דנה ברותחין

טוּרוּ, הביטו וראו

Posted in סמים חוקיים by danazim on יולי 18, 2005

נו, חברים, אתם צופים בטור?
 
כשהתחלתי להיות בלתי-מועסקת (או, "נמצאת בין עבודות", euphemism חביב יותר), התחיל גם הטור דה פראנס. לכל מי שלא ממש בקיא בטור, הוא משודר כמעט מדי יום (ישנם 2 ימי מנוחה לרוכבים לאורך כל המירוץ) בשעות הצהריים בערוץ יורוספורט. לרוב מדובר בשידור חי הנמשך ארבע שעות (לפחות), ורק לעתים רחוקות כל ארבע השעות מרתקות. בדרך כלל הן לא, ועם כל הערכתי וחיבתי לשדרי האופניים של יורוספורט, בהייה בלהג שלהם במשך שעות ארוכות אינה מועילה לפרודוקטיביות של חופשתי.
בשנים קודמות, כשהייתי מועסקת, לא הייתי יכולה לשבת ולהתמסר ללהג באין מפריע, שכן היתה לי עבודה, והיא תבעה את שלה. אבל השנה, כאמור, שום דבר לא יכול לבוא ביני לבין מנת הטור היומית שלי, וכך אני מוצאת את עצמי רובצת מול הטלוויזיה יותר ממה שהייתי רוצה, מה שמתבטא אחר כך בחלומות מלאי רוכבי אופניים וקבוצות פרו-טור (נראה לי שקבוצת דוויטמון-לוטו צריכה להתחיל לשלם לי על זמן פרסום בחלומותי, שכן היא וכוכבה, רובי מקיואן הלא-ממש-חביב-עלי, מגיחים להופעת אורח שם מדי לילה, מה שכבר התחיל להטרידני).
 
מה שעוד הוסיפה לטוטאליות של חוויית הטור היא העובדה שרכשתי לי במזל טוב זוג אופני כביש משומשים. מסתבר שיש להם ייחוס: בעברם הם שימשו את אחד מאלופי ישראל, ושלדתם נדירה מאוד. עם רכישתם גיליתי שרכיבה על אופני כביש היא חוויה אחרת לגמרי מרכיבה על אופני הטורינג המקשישות שלי. ראשית, גופי הגיב לשינוי בכאבים מוזרים במקומות שונים בגופי: בצוואר ובגב העליון, שלא היו רגילים לרכינה קדימה במשך זמן כה רב; ובכפות הידיים, שאחיזת הכידון המעוקל היתה להן חדשה ושונה מכל מה שהן הורגלו קודם לכן.  הפוזיציה החדשה כמובן עוררה בי תחושה של חוסר שיווי-משקל, שהפכה פעולה פשוטה כמו מחיטת-אף בעיצומה של רכיבה למבצע לוגיסטי מסובך, הכולל בחינה מדוקדקת של השטח, הפסקת הדיווש, ועזיבת יד אחד מאחיזת הכידון לצורך ביצוע בליץ-קינוח קצרצר.
ביום השני לטור, בעודנו צופים בכוכב קבוצת קוויקסטפ הבלגית, טום בונן, חוצה את קו הסיום בסיומו של ספרינט, ומניף את ידיו אל-על בשמחה, הבטתי בחברי בעצב ואמרתי לו שאילו הייתי אני מניפה ככה את ידי, הייתי מתרסקת חיש מן האופניים. (היה מישהו שזה באמת קרה לו, אגב, והתמונות העגומות האלה מדברות בעד עצמן).
 

 

היורשים

 

 

 

זבריסקי. ההבטחה שהתרסקה

 

ארמסטרונג כבר הכריז שאחרי הטור הזה הוא פורש (אמנם הכריז, אבל אני חשדנית. גם בשנה שעברה הוא טען שזה הטור האחרון שלו, ואני לא סומכת על אנשים שצועקים "זאב, זאב"). לפיכך, הפכה הצפייה במירוץ השנה לחיפוש אחרי יורשים פוטנציאלים, וסימונם. אולי זו אני וכוחותי האומני-פוטנטיים (לא סביר), אבל כל רוכבצ'יק שסימנתי ככוכב הבא זכה למזל-ביש כלשהו בטור מיד לאחר סימונו. "היאח! יורש!", חגגתי בסוף היום הראשון, לאחר שדיוויד זבריסקי הצעיר מקבוצת סי-אס-סי הצליח להשיג את כולם, בכלל זה ארמסטרונג, במירוץ הפותח נגד השעון. כעבור שלושה ימים, בעוד קבוצת סי-אס-סי עמדה לעשות את הבלתי ייאמן ולהביס את קבוצתו של ארמסטרונג במירוץ הקבוצתי נגד השעון, התרסק לו לפתע היורש הפוטנציאלי קילומטר וחצי מקו הסיום, ובזאת אבד הסיכוי הממשי של סי-אס-סי לנצח את ארמסטרונג וקבוצתו, ואילו זבריסקי עצמו איבד את החולצה הצהובה. כעבור יומיים נוספים, הוא פרש מהמירוץ לחלוטין בשל הפציעה שהסבה לו ההתרסקות.

(דיסקליימר: אל תמהרו להאשים אותי בנפילתו של הזבריסקי; מסתבר שהוא שלימזל לא קטן, ובאמתחתו התרסקויות מונומנטליות, שבירות ידיים ורגליים ואף פגיעות ראש).

באותו יום שבו פרש זבריסקי, הצליח רוכב אחר מקבוצתו, יינס פוגט (ולא ווכט, כמו שמתעקשים שדרי יורוספורט לכנות אותו), לבצע בריחה מוצלחת מאוד בהרים, להכניס דקות רבות בינו לבין ארמסטרונג, ולקטוף ממנו את החולצה הצהובה. "הידד! יש תקווה!", שמחתי. למחרת הוא כבר איבד את החולצה הצהובה, ויום מאוחר יותר נאלץ לפרוש אף הוא מהטור, לאחר שלא הצליח לסיים את הקטע במסגרת מגבלת הזמן שנקבעה.
באותו יום, נרשם הישג אחר: אלחנדרו ולוורדה הספרדי מקבוצת האיים הבלריים היה היחיד שהצליח לתת לארמסטרונג פייט הוגן בקצה הקטע ההררי באלפים, קטף את החולצה הלבנה (לרוכב הצעיר המהיר ביותר) ואף סיים ראשון את הקטע. "יורש?", צהלתי בהיסוס. אתם יכולים לנחש מה קרה אחר כך.

(ואם אינכם מסוגלים לנחש: גם הוא פרש, לאחר שטען לכאבי ברכיים).

מה יהיה בשנה הבאה? האם הגיע קץ עידן הרוכבים הסטארים – אדי מרקס, ברנאר אינו, גרג למונד, מיגל אינדוריין, וארמסטרונג? נאלץ לחכות ולראות.
 

זובלדייה!

 

זובלדייה

 
איש יקר אחד, שאשתקד היה לו כנראה יותר זמן לצפות בטור מאשר השנה, שאל אותי השבוע מה שלום זובלדייה. זובלדייה, ובשמו המלא, היימאר זובלדייה, הוא אחד מרוכבי קבוצת אאוסקלטל-אאוסקדי הבאסקית, שנודעה בזכות שני דברים: השמות המצחיקים של רוכביה, וכשרונם המופלא לטפס במעלה האלפים והפירנאים. בשנתיים האחרונות, למרבה הצער, הם נודעים רק בזכות הדבר הראשון. ואולם, האיש היקר כלל לא היה מודע לכך שדווקא אותו זובלדייה הוא היחיד שמצליח השנה להציל את הכבוד האבוד של הקבוצה הבאסקית, ששאר חבריה מקרטעים להם בירכתי הפלוטון, בעוד שהוא היחיד שנמנה עם עשרת הרוכבים הראשונים לחצות קו הסיום בקטעים ההרריים.
 

המלהגים

 

 

 

בשנה שעברה כבר הרחבתי על יכולות הלהג המופלאות של צוות שדרי יורוספורט, ולכן לא אלאה אתכם שוב בסימולציות. השנה התחלפו דיוויד הרמון ומייק סמית בתפקידים: מייק עכשיו תקוע עם הסטטיסטיקות באולפן בפאריס, בעוד שדיוויד נמצא בשטח עם הפרשן האירי בעל המבטא הכבד שון קלי. אותו קלי עדיין מהווה אטרקציה בביתנו; צפייה ארוכה בטור גורמת לי ולבן-זוגי להתחיל כל משפט ב-Well, eh, you know (במבטא אירי כבד, כמובן), מחלה קשה ומדבקת, ומסתבר שהתקפיה פורצים גם כשלא נמצאים בעיצומה של צפייה ממושכת בשידורי הערוץ. בשבת האחרונה יצאנו לרכוב באזור הרי יהודה. כשהתחלנו לדווש את העלייה הראשונה שנקרתה בדרכנו (וזה כמובן היה קילומטר מנקודת ההתחלה), פתאום שמעתי מאחורי את קולו של שון קלי, Well, eh, they have started the first climb of the day. זה כמובן לא היה שון קלי, אלא חיקוי מוצלח מאוד שביצע בן זוגי. פרץ הצחוק שטילטל אותי כמעט העיף אותי ואת האופניים מטה אל התהום הפעורה מצידו הימני של הכביש, ולפיכך החלטנו לשמור את שון קלי לקטעים ההרריים בדרך חזרה, כשהתהום לא תהיה מצידנו הימני, אלא השמאלי.
 

המנצח

 

לאור ההכרזות של יריביו של ארמסטרונג, בהם יאן אולריך, על כוונותיהם לנצח השנה, היו לי תקוות לטור מעניין מאוד. בינתיים, נראה שתקוותיי התבדו, ושגם השנה יושמע ההמנון האמריקאי בשאנז אליזה. עכשיו נשאר רק לראות איך יסתיים הקרב על המקום השני והשלישי, והאם תור הוזהובד הנורווגי החמוד יצליח לשמור על החולצה הירוקה, וימנע מאימת-חלומותי, רובי מקיואן, ניצחון נוסף השנה. הישארו עמנו.
 
 
 

מודעות פרסומת