועי של אוטו. לא מתחשק לי טמפו, לא רוצה אינטרוואלים. אני רוצה… אני רוצה… הייתכן שאני חושבת את זה? אני רוצה חצי איש ברזל. באילת. בינואר. כן, אני רוצה להשתתף במקצה החצי בישראמן.

התובנה הזאת הדהימה אותי, מאחר שרק כמה חודשים קודם לכן, נשבעתי בי שאני בחיים בחיים בחיים לא אשתתף בתחרות הזאת. חשבתי את זה אחרי שהשתתפתי בתחרות במסגרת שלשה, כרצה. הריצה היתה קשה ולא מוצלחת, נתפסתי תוך כדי, ואחרי כן הייתי תפוסה כמו שלא הייתי תפוסה מעודי – כנראה משום שרגלי לא היו מורגלות בריצה בירידה. לא היה לי ברור איך עולים את נטפים באופניים ורוכבים עוד שבעים קילומטר אחרי כן, ועוד יותר, לא היה לי ברור איך רצים את זה אחרי שרוכבים. על המקצה המלא בישראמן אני בכלל לא מדברת – הוא נראה לי בלתי אפשרי באופן סופי ומוחלט.

מה גרם לשינוי? אני באמת לא יודעת. גמישות מחשבתית, מצד אחד, ומצד שני ההכרה באתגר שבעניין. למה לא לחכות עד האביב ולהשתתף בחצי איש ברזל בטריאתלון עמק הירדן, שאלו אותי. אבל לי היה ברור: אני רוצה חצי איש, ואני רוצה באילת. בינואר. כן.

התייחסתי להכנה לאתגר ברצינות הראויה. בתחילה שקלתי להצטרף לקבוצה. אחר כך חשבתי לחפש מאמן. אבל לבסוף הבנתי שאני באמת לא חייבת את שני הדברים האלה כדי להגיע מוכנה לישראמן. בסיוע חברים טובים שהשתתפו בתחרות בעבר, ואחרים שהיו רשומים לה השנה, התחלתי להתאמן. הדבר היחידי שהייתי צריכה היה שותפים לרכיבה – ולשמחתי הרבה, שבועות ההכנה זימנו לי הרבה שותפים נחמדים שכאלה. החל מגיל, שלקח אותי תחת כנפיו המנוסות והעלה אותי את דליה ובא"ח גולני בפעם הראשונה, דרך ערן, הסבלני והמתחשב, שעימו עליתי בפעם הראשונה את נס הרים, בעודו רוכב לצידי ומעודד אותי שהאמבטיה קרובה, עבור ביוסי, שלמרות האיטיות שלי דבק בי ושמר עלי, וכלה בתרצה האלילה, שאת שבועות שיא ההכנה לתחרות עברתי לצידה, או יותר נכון, מאחוריה.

הרכיבה מילאה אותי אושר, אבל היא גם היתה הנעלם הגדול ביותר מבחינתי בתחרות. בשחייה לא היה לי ספק שאעמוד בכבוד ואפילו אולי בזמן טוב, את מסלול הריצה הכרתי טוב מהשנה שעברה, אבל הרכיבה – היא הדאיגה אותי. למרות שהצטרפתי למחנה אימונים של קבוצת האריות ובמסגרתו עברתי על כל המסלול, הייתי מוטרדת. איך אעמוד בזה? מה אם ייקחו לי שעות על גבי שעות? בימים שלפני התחרות רציתי כבר להיות בנטפים, אחרי הרכיבה. לדעת שעברתי את זה.

בוקר התחרות ואני פשוט לא מפסיקה לחייך. על קו המים. בתוך המים. אני מחייכת לדג אבו-נפחא שאני רואה שוחה מתחתי ומתחת לעוד מאות טריאתלטים שכמוני עושים את המסלול. אני מחייכת כשאני מסיימת את השחייה ורואה את השעון מראה 37 דקות. אני מחייכת גם כאשר אני ממהרת ומחליקה על השטיח הכחול, ומשתטחת אפיים ארצה. ההחלפה לוקחת לי שעות. יותר מדי זמן. אבל אני מחייכת. עולה על האופניים, לוחצת לאפ בגרמין, וממשיכה לחייך גם כשאני מגלה שהוא החליט שהיום אני לא אראה את המהירות ואת הקילומטרז', רק קילומטרז' מצטבר בתחרות וזמן. מילא. למי יש זמן להתבאס. אני מחייכת, מוציאה מהכיס האחורי את החטיף הראשון שלי, ומתחילה לכרסם. צריך לתדלק לפני שמתחילה העלייה הארוכה לנטפים.

במהלך הרכיבה החיוך לא מש מפי. המון רוכבים עוקפים אותי, רבים מהם אני מכירה. גם אלה שלא מכירים אותי אומרים לי בהצלחה. אני אומרת להם בהצלחה, ומוסיפה, בטוח תהיה לכם הצלחה. בעלייה אני מתרכזת בדיווש, ופתאום לבי מנתר – רגע, מה זה? כתבו את השם שלי? על הכביש? אני לא מאמינה. מתחילה לצחוק. אחד הרוכבים שעוקף אותי שואל, למה את צוחקת? השם שלי, כתבו את השם שלי פה על הכביש, אני עונה. יש לי הערכה מי אחראי\ת ל"מעל", אבל מאוחר יותר כאשר אעלה את הנושא, יהיו רק הכחשות. בכל אופן, תהיי מי שתהיי, ריגשת אותי מאוד.

צוות הצילום של שוונג מגלה אותי בתחילת העלייה ואני עושה מאמצים להצחיק אותם. הם מחליטים שקטעים פה, ונשארים. מאוחר יותר מצטרף גם גלעד קובו המאמן, שחולף על פנינו עם הג'יפ שלו, מוזיקה יוונית שמחה בוקעת מהרמקולים, והוא מטעים במגאפון, יאללה, קדימה, סל"ד שישים! איך אפשר לא ליהנות פה. כיף חיים. איש ברזל מנוסה וידיד טוב מגיע אלי, וממלמל משהו על כך שנמאס לו והוא מתייאש. הוא גם לוחץ לחיצה קטנה על הברקסים, כדי להמחיש את העניין. אל תתייאש עכשיו, אני אומרת לו, תגיע קודם לאמבטיה, ואז תתייאש שם. הרוכבים סביבי מגחכים. כבר אמרתי שקטעים פה?

בנטפים אני עוצרת בחטף לאסוף את הבקבוקים שלי, בסיוע אחד המלאכים שאומר לי, בלי לחץ, בלי לחץ. מי לחוץ? לי יש את כל הזמן שבעולם. מתארגנת ויוצאת לדרך, ובירידה החדה הראשונה מאבדת רפידת אירובאר. נו טוב, כנראה שלא נשב על האירובאר יותר מדי היום ממילא, הרוח היא צידית והיא קצת מפחידה.

אני שמחה, מרגישה טוב, ומתחילה לשיר. אנשים סביבי קצת המומים. חשבו שהעליות נגמרות בנטפים. ונוסף על כך, הם גם צריכים לסבול את השירים שלי. לאורך שלושים הקילומטרים הבאים אני מפזמת לעצמי מחרוזת שירים. בתחילה זה בלאק אייד פיז, ואחר כך כאשר מתקרבת נקודת הסיבוב, סיירים, אני עוברת ל"הורה היאחזות" של כוורת. בינתיים כבר זרם המתמודדים החוזרים לנטפים הוא יציב למדי, ורבים מהם מתפקעים מצחוק לראות אותי שרה. העיקר שהם מבסוטים. אני מבסוטית גם.

מגיעה לסיירים, אבל השירותים שפינטזתי עליהם בחמשת הקילומטרים האחרונים מתגלים כפיקציה. כאשר אני שואלת את אחד המתנדבים איפה השירותים שהבטיחו לי, הוא מחווה בידו על המדבר כולו. אני עולה על סוללת העפר ומחפשת שיח, מתרוקנת, ורצה חזרה לאופניים. עוד חילוף בקבוקים מהיר, והנה אני כבר בחזרה על האופניים. למרות העצירה אני מרגישה טוב. הרגליים עדיין טריות, ויש לי רק עוד 36 ק"מ. היפ היפ, הוריי.

200 מטרים לסוף מסלול הרכיבה

מכאן ועד הסיום לא עקף אותי אף אחד – למעט המתמודד המוביל במקצה המלא, שעקף אותי בריצה בערך בק"מ ה-13. אני עוקפת לא מעט רוכבים שהתעייפו והתייאשו, וכשאני מגיעה לנטפים אני אפילו קצת מצטערת שזה נגמר, אפילו שהתחת שלי כבר מיצה את המושב והמכנסיים הדקים. במהלך ההחלפה אני משננת לעצמי, לא לשכוח להוריד את המשדר של הפולאר, אבל כמובן ששוכחת, ונאלצת לרופף את הרצועה ולרוץ איתה כרוכה סביב המותניים. זה לא נוח, אבל זה פחות לא נוח מהאלטרנטיבה.

תחילת הריצה לא קלה. הרגליים מרגישות עייפות, הגוף כבד, הבטן עושה בלופ-בלופ-בלופ. אני צמאה אבל יודעת שכל הדם שלי ברגליים, ולא במערכת העיכול, ולא רוצה להכביד על הבטן שלי, שכבר ככה נפוחה כמו הריון חודש שלישי. רצים לידי מתייאשים בעלייה ועוברים להליכה, אבל אני ממשיכה לרוץ, ועוברת אותם. מגיעה לרצים אחרים, אוספת אותם למעט זמן, ונפרדת מהם. הנוף מרהיב ואני פשוט מאושרת. איזה יופי. איזה כיף. אני כבר בריצה. עוד מעט אסיים. חברים יקרים עוברים באוטו ומקשקשים קצת. לא היה לי פנצ'ר! אני מבשרת להם בשמחה (הם היו צוות מכונאי חירום על המסלול). נפרדת מהם וממשיכה לרוץ במורד הכביש, שהופך לכורכר.

בכיכר טורונטו, היא כיכר הכניסה לעיר, שוטרת חביבה עוצרת לכבודי את התנועה ואני חוצה את הכביש. זה הקטע שזכור לי כקשה ביותר מהשנה שעברה. וגם השנה הוא קשה, מן הסתם, במיוחד לאור העובדה שהפעם אני לא רק רצה אלא משתתפת בתחרות המלאה. בערך בחצי הדרך לכיכר שדה התעופה עומד בן זוגי האהוב, עם מצלמה. הוא מתחיל לרוץ קצת לידי, ומצלם. מבין שקשה לי. אחרי כמה מאות מטרים הוא נפרד ממני ואומר שייחכה לי בסיום. אני ממשיכה לכיוון הים.

חם לי, יבש לי, ומציק לי. האף שלי דלף כל הרכיבה, ועכשיו העור סביבו רגיש ושורף. הג'ל האחרון שלקחתי יושב לי באזור הוושת ומסרב לרדת. כדי להעביר את הזמן אני מגבשת רשימות של דברים שאני לא רוצה יותר לראות בחיים: פאוורבאר בטעם צימוקים ושיבולת שועל, ג'ל גו פליין, איזוטוני לימון של פאוורבאר. הרשימה מסתיימת כאן, ולי עוד יש שני קילומטרים לסיום. כנראה שאין ברירה אלא לחשוב על דברים משמחים.

כל מיני אנשים שאני מכירה רואים אותי ומעודדים אותי להמשיך. אני מסתכלת בשעון ורואה שכנראה אצליח לעמוד ביעד הצנוע שהצבתי לעצמי – לרדת משמונה שעות. הנה הטיילת. פה ושם נשמע קול רעשן, או מחיאות כפיים. סדרן מכוון אותי לחצות את הכביש, והנה אני במגרש החנייה של מלון ספורט, שם הספיקו להקים שער סיום מפואר. אני דוהרת לסיום ועוצרת את השעון על 7:53. זהו. עשיתי את זה!

בדרך לקו הסיום

כבר עברו ארבעה ימים ואני עדיין בהיי. השמחה על הגשמת האתגר עולה על תחושת האנטי-קליימקס והריקנות של אחרי. מה יהיה עכשיו? אין לי מושג. אבל ברור לי שאת החוויה הזאת אני לא עומדת לשכוח בזמן הקרוב.

הסבוויי שרה ברנשטיין

Posted in מלים-צלילים by danazim on פברואר 21, 2009

שלום. זוכרים אותי? פעם הייתי כאן לא מעט.

 

לפני חמש וחצי שנים (אולי מעט פחות) כתבתי כאן אחרי ביקור בניו יורק שמצאתי את עצמי מזמרת את השיר "Somewhere" מ"סיפור הפרוורים" של לנרד ברנשטיין כל פעם כשיצאתי מרכבת תחתית בניו יורק. הרכבות הוחלפו בדגמים חדשים יותר, וכאשר נהג הרכבת שיחרר את הבלמים והרכבת היתה מתחילה לנוע, הפעולה גרמה לשלושת הצלילים הראשונים מהשיר להישמע. וכך הייתי עולה במדרגות לרחוב ומזמרת לי: there's…a… place for us.

חשבתי שאני לבד בעסק (תמיד היית מאוד מוזיקלית, אמא היתה שלי אומרת), עד שראיתי לפני כמה דקות את הכתבה הבאה באתר של הניו יורק טיימס, שגם מסבירה כיצד ייתכן שהרכבת משמיעה את הצלילים האלה, והייתי חייבת להוציא את הבלוג מהנפטלין כדי לכתוב על זה.

ובכן, הרשו לי להיות אינפנטילית קמעה ולטעון: אני אמרתי את זה קודם!

 

ובהזדמנות זו אשתף אתכם בלהקה המופלאה שגיליתי שלשום, עת הפקדתי את מחלפותי הארוכות (לשעבר) בידי ספרי משכבר הימים, ויטוריו. תמיד יש אצלו מוזיקה מופלאה, והפעם התנגן שם משהו מופלא לא פחות. מה זה, שאלתי אותו. אה, סתם משהו שידידה נתנה לי, הוא אמר. איך קוראים להם? שאלתי. Mother Mother, הוא השיב.

זו היתה אהבה מצליל ראשון. מומלץ ביותר.

הנה השיר שלהם שאני הכי אוהבת בינתיים. וזה השני בתור. ומי שהכין את הקליפ מוכשר ושנון.

סלפסטיק

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 25, 2008

טוב, כאן צריכה לבוא איזושהי הצטדקות על כך ששוב עברה שנה מאז הפוסט הקודם שלי, אבל לכם בטח נמאס לשמוע ואני קצת נבוכה להסביר, אז בואו נחליק את זה ונגיע ישר לעניין.

תמיד אמרו לי שיש לי נטייה להומור סלפסטיק. בלימודי התסריטאות בתואר הראשון כתבתי לא מעט תרגילים ותסריטים שבהם שילבתי קטע שבו אחת הדמויות מחליקה\נופלת\מתנגשת\שופכת על עצמה מים\קפה\תה\קולה\ויסקי\מחק את המיותר.

 מיותר לציין שחלק מהמורים שלי לא אהבו את זה, אבל גם אלה שזה לא הפריע להם במיוחד נהגו לציין בפני שזה סלפסטיקי מדי או במלים אחרות, לא ריאליסטי. ההערה הזאת הפריעה לי פעמיים: אחת, מתי התחייבתי לשמור אמונים לריאליזם, ושתיים וחשוב יותר, על סמך מה הם מעזים לקבוע בצורה כל כך מוחלטת שזה לא ריאלסטי? אצלי בחיים זה קורה כל הזמן, ניסיתי לשכנע אותם, והם לא ממש השתכנעו, או שהחליטו שאני חיה לי באיזה סרט של באסטר קיטון או האחים מרקס.

ובכן, גם הם היו מתקשים להתווכח עם הקטע הבא, שאירע גם אירע לפני כמה שעות ממש כאן, בחדר המדרגות של ביתי.

מעשה שהיה כך היה: החלטתי לצאת לרכוב על אופני בראש ציפור, פעילות גופנית שאני די ממעטת בה לאחרונה, למרבה הצער, במסגרת הפדלאות הכללית. מזג האוויר האביך נראה לי מצוין לאימון שכזה, לבשתי גופיית רכיבה ואת מכנסי הרכיבה החדשים שרכשתי עם תום הקיץ לאחר שהקודמים איבדו צורה, מילאתי בקבוק מים, והייתי מוכנה ליציאה.

יש לי נטייה לצאת מהבית לרכיבה כשאני כבר עוטה את כל הרקוויזיטים הנדרשים – כולל קסדה, כפפות רכיבה, וגם נעלי רכיבה. וכל מי שמכיר נעלי רכיבה – שהן מגיעות עם שמיצ'יק כזה שנקרא בלעז cleat ומטרתו להתחבר לפדלים המיוחדים של האופניים – יודע שזה לא הכי נוח להדס בהן. בפארפרזה על ננסי סינטרה, דיז שוז אר מנט פור סייקלינג, ולא לצעידה, למרות שהן מפיקות קול של נעלי סטפס חביבות. בשל כך, אם אני יוצאת לרכיבה בשעה מוקדמת מדי אני משתדלת לנעול אותן רק כשיצאתי מחדר המדרגות, מתוך התחשבות בשכנים. אבל היום יצאתי מאוחר, בשמונה וחצי, ואם מי משכני העצלים עדיין מנמנם בשעה הזאת, הוא בהחלט מבקש את זה.

אם כן, העמסתי את אופני על כתפי, בידי הפנויה השנייה לקחתי את הזבל (מאז שהצטרפה למשפחתנו הוונדליסטית החביבה הזאת, שאחד מתחביביה הוא נבירה בזבל ופיזור תכולתו על כל רצפת הסלון, אנחנו משתדלים להקדים תרופה למכה), והתחלתי את מסעי הקצר (דירתי שוכנת בקומה האחת-וחצי) במורד המדרגות.

שלוש המדרגות של גרם המדרגות הקצר עברו בקלילות, אך כשהגעתי לגרם המדרגות השני, הכולל לפחות 20 מדרגות, החלקתי על המדרגה השנייה. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולרוב אני מצליחה למנוע את ההתרסקות ברגע האחרון, אבל הפעם שתי הידיים שלי היו תפוסות, ולפני שהבנתי מה קורה הייתי על התחת עם האופניים על הצוואר. אופס, מביך, חשבתי כאשר התחת שלי פגש את המדרגה, והנחתי שכאן העניין הסתיים.

אך לא ולא: תודות לשילוב התנאים ששררו בשטח – המדרגות שהיו מאובקות במיוחד אחרי כמה ימי שרב, בצירוף עם הלייקרה החלקלקה של מכנסי הרכיבה (החדשים!) שלי ועם כללי הפיזיקה (מכאניקה של גוף קשיח שנע במדרון משופע עם חיכוך מועט [הודות לאבק וללייקרה]) – מצאתי את עצמי ממשיכה להחליק במורד המדרגות, כשהפדל של האופניים (לא זה שהיה תקוע לי בכתף, השני) מתנגש לו בשמחה בפאנלים ומשמיע קול מתכתי עולץ שנשמע קצת כמו צלצול פעמון עמום. מופע הסלפסטיק הזה הסתיים כאשר הגיע, השבח לאל, הקיר ובו דלתם של השכנים שלי מלמטה, שבה התנגשנו אני והאופניים ביחד בבום גדול, חצי-מתכתי וחצי-אנושי, שהבהיל כנראה מאוד את בלה, הדוג דה בורדו של השכנים, שהזדעקה אל הדלת החלה לנבוח נבחות איימתניות המתחייבות מכלב השוקל שישים קילו.

לקחתי לעצמי שנייה וחצי להתאושש, ואז עברתי לערוך בקרת נזקים. כמו אמא טובה, ראשית בחנתי את האופניים. למרות שההתנגשות בקיר גרמה לי לבעוט באחד השפיצים של הגלגל הקדמי, הוא לא התעקם או נשבר ונשאר תקין לחלוטין. בדקתי את האוויר בצמיגים ושמחתי שאין לי פנצ'ר (מה התרסקות במדרגות קשורה לאוויר בצמיגים? זהו, שהחיים לימדו אותי שהכל איכשהו קשור לאוויר בצמיגים) ואז החלטתי להמשיך בתוכנית ולצאת לרכוב למרות הכל. הטוסיק בשלב ההוא עוד היה בהלם ועדיין לא כאב, ואני ייחסתי זאת לסגולות המרפא של מכנסי הרכיבה – בכל זאת, אם כבר להתרסק ככה על התחת, עדיף שהוא יהיה מרופד במעט ספוג.

ברכיבה גיליתי שהנזק היחיד שנגרם לאופניים היה שמסיבה לא ברורה, הקאט-איי (אודומטר\מד מהירות של אופניים שכזה) החליט להתנתק ממקומו שעל הכידון, והחל לזייף במדידת הקילומטרים והמהירות (הוא הראה אפס במשך 5 הדקות הראשונות של הרכיבה, עד ששמתי לב לזה). אולי זה לא קשור להתרסקות וסתם עומדת להיגמר לו הבטרייה. מאוחר יותר גם גיליתי שיש לי שלל שיפשופים בכתף ימין ושעצם הזנב שלי כואבת לאללה (כנראה שחתיכת ספוג רק מרככת את הנפילה אבל לא ממש מונעת את הכאבים שאחרי), אבל זה היה רק אחרי שהגעתי הביתה וניסיתי להתיישב על כסא ולאכול ארוחת בוקר מאוחרת.

ובכן, ובפארפרזה על הפרסומת הדי-מעצבנת של יס שאי אפשר להימלט מפניה, ליידיז אנד ג'נטלמן אוף דה ג'ורי, איזה לא ריאליסטי, ואיזה נעליים (נעלי טריאתלון של גארנה, עם קליטים SPD, אם תהיתם).

Afterthought

אה, ולאחרונה התוודעתי לבלוג הזה, והוא אחד הטובים שיצא לי לבקר בהם. לא מן הנמנע שהביקור בו הוא שדירבן אותי לכתוב את הרשימה הזאת.

מצא את ההבדלים

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 24, 2007

לא רק הבלוג סובל מהזנחה פושעת.

החורף השעיתי לא רק את הבלוגינג, אלא גם את השתתפותי במירוצים. בעצם, מאז הטריאתלון האחרון שבו השתתפתי, בתחילת אוקטובר בקיסריה, לא הטרחתי את עצמי לאף תחרות. לא נרשמתי לאף דואתלון, וגם לא לתחרויות ריצה.

לא שלא רציתי. דווקא שקלתי להשתתף בכמה מירוצים ארוכים – אבל איכשהו, הצלחתי ליפול קורבן לתחלואים שונים ומשונים עם בוא אותם מירוצים. בעיקר כאב לי על חצי מרתון ירושלים, שלו התכוננתי ברצינות מפתיעה במשך חודשיים – כולל ריצות ארוכות של 20 קילומטרים בהרים הסובבים את המושב של הורי, כדי להתרגל לריצה ארוכה בתנאים טופוגרפיים לא פשוטים, כמו במירוץ הירושלמי עצמו. טו מייק אה שורט סטורי לונג, שלושה ימים לפני המירוץ חטפתי דלקת גרון חריפה עם חום וכאבים בכל הגוף, ועם בואה נגוזו התוכניות הגרנדיוזיות שרקמתי.

מיותר לציין שהייתי מתוסכלת ברמות על-גלקטיות ממש. לא שהיה סיכוי בעולם שאשבור את שיאי בחצי מרתון – המירוץ הירושלמי לא נועד לכאלה דברים – אבל התכוננתי לו היטב והיתה לי הרגשה טובה.

לאחר כמה ימים שבהם השתפר מצבי הבריאותי, החלטתי – מסיבה ממש לא ברורה – להירשם למירוץ האביב ברמת השרון, מירוץ בן 10 קילומטרים שנערך היום ברמת השרון. מעולם לא רצתי אותו, והתוואי שלו אינו פשוט – כך ידעתי ממירוץ רמת-שרוני אחר, מירוץ אייל, מאחר שמסלולי שני המירוצים חופפים בחלקם.

כתבתי "מסיבה בלתי ברורה", כי באופן כללי, החורף הרגשתי די עגלה. לא שלא התאמנתי – דווקא רצתי די הרבה, הקפדתי על ממוצע של 50 קילומטר לשבוע. אבל את הריצות האלה עשיתי בקצב נוח (קרי: איטי), מקשיבה לגוף (ולעתים גם לאייפוד) ושקועה בעצמי. לא עשיתי אימוני מהירות בכלל, חוץ מפעם אחת, לא מזמן, שבה נתקלתי בפארק באושיית ריצה בכירה כקילומטר וחצי אחרי ההתחלה, שצהל לעברי ואמר "איזה יופי לראות אותך, איזה סגנון ריצה טוב יש לך". סביר שהוא לא ידע שבדרך כלל אני רצה בצעדים קטנים ובקושי מרימה רגליים, אבל ביום שבו הוא פגש בי הרגשתי חזקה והחלטתי לנסות סוף כל סוף את סגנון הריצה הנכון – הכרוך בהרמת רגליים גבוה. ואז, מעודדת להפליא מדבריו, המשכתי לרוץ כך לאורך כל המסלול, ולראשונה זה חודשים עצרתי את השעון אחרי 10 קילומטרים כשהסטופר הראה חמישים ומשהו דקות. גם החמישים ומשהו הזה היה רחוק משיאי ב-10 קילומטרים, אבל הוא שימח אותי.

הבוקר כשהתיצבתי ברמת השרון, היו לי ספקות עצומים. מה אני עושה שם? כאמור, עם אפס אימוני איכות ועם קצב אימונים איטי במיוחד, לא היה לי מה לחפש במירוץ 10 קילומטרים, שמחייב ריצה בקצב מהיר יותר מאשר חצי מרתון. אפילו שקלתי לא להביא את השבב האלקטרוני הקבוע שלי (זה שבאמצעותו מתבצעת מדידת הזמנים). למה אני צריכה תוצאה מבישה ברקורד המירוצים שלי, שאלתי את עצמי. אבל כמובן שהיתה לי תקווה אחת, קטנה ובלתי הגיונית לחלוטין: מה אם דווקא לא תהיה לי תוצאה מבישה? לפני שנרדמתי אתמול, דימיתי את עצמי חוצה קו סיום ומניפה את ידי אל-על, מתחת לשעון שמראה תוצאה שהיא שיא אישי, נניח, 54 דקות. עד כה, התוצאה הטובה ביותר שלי במירוץ של 10 קילומטרים – שהושגה בזיעת אפיים במירוץ כפר סבא שעבר – היתה 55 דקות ו-21 שניות. אבל השנה, לא היתה לי הרגשה שאני שווה 54 דקות – והאמת, גם שחזור התוצאה מכפר סבא לא נראה לי כמו שאיפה ריאלית. ניפנפתי את הפנטזיות מהראש והלכתי לישון.

על כל פנים, אחרי שנשמעה יריית הזינוק, ואחרי שפרצתי בשעטה כמו כל המזנקים האחרים, שמתי לב שאני רצה מהר – יחסית לעצמי, כמובן. זה לא היה קצב של ריצת אימון. זה היה קצב תחרות לגמרי. והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד בו. עם נקוף הקילומטרים, השתנו גם השאיפות שלי מעצמי. אם בהתחלה רציתי רק לגמור את המירוץ בתוצאה שלא תעלה על התוצאה הגרועה ביותר שלי במירוץ 10 קילומטרים – בערך בחצי הדרך היא הפכה לרצון בוער לקבוע שיא אישי. כל קילומטר הצצתי בשעון ושקעתי בחישובים מתמטיים מורכבים (מורכבים בעבור מישהי שנמצאת ב-80% מהדופק המירבי, הכוונה) – שמטרתם היתה לבדוק אם הפנטזיה מאתמול בלילה עשויה להתגשם.

לפני שאתם מנידים בראשכם ואומרים, כן כן, אנחנו יודעים איך הפוסט הזה ייגמר – אחסוך מכם את האכזבה. הפנטזיה לא התגשמה. איפשהו בקילומטר השמיני היא חמקה ממני (תודות לעלייה של רחוב ביאליק ימ"ש). ניסיתי להשלים את החסר בשעטה מטורפת במורד רחוב אוסישקין אבל זה לא הספיק. כשנכנסתי לאיצטדיון האתלטיקה, 150 מטרים לסיום, ראיתי שהסטופר שלי החליף קידומת ל-55 דקות, והדהרה לעבר שער הסיום לא הצליחה למנוע את הבלתי-נמנע

 כנראה ששחזור התוצאה מכפר סבא כן היה שאיפה ריאלית.🙂

עוד על ריצה כאן, כאן, כאן, וכאן.

עוד על ריצה ותעתועים קוסמיים כאן.

אז מה, עכשיו תורי?

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on פברואר 3, 2007

משונה שהייתי צריכה הזמנה כזו מימימה כדי לעדכן את האתר שלי, שמאז יוני היה סטאטי-משהו, אני מודה. אבל העבירו לי לפיד, ואני כמו ילדה טובה, נוטלת אותו בשתי ידי.

 

ובכן, חמישה דברים שאינכם יודעים עלי (מתוך בערך 5,000 דברים שעדיף שיישארו חסויים).

 

1. כשהייתי בת 24 היה לי רומן עם שני גברים בני 38 – זה היה פער הגילים הכי גדול שאי פעם חוויתי, והוא היה גדול מדי. את הראשון, מחזאי ותסריטאי הוליוודי, פגשתי בערך שעתיים אחרי שהסתיימה מערכת היחסים השלישית-הארוכה ביותר שאי פעם היתה לי. פגשתי אותו בתל אביב, במסגרת עבודתי אז ככתבת לענייני קולנוע בעיתון "הארץ" והוא התאהב בי נורא. היה לי ברור שאני לא מרגישה אותו דבר אבל הייתי בריבאונד. בערך חצי שנה אחר כך פגשתי את הגבר השני בן ה-38. הוא היה במאי סרטים דוקומנטריים אמריקני עם מועמדות אחת לאוסקר, שגם הוא נקרה בדרכי בזכות עבודתי. היתה משיכה מהרגע הראשון, אבל אז הבנתי שהוא נשוי. בכל זאת היה לנו ערב אחד של שכרון חושים, ואז נפגשנו שוב בארה"ב כעבור כמה חודשים. זו היתה פגישה מוזרה. ישבנו בדיינר בבוסטון והזמנתי פנקייק אוכמניות, והמלצר – שהיה זר, ממדינה כלשהי באפריקה, מרוקו נדמה לי – החליט שהוא מזמין את עצמו לשולחן שלנו והתחיל לספר לנו כל מיני סיפורים משונים, ולא הבחין כלל במבטים החטופים ששיגרנו לעבר שעון הקיר הגדול (היו לנו רק שעתיים גנובות, עד שרעייתו של הדוקומנטריסט תחזור הביתה). כעבור כמה חודשים של חליפת אימיילים בסתר, הקשר נקטע – גם בגלל שהייתי מאוהבת בצורה מטורפת בבחור אחר, בלתי מושג לא פחות. הו, כמה מסעיר היה להיות בת 24.

 

2. אין לי בעיה להשקיע כמה מאות שקלים בנעלי ריצה טובות, אבל לקנות נעליים, סתם נעליים – או מגפיים, או סנדלים – ביותר מ-200 שקל נראה לי שחיתות מוסרית מהמעלה העליונה. חוץ מזה, יש לי יותר מכנסי ריצה ושורטס מג'ינסים, ומשום מה, כל פעם כשאני מריחה חנות ספורט באופק, נדמה לי שאני צריכה עוד.

 

3. אני מעדיפה מתוקים על מלוחים. במשך כמה שנים, הייתי אוכלת דגני בוקר לפחות לשתי ארוחות ביום. איזה? בעיקר Blueberry Morning של פוסט. בכלל יש לי קטע עם אוכמניות. המאכל שאני הכי אוהבת בעולם הוא מאפינס – אם זה היה תלוי בי, הייתי אוכלת מאפין לכל אחת מארוחות היום – והמאפין החביב עלי הוא מאפין אוכמניות, עדיף גדול ועסיסי, של מאפיית הוט אנד קרסטי במנהטן. אה, זה מתחיל להישמע לי מוכר. כתבתי על זה כבר, כאן וכאן.

4. כשהייתי בשלהי התיכון, היתה לי חרדת בחינות נוראית, שהתעצמה לרגל הבגרויות. על פניו, לא היתה סיבה לחרדה, כי הייתי תלמידה טובה, אבל כדרכם של דברים כאלה, הרציונל לא מילא כאן כל תפקיד משמעותי. חרדת הבחינות התגלמה בעיקר בנדודי שינה מיתיים, ובמעגל הקסמים (ביטוי מאוס שאליו התוודעתי באותה תקופה) שהתלווה אליהם: עם התקרב הבחינה, הייתי נתקפת בהלה שלא אצליח להירדם בלילה שלפניה – ובמסגרת תוכניתנו "נבואה שמגשימה את עצמה", אכן לא הייתי נרדמת. המצב היה כה קשה עד שהורי החליטו לשגר אותי לאשת מקצוע (ע"ע פסיכולוגית), שעזרה לי לטפל בסימפטומים, אבל לא במחלה. רוצה לומר: לפני בגרויות חשובות הצלחתי אמנם להירדם, אך עם קבלת שאלון הבחינה נתקפתי בלק-אאוט ועשיתי שטויות למרות שידעתי את החומר.

 

5. פעם, מזמן-מזמן, כשהייתי בת שמונה, הלכתי עם ההורים שלי לחברים שלהם, ופילחתי לבת שלהם מחק אחד שחמדתי מאוד. אחר כך נתקפתי יסורי מצפון אימתניים על כך. אין לי מושג איך נראה המחק הזה ולמה הוא כל כך מצא חן בעיני, אבל אני זוכרת אילו דפיקות לב היו לי אחרי שהכנסתי את המחק לכיס. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי כזה דבר.

 

זהו. עכשיו אני אמורה להעביר את זה הלאה, לא?

אורן צור

משה סקאל

רחביה ברמן

אבי ערס לייט

יצחק שפי

אני מבטיחה לשפר את דרכי הנלוזות ולנער את האבק מעל הבלוג הזה בקרוב. רק תנו לי קודם לעבור את הניסוי האחרון שלי לתואר ולגמור כבר את הסאגה הזאת…

 

חיבוק, פרח ומדליה

Posted in סמים חוקיים by danazim on יוני 1, 2006

בשבת האחרונה השתתפתי בפעם השלישית במפעל הנפלא הזה המכונה טריאתלון הנשים.

מאחר שכבר כתבתי כאן על צעדי הראשונים בתחום הטריאתלון, לא רציתי להלאות אתכם, אבל למי שמתעניין, הנה קטע שכתבתי על התחרות, שהתפרסם באתר האגודה שלי, איילות.

תהנו.

בזזזזזז

Posted in לוגוריאה by danazim on אפריל 27, 2006

עורי, עורי דבורה.

 

שלשום עקצה אותי דבורה בפעם הראשונה בחיי. הייתי בעיצומו של אימון רכיבה במסלול האופניים שבראש ציפור. כבר בשנה שעברה הבחנתי שבטבורו של ראש ציפור מונחות להן כמה כוורות, אבל חוץ מכמה התרסקויות אומללות של דבורים על הקסדה שלי ועל השלדה של האופניים, לא נרשמו חיכוכים.

עד שלשום, זאת אומרת.

 

היתה רוח חזקה, ואני ניסיתי לגבור עליה בסיבובי רגליים מהירים ובישיבה אירודינאמית ככל האפשר על האופניים (אין לי אירובאר). ואז, פתאום, שמעתי "פלאק" והרגשתי מכה באוזן. בהתחלה חשבתי שסתם התנגש בי חרק מעופף – מאורע שבשגרה למי שנוהג לרכוב על אופניים. אבל תוך שנייה, הכאב העמום של המכה הפך לכאב צורב של דקירה, ואחרי ששלחתי בחשש יד לאוזן וגיליתי שמהתנוך שלי משתלשל עגיל דבורה מתה, הבנתי שזהו-זה, נעקצתי.

בהיותי יצור אלרגי מאוד, נחרדתי. אנשים שרגישים לעוקץ דבורים מגיבים לו מיד, והתגובה הזאת עלולה להיות הלם אנפילקטי ומוות. החלטתי לא לרדת מהאופניים בינתיים, ולהמשיך לדווש. למרבה השמחה לא הרגשתי סחרחורת או תחושת עילפון. כל מה שהרגשתי היה כאב נוראי באוזן. לפחות המאבק ברוח הסיח את דעתי.

כשהגעתי הביתה, סיפרתי לבן זוגי במלוא פאתוס על המפגש המצער עם הדבורה, והוא העיר את תשומת ליבי לגירסה של הדבורה למהלך העניינים:

"עופפתי לי לתומי בין פרח לפרח, כשלפתע פתאום הגיחה משום מקום איזו רוכבת מפגרת, והרגה אותי".

אין ספק, הגירסה של הדבורה עצובה יותר.

(בינתיים התנוך העקוץ התנפח למימדים מיתיים ממש, והוא מגרד ברמות על-גלקטיות. המלצות על טיפולים שיביאו מזור יתקבלו בברכה).

 

ותוספת

 

לא מזמן, הוספתי כאן מימין בטור המלצות המוסיקה המלצה על הדיסק של ג'ק ג'ונסון, "Brushfire Fairytailes". ובכן, לתומי חשבתי שאני הבנאדם היחיד בארץ שמחזיק בדיסק הזה, שכן קיבלתי אותו ממכר אמריקאי שביקר בארץ, לא מצא את הדיסק בחנויות, והחליט להזמין לי אותו באמזון. מאחר שאת המכר שלי אופפת כנראה קארמת-אמזון רעה, הדיסק אבד בדואר, ואחרי שהתכתש עם שירות הלקוחות של אמזון ללא הועיל, הוא החליט להזמין לי אותו שוב. הפעם הדיסק הגיע. שמעתי אותו בערך פעם וחצי (זה היה בקיץ-סתיו 2002), לא נפלתי, והדיסק נותר בארון והעלה אבק. מאז זרם לא מעט ביוב בירקון. עזבתי את הדירה הקודמת. עברתי לדירה הנוכחית. הדיסק של ג'ונסון זכה למקום של חוסר-כבוד בארון הדיסקים החדש (באחד המדפים התחתונים, שם שוכנים הדיסקים הלא-מקובלים). המכר ואני כבר לא ממש בקשר, אבל זה באמת לא קשור לדיסק.  

אני לא יודעת מה גרם לי לשלוף את הדיסק ממדף הדחויים יום אחד בינואר, ולהכניס אותו לקומפקט, אבל בדיעבד מסתבר שהוא היה בדיוק הפסקול שהיה נחוץ לי כדי לכתוב את הפרויקט שעבדתי עליו. אחרי ששמעתי אותו בלופ כמה ימים, ואף חרשתי את הרשת בחיפושים אחר דברים אחרים שלו, נגמר הפרוייקט, וגם בהלת ג'ק ג'ונסון נרגעה מעט.

ועכשיו, פתאום, מאז יום שלישי, אני שומעת את הדיסק שלו בכל מיני מקומות. שלשום – בבית הקפה "זוריק" הסמוך לביתי. היום – במסעדה של חוף פרישמן.

אני תוהה אם זה אומר משהו. (נאא, סתם צירוף מקרים תמוה).

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.