היום לפני: פרולוג

ינואר 2001. עם ידיד, בפבלי-ביץ', ויקטוריה, שבאוסטרליה.

היום לפני שלוש שנים נסעתי לטיול הגדול היחיד בתולדותי. הכרטיסים נרכשו שבועיים לפני הנסיעה; היעדים נבחרו במהלך חצי השעה שביליתי אצל הסוכן באיסת"א, שהביט בי בסקרנות מהולה בחשדנות ובסוף שאל אותי אם זה עתה סיימתי מערכת יחסים ארוכה ומשמעותית. "למה אתה שואל?", שאלתי אותו בחזרה בלי לענות לו. "כי זה הפרופיל הממוצע של מי שבא לקנות כזה כרטיס", הוא ענה.
אז לא, לא סיימתי בדיוק מערכת יחסים ארוכה – הייתי אז בעיצומה של לא-מערכת-יחסים ארוכה ולא בריאה עם מישהו, והגעתי למיצוי טוטאלי של המציאות כפי שהיא היתה אז: מאסתי בעבודתי, מאסתי בלימודי, מאסתי במציאות הפוליטית (זה היה בקושי שלושה שבועות אחרי שפרצה האינתיפדה, אבל כבר מאסתי בה), ובקיצור, החלטתי שעכשיו הוא הזמן לבזבז את כל הכסף שלי.
הטיול עורר בי התרגשות אדירה, אבל גם חששות גדולים. שכירה שכמותי, מעולם לא היה לי חופש בן יותר משבועיים, כך שלא נסעתי לפרק זמן ארוך מזה. מה אם אני לא אוהב את זה? מה אם אני אפילו אשנא את זה? ומה אם לא אצליח לטייל לבד – מה אם יהיה לי בודד, ועצוב, וקר? ואם אני אהיה חולה, מי ייטפל בי? הרבה שאלות הטרידו אותי, ולא היתה לי תשובה עליהן.
היום אני כבר יודעת: כן, היו פעמים שהיה לי בודד ועצוב, והייתי חולה ומסכנה ולא היה מי שיטפל בי, אבל הטיול היה מקסים. על הכל הייתי חוזרת שוב.

אולי, בעצם, לא הייתי חוזרת על היום הראשון לטיול. נחתתי בהונג-קונג (משם התכוונתי לקחת רכבות לתוך סין, אחרי יום-יומיים של שהות בהונג-קונג לצורך "הסתגלות לרעיון שכולם סינים", כמו שהמליצה לי חברתי א'). עשיתי את הטעות ובחרתי להשתכן באיזה גסטהאוס מגעיל בצ'נגקינג מנשנס, מגדלים מתפוררים בלב צימשטסואי שבקאולון, שהיה המקום הכי פחות מזמין שיכולתי להתגלגל אליו, ועל אחת כמה וכמה ביום הראשון לטיול של לפחות חצי שנה. התקשיתי להירדם (הג'ט לג, הג'ט לג) וצללתי לתוך תהומות של דיכאון, כפי שמעיד הקטע הבא – המצוטט מיומן המסע שלי.

"23:38 בלילה, על המטה. הגעתי בחזרה לגסטהאוס ופתאום כל מה שיכולתי לעשות היה לבכות. לבכות על זה שאני נמצאת בדבר המגעיל הזה, לבד, לגמרי-לגמרי לבד, ולא בא לי להישאר פה עוד שניה מיותרת, רק לקום וללכת, וכמה שאני פתאום רוצה לאמא שלי ולבית שלי.
הגיעו לכאן כל מיני אורחים אחרים, והם אדישים ושמחים וצוחקים כל הזמן – וגם ראיתי איזו בלונדינית קודם באמבטיה, וכל כך רציתי להתחבר ולתקשר, לא להרגיש שאני לבד במקום העלוב והמוזנח והמסריח הזה, אבל היא לא ראתה את המצוקה שלי, וגם אם כן, לא היה אכפת לה, ואני חזרתי לחדר וחזרתי לבכות…".

נדמה לי שלא ישנתי בכלל בלילה ההוא, חיכיתי עד שיעלה הבוקר, ואז נסעתי לאי הונג-קונג, קניתי מצלמה, ולבסוף עברתי מהגסטהאוז המגעיל ל-YMCA המהודר (והיקר), והשארתי את העצב מאחורי. עד למשבר הבא, כמובן.