דנה ברותחין

טיל מונחה מדליה

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אפריל 27, 2004

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על המאורע המצער שקרה לאיאן "הטורפדו" תורפ, שיאן העולם ב-400 מטרים חתירה גברים. במהלך אליפות אוסטרליה, ששימשה גם כ-qualifiers לאולימפיאדת אתונה, החליק תורפ מן המקפצה לפני ההזנקה, וכך פסל את עצמו מלהשתתף במרוץ הזה – ואגב כך, גם באולימפיאדה. 

 

 

אופס

 

 

ואולם, תורפ סירב להשלים עם רוע הגזרה, ומאז אותו יום מר ונמהר, לא הפסיק לחפש פתרונות "יצירתיים" שייאפשרו לו להגן על שיאו ותוארו במשחקים האולימפיים. ראשית ביקש תורפ מהוועד האולימפי לשנות את החוקים כך שיתאפשר לשיאני עולם להשתתף אוטומטית במשחים מבלי צורך פורמלי לעמוד במבדקי הכניסה – אך בקשתו לא התקבלה.

אחר כך, נפוצו שמועות על כך שבאופן מפתיע, קרייג סטיבנס, חבר הנבחרת האוסטרלית שוקל לוותר על מקומו במרוץ ל-400 מטרים חתירה באתונה, צעד שייאפשר למאמן הנבחרת האוסטרלית להחליפו בשחיין אחר, אחד איאן תורפ.

 סטיבנס מתמחה במשחה ל-1500 מטרים חתירה, אבל לראשונה הפעם, הצליח לעמוד בדרישות הקבלה למשחה ל-400 מטרים. בתחרות באוסטרליה – אותה אחת שבה פסל תורפ את עצמו – הגיע סטיבנס שני, אחרי גרנט האקט (שבאליפות העולם האחרונה זכה במדליית כסף לצד מדליית הזהב של תורפ במשחה זה). בצעד זה, החליט סטיבנס למנוע מעצמו את האפשרות (הריאלית לחלוטין) לזכות במדלייה כלשהיא במשחה – לטובת האלוף האוסטרלי הצעיר שלא הסכים להשלים עם המחשבה שייאלץ להיעדר מהמשחה שהוא "הכי אוהב".

לפני חודש, כשתורפ פסל את עצמו, הזדהיתי עם התסכול שלו והערכתי אותו על כך שנהג בספורטיביות ולא עשה סצנות. מאז הספיק תורפ להרוס את כל ההערכה שרכשתי בעבורו. סטיבנס אמנם טען שתורפ לא הפעיל עליו לחץ, ושקיבל את ההחלטה לבדו. "הוא אמר לי שזו החלטה שלי, ושהוא יתמוך בי לא משנה מה תהיה התוצאה", אמר סטיבנס בראיון טלוויזיוני שבו הודיע על החלטתו.

אפילו אם סטיבנס צודק, ותורפ לא הפעיל עליו שום לחץ, ברור שלא היתה לו אפשרות להחליט אחרת. אילו היה רוצה לשמור על מקומו במשחה, היו מציגים אותו בתקשורת כאגואיסט שחושב רק על עצמו, במקום לתת לאלוף העולם את ההזדמנות להגן על שיאו. אבל למה הוא צריך לפרוש? הוא לא אשם בכך שתורפ איבד את שווי משקלו והחליק מהמקפצה? כמו שכתב ג'יימס פאראק, פרשן השחייה של ערוץ "יורוספורט" בטור דיעה באתר האינטרנט של הערוץ, איש לא אשם בתקלה שאירעה לתורפ מלבד הוא עצמו. אילו היה מתאמן יותר בזינוקים, ייתכן שכל הפרשה הזאת היתה נחסכת ממנו.

 

יש לי הרגשה שבאולימפיאדה הקרובה, שוב אעודד את יריבו של תורפ, ההולנדי המעופף פיטר ון דן הוגנבנד. לפחות הוא יודע להפסיד בכבוד.

 

(שיר הלל לשחיינים אולימפיים נמצא כאן).

מודעות פרסומת

סופני, man!

Posted in היפר קורקציה by danazim on אפריל 14, 2004

לא מעט מחשבה הקדשתי לביטוי סוף הדרך (על גרסותיו השונות). אולי זה נובע מכך שבשנה-שנתיים האחרונות עסקתי בלימודי בביטויים שליליים ובהיבטים הפסיכו-לינגוויסטיים שלהם. אבל גם בלי הלימודים היה ברור שסוף הדרך יעורר בי תהיות, שכן מדובר בביטוי שמשמעותו הלא-ליטרלית הפוכה במידה מסוימת למשמעותו הליטרלית. בעוד שאין בסוף דרך כלשהי משהו טוב במיוחד, הרי שסוף הדרך הוא הטוב שבטובים, העילית.

 

לא ברור לי למה, אבל מההתחלה תיעבתי את סוף הדרך, כפי שגם שטמתי את אחיו הקטן אך הדומיננטי, חבל על הזמן (ע"ע גם חבל"ז). למרות שהקפדתי להשתמש בחבל על הזמן רק במשמעות הישנה (והליטרלית), לבסוף לא יכולתי לו, ועד מהרה בקעו מפי חבל"זים מדי פעם.

סוף הדרך עדיין מעורר בי אי נוחות, ועל כן הוא טרם חדר ללקסיקון שלי. נדמה לי שהרתיעה שלי משני הביטויים האלה היא העובדה שהשימוש האקססיבי בהם גורם לצמצום שמות התואר ותואר הפועל לכדי שניהם ותו לא. או, בפארפראזה על אותה פרסומת ישנה ומאוסה לדיאודורנט אחד – פעם, כשהיינו מתארים מאורע, או חפץ, או בן אדם, נהגנו לפרט מהם אותם מאפיינים שהפכו אותו לאהוב (או בלתי נסבל) בעינינו. עכשיו נראה שחבל על הזמן.

 

היום הסתבר לי שיש לסוף הדרך מקבילה באנגלית: Endsville. והנה מה שיש לוורדסמית' לומר על Endsville:

endsville (ENDZ-vil) adjective, noun

   1. Most excellent or the best.

   2. Most undesirable; the end.

[From end + -ville (place, city).]

 

כפי שניתן לראות, endsville הוא מה שנקרא בלועזית "קונטרה-נים", כלומר ביטוי בעל שתי משמעויות הפוכות, (בניגוד לסוף הדרך שלנו).

אבל למה אני מופתעת? כולנו יודעים שאנגלית היא שפה סוף הדרך, שממש חבל על הזמן.

התקרה השמיעה קולות של טרקטור

Posted in לוגוריאה by danazim on אפריל 3, 2004

פתאום התקרה התחילה להשמיע קולות של טרקטור. קולות של דחפור צה"לי שעורם ערמת עפר למחסום מאולתר, כמו זה מהתמונות שרויטרס ואי-פי שידרו משכם הבוקר. זינקתי מכסאי, דופקת אגב כך את הברך בשפיץ של שולחן העץ המאסיבי, הוא ה"דסק" שלנו. עברתי-צלעתי מחדר לחדר, בניסיון להבין מאיפה זה בא. לבסוף הגעתי למסקנה שמוקד הקולות הוא התקרה בחיבור בין האופן-ספייס לחדר של מייק. ניסיתי לכבות את המזגן (שעובד עכשיו על חימום; קר כאן בירושלים) וזה לא עזר. ניסיתי להעביר אותו לקירור, אבל הדחפור הצה"לי המיניאטורי שחופר כאן בתעלת הקירור של התקרה לא הפסיק. לבסוף התייאשתי. כנראה שהחדר פשוט מתגעגע למייק, שהיום סוגר חודש בעזה.

אחרי שחזרתי לכסאי, ולאחר שהכאב בברך שכך מעט, הגעתי למסקנה שהקולות הם פעולת תגמול על כך שלאחרונה הכרזתי על עצמי כרזיסטנציאליסטית. רזיסטנציאליזם (resistentialism) היא תיאוריה שאותה הגה הסופר הבריטי פול ג'נקינס ב-1960, לפיה חפצים דוממים עוינים את בני האדם. לפי ג'נקינס, בני האדם חיים באשליה שהם השולטים והחפצים הם הנשלטים, אבל למעשה החפצים הם אלה השולטים בבני האדם.

זירה אחת בה ללא ספק החפצים הם אלה השולטים בבני האדם – היא העבודה. כבר חודשיים לערך שרשת המחשבים שלנו נוקטת עיצומים. לפחות שעה אחת ביום החיבור הקבוע שלנו לאינטרנט מת (דפוס שהביא אותי לכדי הניאולוגיזם "אינטרמת" כדי לתאר את המצב הבלתי נסבל הזה). מיותר לציין שהאינטרמת בדיוק ברגע שיש כאן איזה סוג של ברייקינג ניוז: שמועות שווא על פיצוץ בירושלים, מהומות בהר הבית, המלצת הפרקליטות להעמיד לדין את שרון ובניו. לנפלאות האינטרמת נוסף גם עניין המדפסת, שמדי פעם לוקה בסוג מיוחד של מיגרנה אקוטית, הגורם לה להדפיס אותיות נבחרות במסמכי וורד ואקסל השונים, כך שהטקסט המודפס נראה כמו טפט אלפאביתי מודרניסטי. כמו כן ישנו גם המירס, הדרך היחידה שלנו לעתים לתקשר עם הצוות שלנו הנופש בעזה, שזכה, ועוול בכפו, לכינוי "The What Phone" מאנדרו הצלם, בעוד שמייק הכתב החליט שמירס הוא ראשי תיבות של Mutually-inadaquate reception of signal. ולא אמרתי מלה על הרקורדר שלנו, שעליו אנחנו מקליטים את הכתבות שאנחנו מכינים, שכבר שבוע שהטיים-קוד שלו תקוע, וצריך לדעת בדיוק איפה להקיש (אינץ' וחצי מדרום מזרח לטיים-קוד) כדי להחיות אותו.
"אני לא יכול לעבוד ככה", נאנח העורך. "מה?" שואל מייק, כי משום מה הכפתור של המירס תקוע, וכך הם שומעים אותנו כל הזמן, גם כשלא חייבים. "שום דבר. שום דבר. שום דבר", אני עונה ברצף, מקווה שהחזרה על המלים תאפשר לו לחבר את ההברות הקטועות שהוא קלט לכדי אמירה שלמה. בינתיים, נשמע קולה הזועק של ג'ניפר מהחדר השני: "דנה! אין אינטרנט!".
בדיוק כשניסיתי לשמור את הקובץ, המחשב קפא. מזל שיש לי זיכרון צילומי.
עוד על רזיסטנציאליזם.