דנה ברותחין

גברת כמעט

Posted in סמים חוקיים by danazim on אוגוסט 23, 2004

 

רדקליף מובילה

בסידני 2000 היא הגיעה רביעית בריצת 10,000 מטרים ולא זכתה במדליה. מאז, הספיקה פולה רדקליף לרוץ כמה מרתונים, לשבור את שיא העולם ולקבוע שיא חדש – 2:15:25 שעות – בריצת מרתון לנשים במרתון לונדון 2003, ולהגיע מוכנה ורגועה לאתונה כדי להיות הפייבוריטית למדליית זהב במרתון הנשים.

בהתחלה זה נראה מבטיח – במשך החצי הראשון של המרוץ, הובילה רדקליף את הדבוקה המובילה, בעודה רצה בסגנון האופייני לה, השופע נדנודי ראש וגילגולי עיניים. אבל כאשר היפאנית מיצוקו נוגוצ'י החליטה לברוח לה, העניינים החלו לצאת משליטה. כעבור זמן מה, פרצה גם הקנייתית קתרין נדרבה קדימה, וכאשר גם האצנית האתיופית אלפנש אלמו עקפה את רדקליף, בקילומטר ה-36, רדקליף החליטה שהיא לא מסוגלת להמשיך, פרצה בבכי, וירדה מהמסלול הישר למכונית הקבוצה שליוותה אותה.

 

 

רדקליף, זמן קצר אחרי שהפסיקה לרוץ בקילומטר ה-36. דמעות של תסכול

 

אפשר רק לשער עד כמה היתה רדקליף מאוכזבת: בסידני היא פיספסה את ההזדמנות לעמוד על הפודיום, והאולימפיאדה באתונה היתה כל כך חשובה לה, ולו כדי לעגן במדליה את השיא המדהים שקבעה בשנה שעברה. אבל בספורט כמו בספורט – החזקות מנצחות. נוגוצ'י היפאנית היתה חזקה יותר (וכך היו גם נדרבה, אלמו, ודינה קסטור האמריקאית שעקפה את אלמו פחות משני קילומטרים לסיום, כדי לקטוף את מדליית הארד) מרדקליף, שתערובת של גורמים – מזג האוויר ההביל, הציפיות הגדולות ממנה, ואולי גם פציעה כלשהי – הכריעו אותה. הלב נשבר.

 

ואי אפשר בלי מילה טובה לנילי אברמסקי, שסיימה במקום ה-42 מתוך 66 המשתתפות שהגיעו לקו הגמר.

 

(קרדיט צילומים: רויטרס ואתר האולימפיאדה)

 

מאתונה 2004 באהבה

Posted in סמים חוקיים by danazim on אוגוסט 20, 2004

 

הבריכה האולימפית: מצעד הלהיטים

 

שלושה מתוך ארבעת המופלאים מדרום אפריקה חוגגים את ניצחונם המרהיב.

"Gimme hope, Jo'anna
Hope, Jo'anna
Gimme hope, Jo'anna
Before the morning come 
Gimme hope, Jo'anna
Hope, Jo'anna
Hope before the morning come.."
(Eddy Grant)

 [איזה יופי! כבר במוקדמות, כשרביעיית הספרינטרים הדרום-אפריקאיים ניצחו את רביעיית השחצנים האמריקאים, היה ברור שהגמר הולך להיות יוצא דופן. ואיזה גמר! ארבעת אנשי הברזל פשוט פיצפצו את האמריקאים והאוסטרלים, וכדי שהשמחה תהיה כפולה, 50 מטר מדהימים של פיטר ון דן הוגנבנד הצליחו להציב את ההולנדים על הפודיום עם כסף. אין ספק, בשביל זה יש טלוויזיה].

 

 

פיטר ון דן הוגנבנד מברך את איאן תורפ, המנצח בגמר 200 מטר חתירה. ההולנדי הגיע שני.

 

הִנֵּה מָּה טוֹב וּמָּה נַעִים      
שֶבֶת אֲחִים גָּם יֲחָד
.
(עממי)

[וכמה טוב שכל מיני חלומות לא-ריאליסטיים שחברות-ענק נוטעות במוחם של ילדי-פלא בריכתיים, מופלאים ככל שיהיו, לא מסוגלים לעמוד במבחן המציאות. כן, מייקל פלפס הוא גדול, ממש פנומן – אבל במאתיים מטר חתירה יש תור, ילד!]
 

 

 

"אני אלוף, עשיתי זאת שוב".

"This could be Rotterdam or anywhere
Liverpool, or Rome"
(The Beautiful South)

[לא רק רוטרדם, גם אתונה הוא מקום לשיאן העולם ב-100 מטר חתירה לשחזר את הישגי סידני ולקטוף מדליית זהב. הפעם היא עלתה לפיטר ון דן הוגנבנד בלא מעט ייסורים, שכן היה עליו לגבור על רולנד סקומאן, אבי הניצחון הדרום-אפריקאי במרוץ השליחים דלעיל. אבל ההולנדי המעופף עשה את זה, וסוף סוף עמד בראש הפודיום, אחרי יותר מדי שנים שבהם עמד בצילם של פופוב ותורפ ומדליית כסף – או ארד, רחמנא ליצלן – על צווארו]
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזינוק שלא הוביל לגמר. פופוב קופץ למים במוקדמות למשחה 50 מטר חתירה.

Sic transit Gloria Mundi

(המילון השלם למטבעות לשון לטיניים).

 

[צאר השחיה הרוסי, אלכסנדר פופוב, לא הגיע לגמר ב-100 מטר חתירה, וגם לא לגמר ב-50 מטר, משחה בו ניצח לפני שנה באליפות העולם והוכיח שלמרות גילו המופלג, הוא עדיין המהיר ביותר. גם מקומו של ההולנדי המעופף באותו משחה נפקד, על אף שזכה בארד באותה משחה אשתקד]

 

 

 

ומכיוון שאי אפשר בלי – הומאז' קצר ליורוספורט.
הנפשות הפועלות: 

דרו גורדון: שדר השחיה של יורוספורט זה שנים, בעל מבטא סקוטי כבד שמסוגל לשדרג את כל שמות השחיינים (כאילו ששמותיהם של שחיינים כמו אוטיליה יידרז'אק, אוליקסנדר וולינץ, מקסים פודופריגורה, אלינה בוגומוזובה, קוטסוקה קיטג'ימה ויאני סטיבנן זקוקים לשידרוג כלשהוא). הקשבה לו משולה לקריאת ספר מאת ארווין וולש.
ג'יימס פאראק: שחיין-חזה בעבר ופרשן שחייה בהווה, שסגנון הדיבור שלו מתאפיין בתופעה הפונטית שאותה מכנים החוקרים intrusive R. כלומר, הוספת העיצור ר' כשלא צריך אותו, ולרוב בסוף הברה פתוחה בקמץ. אם כן, אל תגידו קמילה פוטץ', אמרו קָמִילַר פוטץ'. כך גם רֵבֵּקָר קוק, פָּטְרִיָר תומאס, ורבות אחרות.

למרות שמדובר בצמד שמבין שחייה ומכיר את השחיינים – בחיים, בחיים לא תתפסו אותי רואה שחייה בערוץ 1 אם גם יורוספורט משדר באותה עת – גורדון את פאראק אינם מושלמים. לרוב יש להם נטיה (מובנת אם כי מציקה קמעה) ללהג בלתי פוסק על הנציגות הבריטית במשחה הזה (או, לצורך העניין, במשחה הבא בתור אפילו), במקום להתייחס למתרחש על המסך, מה שלא פעם מוביל לתוצאות משעשעות.

למשל-

 

על המרקע אנחנו רואים את מייקל פלפס מוביל במשחה השליחים 4X100 מעורב, ואחריו דוהר שחיין גרמני, ובמקום השלישי שחיין בריטי, ג'יימס היקמן שמו.
דרו: איזה יופי, ג'יימס! תראה את ג'יימס היקמן.
ג'יימס: כן, ג'ימבו גיבסון וג'ימי גודארד כבר אמרו לי שלשום שג'ים היקמן בכושר שיא והוא צפוי לשבור את השיא הפרטי שלו. איזו דְרַמָר!
בינתיים פלפס נגע בקיר ולמים קופץ שחיין החתירה האמריקאי ניל ווקר, והוא כבר נמצא קילומטרים לפני כל שאר השחיינים. אבל למה להיות קטנוניים.
ג'יימס: במסדרונות הנבחרת הבריטית דיברו על כך שדיווי דייוויס וסטיבי פארי יחליפו את רובי פרנסיס ואדי סינקלייר בשליחים.
דרו: (בטון של בק טו ביזנס) והנה, המשחה נגמר, הטרינידדי ג'ורג' בוול נגע ראשון בקיר בתוצאה של—
ג'יימס: (קוטע אותו) טרינידדי?
רגע שקט של מבוכה.
דרו: אה, אופס, הסתכלתי בדפים של המשחה הקודם.

ובכל זאת, אילו ייסורי גמילה צפויים לי ביום ראשון, עת ייצאו מחיי כל התורפדואים, ההולנדים המעופפים, הפולניות האיימתניות, האוסטרליות הענוגות, והיפאניים האמפיביים – עד לשנה הבאה כמובן (תודה לאל שיש אליפות עולם כל שנה).

 

אפילוג: ובינתיים, בהיכל ההתעמלות…

 

 

הופל'ה קורטני!

מי זה שם שמקפץ?
אה, ברור – קורטני קוּפֵּץ.

(ד. צימרמן)

[אבל בת-ארצה, האמריקאית קרלי פטרסון, לקחה את הזהב בקרב-רב, והשאירה ליקירת המדור סווטלנה חורקינה את הכסף. והדיווה הפסידה בכבוד, או-הו. הלוואי שכולם ידעו להפסיד כך – ובמיוחד שני הקוריאנים שפול האם האמריקאי ניצח ערב קודם בקרב-רב].
 

 

 

(קרדיט תצלומים: אי-פי, רויטרס, ואתר האולימפיאדה)

שריפה, אחים, שריפה

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אוגוסט 2, 2004

שבת בבוקר, יום יפה. השמש זורחת, השמיים כחולים, ואז מה אם אני הולכת לבלות בוקר יפה כזה בעבודה. ברבע לעשר כמעט שאין תנועה בכניסה לירושלים, ותוך פחות מחמש דקות אני פונה שמאלה משדרות שז"ר לאגריפס, ומשם שמאלה שוב לרחוב שערי צדק, בואכה רחוב יפו ואולפני הבירה.

האור ברמזור הפניה שמאלה ליפו אדום, ואני מביטה בעניין מסוים ברכב כיבוי האש שנוסע במורד רחוב יפו, מכיוון התחנה המרכזית אל מרכז העיר. הוא נוסע בדחיפות-מה ובפנסים מהבהבים למרות שאינו מפעיל סירנה, ואני תוהה איזו שריפה בדיוק יש במרכז העיר, והאומנם קרה משהו – אירוע ביטחוני, מה שנקרא – בשבת בבוקר. נו, טוב, תיכף נגלה בעצמנו. אם קרה משהו, או-טו-טו יגיע הטלפון מניו יורק עם הדיווחים שקראו ברויטרס או באי-פי. בינתיים אני מביטה בנער חרדי, שמחליט לחצות את הכביש סנטימטר מהאוטו שלי, למרות שהרמזור שלו מורה אדום, ושלי הרגע התחלף לירוק. אני ממתינה עד שהוא עובר לצד השני ועולה על המדרכה, ורק אז לוחצת על דוושת הגז.

הדבר הבא שאני מרגישה זו מכה אדירה. חבטה עזה שמלווה בקול פח מתעקם. שמשת החלון של הנהג מתנפצת לאלף רסיסים פצפונים, והאוטו שלי, שהיה באמצע הצומת בעודו עומד לפנות שמאלה, מסתובב לו, אולי נחבט שוב בדבר הגדול והאדום שעכשיו אני רואה שהוא רכב כיבוי אש נוסף. לבסוף האוטו שלי נעצר, חרטומו פונה לכיוון ההפוך שאליו רציתי לנסוע. השמשה הקדמית נראית כמו קורי עכביש, חלקה חסרה. אני מביטה על עצמי ורואה הרבה זכוכית, ודם. הדלת שלי מעוכה פנימה, המושב נוטה על הצד בגלל שהשלדה שהתעקמה כלפי פנים העיפה אותו. אני חופנת את פני בידי – קודם היו על אפי משקפי שמש, השד יודע איפה הן עכשיו – ורק דבר אחד עובר לי בראש. אמא. אמא.

מהמשאית קופץ בחור – במבט לאחור נדמה לי שהוא היה דומה להרווי קייטל, אבל אין לי בכלל מושג אם כך היה – ושואל אותי אם אני בסדר. "אני מצטער, אני ממהר לאירוע", הוא מוסיף. אני בוכה בשלב הזה. אומרת לו לקרוא לאמבולנס ובידיים רועדות מנסה לחייג למארק, ראש הדסק שלנו, להודיע לו שככל הנראה, לעבודה אני לא אוכל להגיע. הפאנל של הטלפון מתמלא דם; איכשהו, לא ממש ברור לי איך, נפער לי באגודל בור בעומק של כמה סנטימטרים. הוא עונה ואחרי שאני פולטת בהיסטריה את כל הפרטים שאני מסוגלת להגיד (תאונה; שני מטר מהמשרד; דם; זכוכית; מכונית כיבוי אש), הוא אומר שהוא בדרך, ומנתק. בינתיים מתקבצים באזור כמה אנשים, מרביתם חרדים, בדרך חזרה מבית הכנסת או אליו. ביניהם מציץ בחור צעיר עם קוקו ומשקפיים. הוא מרגיע אותי שהאמבולנס בדרך ושואל אותי אם אני רוצה להתקשר להורים שלי. וואללה. אני שוב שולחת אצבעות מדממות אל המכשיר. לרגע אני לא זוכרת תחת איזה שם ההורים שלי מופיעים בספר הטלפונים? אבאמא או אמאבא? לבסוף אני מוצאת ומחייגת. "תני לי, אני אדבר איתם", מציע הבחור עם הקוקו, ובדיוק אז נשמעת סירנה והאמבולנס מגיע.

 הפרמדיק שואל אותי איך קוראים לי. שאלה קלה, לא חוכמה. הוא שואל איפה כואב לי ואני אומרת לו שהגב, הצוואר, וכל הצד השמאלי שחטף את המכה. הוא מזמן את הצוות שלו וכולם מתקבצים סביבי עם קרש גב, צווארון ושאר עזרים אורתופדיים. איזה מזל שנכנס בי רכב כיבוי אש; לא צריך לחכות לכבאים שיגיעו כדי לחלץ. הרווי קייטל מנסר את הדלת, ומבצע השכבתי על קרש וחילוצי מתוך האוטו יוצא לדרך. תוך זמן קצר אני בתוך האמבולנס, אחרי שכל חפצי האישיים המיידיים הוצאו מן האוטו, בדרך לביה"ח הדסה עין כרם.

באמבולנס אני מביטה בתקרה ובוכה. ברקע אני מזהה את היבבות המאנפפות של "שרה" של בוב דילן. הפרמדיק מעדכן את בית החולים בלחץ הדם שלי, בדופק, ובכאבים. בירושלים יש כבישים מאוד מפותלים, בכל אחד מהפיתולים האלה אני מרגישה איך אני מחליקה מהקרש. המתנדבת, בחורה צעירה עם משקפיים ושיער חום אסוף בזנב-סוס הדוק, מחזיקה אותי שלא אחליק. בשלב מסוים אני שומעת את האמבולנס מפעיל סירנה. אחר כך הוא עוצר והם מושכים את האלונקה שעליה אני שוכבת. הגענו לבית החולים.

בחדר הטראומה אני פוגשת את הורי; איזה מזל שהתאונה קרתה בירושלים, איזה מזל שההורים שלי היו בעיר; איזה מזל שגידלתי אבא רופא. מחברים לי אינפוזיה, כל מיני מכשירים. א.ק.ג., אולטרסאונד, זריקת טטנוס. הרדיולוג עושה סדרת צילומים: אגן, עמוד שדרה, צוואר. הצילומים מפסיקים ומעבירים אותי מיטה כדי להחליף מעל המיטה הקודמת את הסדין. הוא מלא ברסיסי זכוכית. חשד לשבר באף; שולחים לרנטגן לצילום, ואז לקומה שישית למחלקת אף אוזן גרון כדי שרופא יבדוק את האף והאוזניים.

כעבור כמה שעות משחררים אותי. לא שברתי כלום. הצילומים נראים תקינים. חוליות הצוואר מסודרות ישר מדי – אבל זו תופעה ידועה אחרי חבטה. מארק מתקשר לאמא שלי ומספר לה שזה עתה הבוחנים גמרו את העבודה על הזירה, והאוטו – או מה שנשאר ממנו – נגרר לחניון של המשטרה בתלפיות. "איך שהאוטו נראה, לא האמנתי שהיא בחיים", הוא מסכם. מאוחר יותר אני גם מגלה שגם משאית הכיבוי נגררה מהזירה, המכה הצליחה לנטרל גם אותה.

אני בבית של הורי כבר יומיים וחצי. הגב, הצוואר, הכתפיים, הרגליים – הכל כואב. רופא אורתופד הסביר לי שכך הגוף מגן על עצמו: שבריר שניה אחרי החבטה, כל השרירים בגוף מתכווצים ומתקשים, כדי להגן על האיברים הפנימיים והרגישים. אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע ההוא, כשלחצתי על דוושת הגאז, ועל מה שאירע שנייה אחר כך. כאילו המוח נעול על הילוך-חוזר, כמו כאלה של האולימפיאדה, או משחקי כדורגל. וכל פעם מחדש בא לי לצעוק.

זה לא ייאמן שהגוף שלי, הגוף הקטן שלי, ספג את המשאית הזאת – שנסעה במהירות של שישים קילומטר לפחות כשהיא עברה באור האדום ונכנסה בי – והצליח להשאיר אותי בחיים. איזה פחד.

אחרי שהוציאו אותי מהמיון, חשבתי גם על המלים הבלתי-אפשריות של השיר שהתנגן ברדיו – גלגל"צ, נדמה לי, אני לא מסוגלת לקלוט הרבה דברים כשאני בירושלים – בדיוק כשהכתה המשאית. בלילה הראשון, במחשבות הטרופות שהיו מנת חלקי – תודות לכדורים נגד הכאבים ולכאבים עצמם – דימיתי לראות את סלין דיון מאחורי ההגה של משאית הכיבוי.

קודם התקשרו מהביטוח. מכבי האש נטלו את מלוא האשמה לתאונה: הרווי קייטל שלהם הרי עבר באדום, בלי סירנה, במהירות מסחררת. השמאי קבע שהאוטו שלי מושבת. אני תוהה אם ללכת לחניון של המשטרה, לראות אותו; אני צריכה להסיר ממנו כמה מדבקות חשובות, וגם יש לי דברים בתא המטען המעוך. אמא שלי אומרת שלא כדאי, היא תעשה את זה. אבל אני רוצה בכל זאת. הוא הציל את החיים שלי.

אני חוזרת לשכב. אין לי מושג איך הצלחתי לשבת ולכתוב את הקטע הזה עכשיו. כנראה שהגוף שלי חזק יותר ממה שאני חושבת.