דנה ברותחין

חצי איש ברזל, מחייכת כל הדרך

Posted in סמים חוקיים by danazim on ינואר 26, 2011

סיפור הישראמן שלי מתחיל ביולי האחרון, במהלך ריצת 12 ק"מ שגרתית לאורך הטיילת. כמה שבועות קודם לכן נרשמתי למרתון טבריה, והיה לי ברור שאני צריכה להקדיש את הקיץ לבניית בסיס. בעודי רצה לי בטיילת, נהנית מהריצה והשקט, חדרה לה תובנה מפתיעה להכרה שלי: אין לי חשק. לא בא לי עוד מרתון. לא בא לי עכשיו שבועות של קילומטרז' שבועי של אוטו. לא מתחשק לי טמפו, לא רוצה אינטרוואלים. אני רוצה… אני רוצה… הייתכן שאני חושבת את זה? אני רוצה חצי איש ברזל. באילת. בינואר. כן, אני רוצה להשתתף במקצה החצי בישראמן.

התובנה הזאת הדהימה אותי, מאחר שרק כמה חודשים קודם לכן, נשבעתי בי שאני בחיים בחיים בחיים לא אשתתף בתחרות הזאת. חשבתי את זה אחרי שהשתתפתי בתחרות במסגרת שלשה, כרצה. הריצה היתה קשה ולא מוצלחת, נתפסתי תוך כדי, ואחרי כן הייתי תפוסה כמו שלא הייתי תפוסה מעודי – כנראה משום שרגלי לא היו מורגלות בריצה בירידה. לא היה לי ברור איך עולים את נטפים באופניים ורוכבים עוד שבעים קילומטר אחרי כן, ועוד יותר, לא היה לי ברור איך רצים את זה אחרי שרוכבים. על המקצה המלא בישראמן אני בכלל לא מדברת – הוא נראה לי בלתי אפשרי באופן סופי ומוחלט.

מה גרם לשינוי? אני באמת לא יודעת. גמישות מחשבתית, מצד אחד, ומצד שני ההכרה באתגר שבעניין. למה לא לחכות עד האביב ולהשתתף בחצי איש ברזל בטריאתלון עמק הירדן, שאלו אותי. אבל לי היה ברור: אני רוצה חצי איש, ואני רוצה באילת. בינואר. כן.

התייחסתי להכנה לאתגר ברצינות הראויה. בתחילה שקלתי להצטרף לקבוצה. אחר כך חשבתי לחפש מאמן. אבל לבסוף הבנתי שאני באמת לא חייבת את שני הדברים האלה כדי להגיע מוכנה לישראמן. בסיוע חברים טובים שהשתתפו בתחרות בעבר, ואחרים שהיו רשומים לה השנה, התחלתי להתאמן. הדבר היחידי שהייתי צריכה היה שותפים לרכיבה – ולשמחתי הרבה, שבועות ההכנה זימנו לי הרבה שותפים נחמדים שכאלה. החל מגיל, שלקח אותי תחת כנפיו המנוסות והעלה אותי את דליה ובא"ח גולני בפעם הראשונה, דרך ערן, הסבלני והמתחשב, שעימו עליתי בפעם הראשונה את נס הרים, בעודו רוכב לצידי ומעודד אותי שהאמבטיה קרובה, עבור ביוסי, שלמרות האיטיות שלי דבק בי ושמר עלי, וכלה בתרצה האלילה, שאת שבועות שיא ההכנה לתחרות עברתי לצידה, או יותר נכון, מאחוריה.

הרכיבה מילאה אותי אושר, אבל היא גם היתה הנעלם הגדול ביותר מבחינתי בתחרות. בשחייה לא היה לי ספק שאעמוד בכבוד ואפילו אולי בזמן טוב, את מסלול הריצה הכרתי טוב מהשנה שעברה, אבל הרכיבה – היא הדאיגה אותי. למרות שהצטרפתי למחנה אימונים של קבוצת האריות ובמסגרתו עברתי על כל המסלול, הייתי מוטרדת. איך אעמוד בזה? מה אם ייקחו לי שעות על גבי שעות? בימים שלפני התחרות רציתי כבר להיות בנטפים, אחרי הרכיבה. לדעת שעברתי את זה.

בוקר התחרות ואני פשוט לא מפסיקה לחייך. על קו המים. בתוך המים. אני מחייכת לדג אבו-נפחא שאני רואה שוחה מתחתי ומתחת לעוד מאות טריאתלטים שכמוני עושים את המסלול. אני מחייכת כשאני מסיימת את השחייה ורואה את השעון מראה 37 דקות. אני מחייכת גם כאשר אני ממהרת ומחליקה על השטיח הכחול, ומשתטחת אפיים ארצה. ההחלפה לוקחת לי שעות. יותר מדי זמן. אבל אני מחייכת. עולה על האופניים, לוחצת לאפ בגרמין, וממשיכה לחייך גם כשאני מגלה שהוא החליט שהיום אני לא אראה את המהירות ואת הקילומטרז', רק קילומטרז' מצטבר בתחרות וזמן. מילא. למי יש זמן להתבאס. אני מחייכת, מוציאה מהכיס האחורי את החטיף הראשון שלי, ומתחילה לכרסם. צריך לתדלק לפני שמתחילה העלייה הארוכה לנטפים.

במהלך הרכיבה החיוך לא מש מפי. המון רוכבים עוקפים אותי, רבים מהם אני מכירה. גם אלה שלא מכירים אותי אומרים לי בהצלחה. אני אומרת להם בהצלחה, ומוסיפה, בטוח תהיה לכם הצלחה. בעלייה אני מתרכזת בדיווש, ופתאום לבי מנתר – רגע, מה זה? כתבו את השם שלי? על הכביש? אני לא מאמינה. מתחילה לצחוק. אחד הרוכבים שעוקף אותי שואל, למה את צוחקת? השם שלי, כתבו את השם שלי פה על הכביש, אני עונה. יש לי הערכה מי אחראי\ת ל"מעל", אבל מאוחר יותר כאשר אעלה את הנושא, יהיו רק הכחשות. בכל אופן, תהיי מי שתהיי, ריגשת אותי מאוד.

צוות הצילום של שוונג מגלה אותי בתחילת העלייה ואני עושה מאמצים להצחיק אותם. הם מחליטים שקטעים פה, ונשארים. מאוחר יותר מצטרף גם גלעד קובו המאמן, שחולף על פנינו עם הג'יפ שלו, מוזיקה יוונית שמחה בוקעת מהרמקולים, והוא מטעים במגאפון, יאללה, קדימה, סל"ד שישים! איך אפשר לא ליהנות פה. כיף חיים. איש ברזל מנוסה וידיד טוב מגיע אלי, וממלמל משהו על כך שנמאס לו והוא מתייאש. הוא גם לוחץ לחיצה קטנה על הברקסים, כדי להמחיש את העניין. אל תתייאש עכשיו, אני אומרת לו, תגיע קודם לאמבטיה, ואז תתייאש שם. הרוכבים סביבי מגחכים. כבר אמרתי שקטעים פה?

בנטפים אני עוצרת בחטף לאסוף את הבקבוקים שלי, בסיוע אחד המלאכים שאומר לי, בלי לחץ, בלי לחץ. מי לחוץ? לי יש את כל הזמן שבעולם. מתארגנת ויוצאת לדרך, ובירידה החדה הראשונה מאבדת רפידת אירובאר. נו טוב, כנראה שלא נשב על האירובאר יותר מדי היום ממילא, הרוח היא צידית והיא קצת מפחידה.

אני שמחה, מרגישה טוב, ומתחילה לשיר. אנשים סביבי קצת המומים. חשבו שהעליות נגמרות בנטפים. ונוסף על כך, הם גם צריכים לסבול את השירים שלי. לאורך שלושים הקילומטרים הבאים אני מפזמת לעצמי מחרוזת שירים. בתחילה זה בלאק אייד פיז, ואחר כך כאשר מתקרבת נקודת הסיבוב, סיירים, אני עוברת ל"הורה היאחזות" של כוורת. בינתיים כבר זרם המתמודדים החוזרים לנטפים הוא יציב למדי, ורבים מהם מתפקעים מצחוק לראות אותי שרה. העיקר שהם מבסוטים. אני מבסוטית גם.

מגיעה לסיירים, אבל השירותים שפינטזתי עליהם בחמשת הקילומטרים האחרונים מתגלים כפיקציה. כאשר אני שואלת את אחד המתנדבים איפה השירותים שהבטיחו לי, הוא מחווה בידו על המדבר כולו. אני עולה על סוללת העפר ומחפשת שיח, מתרוקנת, ורצה חזרה לאופניים. עוד חילוף בקבוקים מהיר, והנה אני כבר בחזרה על האופניים. למרות העצירה אני מרגישה טוב. הרגליים עדיין טריות, ויש לי רק עוד 36 ק"מ. היפ היפ, הוריי.

200 מטרים לסוף מסלול הרכיבה

מכאן ועד הסיום לא עקף אותי אף אחד – למעט המתמודד המוביל במקצה המלא, שעקף אותי בריצה בערך בק"מ ה-13. אני עוקפת לא מעט רוכבים שהתעייפו והתייאשו, וכשאני מגיעה לנטפים אני אפילו קצת מצטערת שזה נגמר, אפילו שהתחת שלי כבר מיצה את המושב והמכנסיים הדקים. במהלך ההחלפה אני משננת לעצמי, לא לשכוח להוריד את המשדר של הפולאר, אבל כמובן ששוכחת, ונאלצת לרופף את הרצועה ולרוץ איתה כרוכה סביב המותניים. זה לא נוח, אבל זה פחות לא נוח מהאלטרנטיבה.

תחילת הריצה לא קלה. הרגליים מרגישות עייפות, הגוף כבד, הבטן עושה בלופ-בלופ-בלופ. אני צמאה אבל יודעת שכל הדם שלי ברגליים, ולא במערכת העיכול, ולא רוצה להכביד על הבטן שלי, שכבר ככה נפוחה כמו הריון חודש שלישי. רצים לידי מתייאשים בעלייה ועוברים להליכה, אבל אני ממשיכה לרוץ, ועוברת אותם. מגיעה לרצים אחרים, אוספת אותם למעט זמן, ונפרדת מהם. הנוף מרהיב ואני פשוט מאושרת. איזה יופי. איזה כיף. אני כבר בריצה. עוד מעט אסיים. חברים יקרים עוברים באוטו ומקשקשים קצת. לא היה לי פנצ'ר! אני מבשרת להם בשמחה (הם היו צוות מכונאי חירום על המסלול). נפרדת מהם וממשיכה לרוץ במורד הכביש, שהופך לכורכר.

בכיכר טורונטו, היא כיכר הכניסה לעיר, שוטרת חביבה עוצרת לכבודי את התנועה ואני חוצה את הכביש. זה הקטע שזכור לי כקשה ביותר מהשנה שעברה. וגם השנה הוא קשה, מן הסתם, במיוחד לאור העובדה שהפעם אני לא רק רצה אלא משתתפת בתחרות המלאה. בערך בחצי הדרך לכיכר שדה התעופה עומד בן זוגי האהוב, עם מצלמה. הוא מתחיל לרוץ קצת לידי, ומצלם. מבין שקשה לי. אחרי כמה מאות מטרים הוא נפרד ממני ואומר שייחכה לי בסיום. אני ממשיכה לכיוון הים.

חם לי, יבש לי, ומציק לי. האף שלי דלף כל הרכיבה, ועכשיו העור סביבו רגיש ושורף. הג'ל האחרון שלקחתי יושב לי באזור הוושת ומסרב לרדת. כדי להעביר את הזמן אני מגבשת רשימות של דברים שאני לא רוצה יותר לראות בחיים: פאוורבאר בטעם צימוקים ושיבולת שועל, ג'ל גו פליין, איזוטוני לימון של פאוורבאר. הרשימה מסתיימת כאן, ולי עוד יש שני קילומטרים לסיום. כנראה שאין ברירה אלא לחשוב על דברים משמחים.

כל מיני אנשים שאני מכירה רואים אותי ומעודדים אותי להמשיך. אני מסתכלת בשעון ורואה שכנראה אצליח לעמוד ביעד הצנוע שהצבתי לעצמי – לרדת משמונה שעות. הנה הטיילת. פה ושם נשמע קול רעשן, או מחיאות כפיים. סדרן מכוון אותי לחצות את הכביש, והנה אני במגרש החנייה של מלון ספורט, שם הספיקו להקים שער סיום מפואר. אני דוהרת לסיום ועוצרת את השעון על 7:53. זהו. עשיתי את זה!

בדרך לקו הסיום

כבר עברו ארבעה ימים ואני עדיין בהיי. השמחה על הגשמת האתגר עולה על תחושת האנטי-קליימקס והריקנות של אחרי. מה יהיה עכשיו? אין לי מושג. אבל ברור לי שאת החוויה הזאת אני לא עומדת לשכוח בזמן הקרוב.

מודעות פרסומת