דנה ברותחין

אם יש גשם, יש עננים.

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on פברואר 6, 2006

אם יש גשם, יש עננים. טריוויאלי, נכון? לא במיוחד. המשפט הזה משמעותי במיוחד לכל מי שלמד לוגיקה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המרצה המדהימה שלימדה אותי לוגיקה, אי אז לפני שש שנים, השתמשה במשפט הטריוויאלי הזה כדי ללמד מהי גרירה לוגית (אימפליקציה).

אם היינו מנסחים את המשפט הזה בצורה פורמלית בתחשיב פסוקים, היינו "יש גשם" = A ו"יש עננים"= B, הרי שהיינו מקבלים A גורר B, או בפורמלית: A–>B.
המשפט הזה, בזכות הפשטות והגשמיות שלו, שימש ככלי מצוין להבנת האימפליקציה הלוגית, האבסטרקטית-משהו.
 
אם יש גשם, יש עננים. ואם חזוי גשם, העננים מגיעים ממערב. אני רואה אותם מבעוד מועד, מאיימים בצבעם השחור, דרך חלונות המטבח שלי, הפונים מערבה. לצאת לרוץ, או לא לצאת לרוץ? אם חזוי גשם, ובחלון עננים שחורים מתקדרים, והחלטתי בכל זאת לצאת לרוץ, הרי שבנקודת הקיצון (רוצה לומר, בנקודת הסיבוב, בנקודה שבה אני הכי רחוקה מן הבית) יתחיל טיפטוף (או גשם, או מבול תנ"כי ממש). זו אמנם אינה אימפליקציה לוגית, אבל שנים של ניסיון לימדו אותי את הכלל הזה. ואם, אם חזוי גשם, ויש עננים שחורים ומאיימים באופק מערב, ואני מחליטה שמסוכן לצאת לרוץ, הרי שהעננים האלה צפויים לעבור את ביתי בשלווה בלי להמטיר מאומה, ויתרה מזאת, השמש גם צפויה לצאת, הציפורים עשויות לצייץ, וסביר מאוד שאני אעמוד בחלון ואתפלץ על כך שלא יצאתי לריצה ופיספסתי את חלון ההזדמנויות היקר שהטבע זימן לי.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר. זאת, כמובן, אם לא מדובר באזורים משווניים, שם אין תלות בין גשם לקור. כשהייתי בצפון אוסטרליה בעונה הגשומה, ונמאס לי לשבת באכסנייה המחניקה ולהביט בכמויות המים שניתכו בחוץ, החלטתי יום אחד לצאת לרוץ. באותה שעה לא ירד הרבה גשם, רק זרזיף, שלפי המסורת הלוגית התחזק לכדי מבול-רבתי ברגע שהתרחקתי מעט מהאכסנייה. אחרי שגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות דרך הגשם שהצליף לי לתוך העיניים, עשיתי אחורה-פנה וחזרתי לאכסנייה. שותפותי לחדר הביטו בי בשעשוע. "מה קרה, נפלת לבריכה?", אחת מהן שאלה, ולא בכדי. נראיתי כמו מישהי שחזרה משחייה ולא מריצה. נעלי הריצה שלי נרטבו כל כך, שנדרשו להן ארבעה ימים להתייבש.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר, אז במקומות ציבוריים החלונות מוגפים, החימום מוגבר, והווירוסים חוגגים. לפני שבועיים, היה גשם, היו עננים, והיה קר, והגורל זימן אותי לחמישה מקומות ציבוריים הומים שונים. באחד מהם, התלבש עלי וירוס רשע, שהפיל אותי לקרשים ל-10 ימים תמימים. דבר כזה לא קרה לי לפחות עשור. אני אדם שבחורף חולה פעמיים, ובשתי הפעמים מדובר בצינון בלבד: האף אולי מאוד סתום ומאוד דולף, אבל זהו-זה. בלי חום, בלי קוועטש וקרעחץ, ובטח שבלי שיעול. והפעם, תפס אותי וירוס שיעול שהחזיר לי בריבית דריבית. מה שמבאס במיוחד בווירוס עם שיעול, הוא שאי אפשר לרוץ. עם צינון – אפשר, אבל לכו תנסו לרוץ כשאחת לחצי דקה אתם מנסים לרוקן את תכולת הריאות שלכם. כך יצא שבשבוע הכי נעים ומקסים של החורף, שבו לא היה גשם, לא היו עננים, וכן היה מזג אוויר נעים ביותר – אני הייתי ספונה בבית, עם גאלונים של תה, הררי טישוז, ושיעול שלא היה מבייש חוסה בסניטוריום לשחפנים. ועכשיו, עת השיעול שלי נעשה קל יותר (רוצה לומר, במקום שחפנית במשרה מלאה, שחפנית בשליש משרה), אני מגלה ששבוע מורטוריום מריצה עשה את שלו.
 
נו, מילא. מחרתיים ממילא יגיעו העננים, יגיע הגשם, ותבוא הסערה, ואז יחזרו הדילמות הקבועות.

 

ואם תהיתם למה אני לא כותבת, יש לי רשימת תירוצים.

1.  המורה, הייתי עסוקה בשכתוב הרומן החדש שלי.

2. המורה, אני עמוק בחיפושי עבודה.

3. מורתי, החלטתי בשעה טובה לשים גאז ולגמור את המאסטר.

4. צריך גם להתאמן, לא? עונת המירוצים בפתח (ושוב תודה לווירוס הרשע, שהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של חצי מרתון עין-גדי, שבו לא אשתתף), וצריך לשחות, לרכוב ולרוץ, כדי שהרישום לאיגוד הטריאתלון השנה יצדיק את עצמו. (מעניין אם המורה תקנה את התירוץ הזה).

 

 

קטע זה מוקדש באהבה רבה למי שלימדה אותי לוגיקה מאפס, הפרופ' רות מנור, לוגיקאית מופלאה, שהלכה לעולמה לפני חודשיים וחצי. לי היא תחסר מאוד.