דנה ברותחין

ההנאה שבאיטיות

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 22, 2006

הקדמה, הופ-הופ!

 
התחלתי לאחרונה לרוץ ל-א-ט. טוף, האמת חייבת להיאמר, זה לא שהייתי לורן ויליאמס קודם. אי אפשר היה להאשים אותי בריצה מהירה-מדי. והאמת שההיתלות באילנות גבוהים (זאת אומרת, נמוכים, ויליאמס היא בקושי מטר שישים) מיותרת כאן; להיות איטית יותר בהשוואה לספרינטרית של 100 מטר זו לא חוכמה בכלל. אבל גם ביחס לרצות למרחקים ארוכים יותר אני לא הכי מהירה. במירוצי 10 ק"מ וחצי מרתון שבהם השתתפתי שבהם המסלול לא היה מעגלי אלא לינארי (כלומר: רצים רצים רצים – מסתובבים – ורצים רצים רצים בחזרה) הייתי רואה את המהירים עושים את דרכם בחזרה, כשלי עוד נשארה כברת דרך לא קטנה לעשות כדי להגיע לנקודת הסיבוב. טוב, הנקודה הובנה, ובכלל גלשתי הרבה יותר ממה שהתכוונתי.
 
אני מניחה שאתם תוהים, אם כן, מה בדיוק גורם למישהי שמודה בפה מלא שהיא רצה לאט (או לפחות, לאט יותר ממה שהיא היתה רוצה) להחליט שהיא מתכוונת לרוץ עוד יותר לאט. ובכן, למען האמת, אני לא רוצה להיות יותר איטית – זה פשוט היה מחויב המציאות.
לפני כמה שבועות התקיים מירוץ כפר סבא, מירוץ 10 ק"מ שבו מעולם לא השתתפתי. לא ברור מה בדיוק שיכנע אותי להשתתף בו: הוא מירוץ קשה, המסלול רצוף עליות ומורדות (חי נפשי שכמעט לא היה שם קילומטר שטוח), ומשום מה, כל מי ששאלתי על המירוץ הבהיל אותי בסיפורי-זוועה על קושיו. חרף ההפחדות החלטתי להירשם, מתוך תקווה לא ברורה שאצליח לשבור את שיאי במירוץ 10 ק"מ, שנקבע לפני שנה במירוץ נס-ציונה. לא אלאה אתכם בפרטים על המירוץ, רק אציין שהסיפורים התגלו כאמיתיים, והמירוץ היה באמת קשה. כדי להוסיף חטא על פשע, שררו תנאי שרב בבוקר המירוץ, מה שמן הסתם הוסיף לקושי. בן זוגי היקר שאיתו רצתי קיבל הוראה לרוץ לידי בקצב שאיתו, כך חישבתי, אוכל לשבור את שיאי, והוא עמד בו בהצלחה – רק שאני כמעט התפגרתי. כשחציתי את קו הסיום השעון אמנם הראה שגילחתי יותר מחצי דקה מהתוצאה של שנה שעברה, אבל הרגשתי שהלב שלי האומלל מבצע לו סאלטות ופליק-פלאקים בתוך בית החזה מרוב מאמץ. ואז הבנתי שאין מנוס.

מכיוון שמעולם לא רצתי "לפי הספר", וכן מעולם לא רצתי באופן מודרך, בקבוצה עם מאמן, מעולם לא בדקתי האם אני רצה "נכון" – רוצה לומר, האם בריצה ארוכה (מה שמכונה בלשון הרצים "ריצת נפח איטית") הדופק שלי נמצא בטווח המתאים לו. באופן מסורתי התנגדתי להשתעבדות למדי-דופק למיניהם, בטענה שאין לי סבלנות לכל המיכשור הזה. בשנה שעברה, בצעד שהפתיע גם אותי, נתתי לאבא שלי אישור לרכוש לי מד דופק כזה בחו"ל, אבל רק אם הוא יזדמן למקום שמוכר כזה דבר, ורק אם יתחשק לו לקנות לי אחד. אבא שלי לא הבין את הרמזים, ובכל זאת קנה לי מד-דופק מסוג "פולאר", אמנם פושט למהדרין (אפילו תאורת-לילה אין בו), אבל את העבודה הוא יודע לעשות. דבר אחד היה בעייתי בו, במד-הדופק: הוא הגיע עם רצועה במידה "מדיום", וגם אחרי שהידקתי אותה למקסימום האפשרי, המשדר גלש לו תוך שניות מהמקום שבו הוא היה אמור להישאר, והדופק שנשקף מהצג היה מתחלף בספרות אפס-אפס. אבל גם בעיה זו היתה פתירה: מלכתחילה אמרתי לאבא שלי לקנות דגם שמתאים לאופניים – לא היתה לי כל כוונה לרוץ עם מד הדופק, רק לרכוב איתו – ומשום מה, בתנוחת הרכיבה, הרצועה של מד הדופק הצליחה להישאר במקומה (כנראה בזכות התמיכה המפתיעה שקיבלה מהכרס הקטנה שלי).
 

ג'ונתן פולאר.

אחרי החוויה במירוץ כפר סבא, הגעתי להבנה שאני רצה בדופק גבוה מדי. כבר לא מעט אנשים, בהם רצים מקצועיים ומהירים הרבה יותר ממני, אמרו לי במהלך קריירת הריצה החובבנית שלי שאם אני רוצה להשתפר, אני אצטרך להיכנע ולהתאמן עם מד-דופק, אבל לא היה לי כוח להישמע להם. עכשיו לא היתה לי ברירה. הסרתי את הפולאר מעל כידון האופניים, מקום מושבו הקבוע מאז שהצטרף לחוג המשפחה, וכרכתי אותו סביב זרועי. הטרחתי את עצמי עד ליבואן החברה בקריית עתידים ורכשתי לו רצועה חדשה במידה שלי, כזו שלא תגלוש לה כל הזמן, והופ, יצאתי לי לפארק הירקון, לא לפני שחישבתי באינטרנט לפי דופק המנוחה שלי מהו הדופק המקסימלי שלי, ובאילו טווחי דופק אני צריכה לרוץ.
 

ג'ונתן ואני

הפולאר שלי (לו הענקתי את השם "ג'ונתן" מסיבות מובנות) הוא יצור די נוירוטי. כל אימת שאני חורגת במעט מהטווח המותר לי, הוא מתחיל לפלוט ביפים עצבניים. ליבי התרחב משמחה על פריחת חרציות וחמציצים מרהיבה בערבות המימדיון והאצתי מעט? "ביפ-ביפ-ביפ"! מצטווח לו ג'ונתן. רוכב אופניים מסוקס מחליט שהוא משייט את אופניו הישר לעברי וברגע האחרון בורח, והלב שלי מזנק למכנסיים? "ביפ-ביפ-ביפ!", נוזף לו ג'ונתן. "שתוק, קרציה", אני אומרת לו, ומאטה. העיקר שיירגע.
 
אני חייבת לומר שבאימונים הראשונים הגשתי מצוין ונהניתי מאוד. בעיקר נהניתי מכך שהרגשתי שאני יכולה לרוץ עוד ועוד בקצב הזה, בעוד ששבוע-שבועיים לפני שהתחלתי באימונים האלה לא הצלחתי להביא את עצמי לרוץ יותר מ-12 ק"מ באימון. גם למדתי להכיר את הגוף שלי. למדתי להבין איך מרגישה ריצה בדופק 155 לעומת ריצה בדופק של 160 או רחמנא ליצלן, 180 (את הקילומטר האחרון בכל אימון אני מרשה לעצמי לרוץ בקצב הכי מהיר שאני מסוגלת לייצר, בעוד שג'ונתן צורח עד לב השמיים, ומחריד את שלוותם של הצועדים, הרצים והרוכבים במסלול שמול הספורטק).

לאט ובטוח, בלי טוטאל-לוס

במסגרת התיקונים הכלליים, גם החלטתי סוף כל סוף לעשות מדרסים. הטריגר היה כאב טורדני בכף הרגל שהתחיל לי לפני כמעט שנה, ומאז בא והלך, בתלות ישירה בהגדלת הקילומטראז' השבועי שלי בריצה. אורתופד מומחה זיהה את הבעיה ושלח אותי לעשות מדרסים כדי לטפל בה. אני לתומי חשבתי שחוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הרגליים שלי די בסדר, תודה רבה. אבל איש המקצוע שאליו פניתי להכנת המדרסים (שיכונה כאן מטעמי נוחות "המדרסן") חשב אחרת. אחרי שהצביע בפני על עשרות ליקויים, קיצורי-גידים ומפגעים – ששיאם היה בקביעתו ששתי הבהונות הקטנות שלי הן "טוטאל לוס", כהגדרתו – הוא ביקש ממני לנעול נעלי ריצה ולרוץ קצת מולו, כדי להתרשם מהביו-מכניקה שלי. עשיתי כדבריו ורצתי מעט במעלה הרחוב ובחזרה אליו, ואז שמתי לב שהוא בוהה בי במבט המום. "את ראית מה את עושה עם רגל ימין?", הוא התפלץ, "יש לך קריסה נוראה החוצה. אבל אל דאגה, נתקן גם את זה", הוא אמר והתחיל לרשום לעצמו הוראות.
כעבור שבועיים אספתי ממנו את המדרסים המוכנים, שהושתלו לתוך נעלי הריצה שהבאתי. המדרס השמאלי התאים להפליא, אבל הימני נתן לרגלי את התחושה שהיא נמצאת בסד לוחץ. כשאמרתי למדרסן שכך אני מרגישה הוא הרגיע אותי שלרגל לוקח זמן להסתגל, וקבע לי לוח זמנים לנעילת הנעליים, עם הוראה מפורשת לא לרוץ איתן עד שבת, וגם אז, לא יותר מ-5 ק"מ. לפני שהלכתי, הזהיר אותי המדרסן מפני יבלות ושלפוחיות, בעיקר בקשת כף הרגל הגבוהה שלי, לה סיפקו המדרסים תמיכה ולכן נקודות מגע שלא היו קודם.
הנעילות הראשונות היו משונות. כל מיני מקומות מוזרים כאבו. לבסוף, הגיע יום שבת, ובהכנעה נעלתי את הנעליים ויצאתי לרוץ – לא לפני שמרחתי את כפות רגלי בווזלין, סגולה ידועה נגד יבלות. נראה לי שג'ונתן קצת נעלב; למרות שכן נשמעתי לו, לא חשבתי על הדופק כל הריצה, אלא רק על הרגליים. עם כל צעד שאלתי את עצמי – נוח? לא נוח? נוח! לא נוח! ויותר מזה, חזרתי ושאלתי את עצמי: מה הסיכויים שברגעים אלה ממש מתפתחת לי יבלת איימתנית בקשת כף הרגל?
האירוע עבר בהצלחה, ומאז רצתי עם המדרסים החדשים ארבע ריצות ארוכות. אבל, צחוק הגורל, התפתחה לי יבלת של ממש, שלפוחית מרושעת. לא בקשת כף הרגל, כמובטח, אלא באחת מהבהונות , דווקא ברגל שמאל, זו עם המדרס הנוח. מילא. העיקר שזה לא יהפוך גם אותה ל"טוטאל לוס".
 

אם יש גשם, יש עננים.

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on פברואר 6, 2006

אם יש גשם, יש עננים. טריוויאלי, נכון? לא במיוחד. המשפט הזה משמעותי במיוחד לכל מי שלמד לוגיקה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המרצה המדהימה שלימדה אותי לוגיקה, אי אז לפני שש שנים, השתמשה במשפט הטריוויאלי הזה כדי ללמד מהי גרירה לוגית (אימפליקציה).

אם היינו מנסחים את המשפט הזה בצורה פורמלית בתחשיב פסוקים, היינו "יש גשם" = A ו"יש עננים"= B, הרי שהיינו מקבלים A גורר B, או בפורמלית: A–>B.
המשפט הזה, בזכות הפשטות והגשמיות שלו, שימש ככלי מצוין להבנת האימפליקציה הלוגית, האבסטרקטית-משהו.
 
אם יש גשם, יש עננים. ואם חזוי גשם, העננים מגיעים ממערב. אני רואה אותם מבעוד מועד, מאיימים בצבעם השחור, דרך חלונות המטבח שלי, הפונים מערבה. לצאת לרוץ, או לא לצאת לרוץ? אם חזוי גשם, ובחלון עננים שחורים מתקדרים, והחלטתי בכל זאת לצאת לרוץ, הרי שבנקודת הקיצון (רוצה לומר, בנקודת הסיבוב, בנקודה שבה אני הכי רחוקה מן הבית) יתחיל טיפטוף (או גשם, או מבול תנ"כי ממש). זו אמנם אינה אימפליקציה לוגית, אבל שנים של ניסיון לימדו אותי את הכלל הזה. ואם, אם חזוי גשם, ויש עננים שחורים ומאיימים באופק מערב, ואני מחליטה שמסוכן לצאת לרוץ, הרי שהעננים האלה צפויים לעבור את ביתי בשלווה בלי להמטיר מאומה, ויתרה מזאת, השמש גם צפויה לצאת, הציפורים עשויות לצייץ, וסביר מאוד שאני אעמוד בחלון ואתפלץ על כך שלא יצאתי לריצה ופיספסתי את חלון ההזדמנויות היקר שהטבע זימן לי.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר. זאת, כמובן, אם לא מדובר באזורים משווניים, שם אין תלות בין גשם לקור. כשהייתי בצפון אוסטרליה בעונה הגשומה, ונמאס לי לשבת באכסנייה המחניקה ולהביט בכמויות המים שניתכו בחוץ, החלטתי יום אחד לצאת לרוץ. באותה שעה לא ירד הרבה גשם, רק זרזיף, שלפי המסורת הלוגית התחזק לכדי מבול-רבתי ברגע שהתרחקתי מעט מהאכסנייה. אחרי שגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות דרך הגשם שהצליף לי לתוך העיניים, עשיתי אחורה-פנה וחזרתי לאכסנייה. שותפותי לחדר הביטו בי בשעשוע. "מה קרה, נפלת לבריכה?", אחת מהן שאלה, ולא בכדי. נראיתי כמו מישהי שחזרה משחייה ולא מריצה. נעלי הריצה שלי נרטבו כל כך, שנדרשו להן ארבעה ימים להתייבש.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר, אז במקומות ציבוריים החלונות מוגפים, החימום מוגבר, והווירוסים חוגגים. לפני שבועיים, היה גשם, היו עננים, והיה קר, והגורל זימן אותי לחמישה מקומות ציבוריים הומים שונים. באחד מהם, התלבש עלי וירוס רשע, שהפיל אותי לקרשים ל-10 ימים תמימים. דבר כזה לא קרה לי לפחות עשור. אני אדם שבחורף חולה פעמיים, ובשתי הפעמים מדובר בצינון בלבד: האף אולי מאוד סתום ומאוד דולף, אבל זהו-זה. בלי חום, בלי קוועטש וקרעחץ, ובטח שבלי שיעול. והפעם, תפס אותי וירוס שיעול שהחזיר לי בריבית דריבית. מה שמבאס במיוחד בווירוס עם שיעול, הוא שאי אפשר לרוץ. עם צינון – אפשר, אבל לכו תנסו לרוץ כשאחת לחצי דקה אתם מנסים לרוקן את תכולת הריאות שלכם. כך יצא שבשבוע הכי נעים ומקסים של החורף, שבו לא היה גשם, לא היו עננים, וכן היה מזג אוויר נעים ביותר – אני הייתי ספונה בבית, עם גאלונים של תה, הררי טישוז, ושיעול שלא היה מבייש חוסה בסניטוריום לשחפנים. ועכשיו, עת השיעול שלי נעשה קל יותר (רוצה לומר, במקום שחפנית במשרה מלאה, שחפנית בשליש משרה), אני מגלה ששבוע מורטוריום מריצה עשה את שלו.
 
נו, מילא. מחרתיים ממילא יגיעו העננים, יגיע הגשם, ותבוא הסערה, ואז יחזרו הדילמות הקבועות.

 

ואם תהיתם למה אני לא כותבת, יש לי רשימת תירוצים.

1.  המורה, הייתי עסוקה בשכתוב הרומן החדש שלי.

2. המורה, אני עמוק בחיפושי עבודה.

3. מורתי, החלטתי בשעה טובה לשים גאז ולגמור את המאסטר.

4. צריך גם להתאמן, לא? עונת המירוצים בפתח (ושוב תודה לווירוס הרשע, שהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של חצי מרתון עין-גדי, שבו לא אשתתף), וצריך לשחות, לרכוב ולרוץ, כדי שהרישום לאיגוד הטריאתלון השנה יצדיק את עצמו. (מעניין אם המורה תקנה את התירוץ הזה).

 

 

קטע זה מוקדש באהבה רבה למי שלימדה אותי לוגיקה מאפס, הפרופ' רות מנור, לוגיקאית מופלאה, שהלכה לעולמה לפני חודשיים וחצי. לי היא תחסר מאוד.

It's a Wonderful Town…

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on נובמבר 16, 2005

 

טרול א': אוי לא, היא שוב כותבת. זה בטח בגלל הטלוויזיה שלה שמתה.
טרול ב': או הטוסטר-אובן! אוי לא, רק לא זה…

 
אין מה לדאוג, הטוסטר אובן לא התפגר. המצב מחוסר הטלוויזיה עדיין נמשך (המתקן עובד בעצלתיים-מה, הייתי אומרת), אבל למרבה המזל מצאתי לי transitional object נפלא בדמות האתר הזה.
הרעיון שלו די פשוט: כל מי ששומע שיחה מעניינת יכול לשלוח אותה למנהלי האתר, והם יעלו את הנבחרות שבהן לאתר, בצירוף כותרות שנונות בטירוף, ציון מיקום השיחה, ואם השולח מעוניין בכך – יציינו גם את שמו.

 

Can't We All Just Do What Rodney King Said?

Black woman: Take that bag off your back.
White man: All it takes are two words: "excuse" and "me".
Black woman: I'm not saying nothing to you.
White man: Sorry, I see that you only use your mouth for one thing, and that's sucking dick.
Black woman: You are so rude. Take that back.
White man: Okay, I am sorry. I take it back. You also use your mouth for eating, as seen by the size of your enormous ass.

–4/5 train

 
יש לי סימפטיה לקונספט הזה: בשנה ב' ללימודי התסריטאות שלי, למדתי קורס שנקרא "ממונולוג לדיאלוג" אצל קובי ניב. המטלה הראשונה שנתן לנו ניב היתה להביא לשיעור שיחות ששמענו באמת. אותם שיעורים ראשונים זכורים לי בחיבה כמצחיקים במיוחד: יש לשיחות אמיתיות פוטנציאל להיות מצחיקות מאוד, וזה העקרון שעומד בבסיסו של האתר הזה.

 

Seems Bats Lose Their Sonar When They Get Old

Old woman: Excuse me officer, could you please tell me where the New Jersey Transit trains are?
Cop lady: Up the stairs and make a left, can't miss 'em.
Old woman: Which stairs?
Cop lady: Turn around.
Old woman: Are you sure?
Cop lady: Yeah, head up those stairs and make a left, there will be another officer up there behind the podium.
Old woman: So I only go up the one flight?
Cop lady: There is only one flight…Go up the stairs…when you get to the top…make a left.
Old woman: So I'm making a right, then going up the stairs…
Man: Jesus Christ, the fucking cop just told you like forty times! Are you fucking retarded? Go up the stairs, make a right!
Old woman: Well, wasn't he rude!
Cop lady: Ma'am, would you like me to walk you up there?
Old woman: Oh no, I'll be fine, thank you.
Cop lady: Have a nice day, ma'am.

The old woman then proceeded to walk in the completely opposite direction. Cop lady held it in for about 5 seconds before laughing.

–Penn Station

מאחר שמדובר בשיחות שנשמעו בניו יורק, ולא באיזה חור באיווה, החומר הרבה יותר קיצוני. הומלסים, משוגעים, יאפים, שיכורים, מיליונריות ונסיכות גטו, קשישים יהודים, תיירים – כולם מככבים באתר. מי שמכיר את ניו יורק קצת לעומק יכול ממש לשמוע את הדיאלוגים בעת קריאתם.

 

 

Morlock v. Eloi: The Prequel

A thugged out girl tests all of her ring tones as loud as possible for a solid minute.

Preppy girl: Are you serious with that? Can you do everyone a favor and stop?
Thug girl: I know you're not talking to me. You messed with the wrong girl.
Preppy girl: I'm sorry, I can't hear you. Your screaming phone made me deaf.
Thug girl: I'll f her up. But then she'll call the cops; her people love the cops. Go back to where you came from!
Preppy girl: I'm trying to. That's why I'm on the train, you stupid bitch. Look, you got a new cell phone and that's great, but figure it out at home.
Thug girl: I'll f you up. You're f-ing with the wrong girl. Don't be fooled by the pretty face.
Preppy girl: Pretty face? Where?

–N train

Overheard by: Matty M.

 
ישנם קטעים שנשמעו כל כך שנונים ונפלאים שנראה שתסריטאי כתב אותם, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בתושבי ניו יורק – טיפוסים עירוניים, משכילים וגם ציניים – אפשר להאמין שהם נאמרו. וגם אם לא, הרי שבדה אותם כותב מוכשר במיוחד.

 

That Was More Her Late Husband's Thing

Woman #1: There is no ethical dilemma! It's right there in the Bible!
Woman #2: Oh, Bible schmible.
Woman #1: Honestly, Helen. Is that the best rejoinder you can manage? Can we possibly have just one discussion without you pulling out the schmefix?

–Stuyvesant Town Oval

Overheard by: Laid-Off Dad

 
כצפוי, למעלה מ-90% מהדיאלוגים מכילים קללות עסיסיות או עוסקים במישרין בסקס. אחרי קריאה ארוכה במיוחד זה קצת נמאס, אבל עדיין יש ביניהם קטעים משעשעים מאוד.

 

 

What About People Who Misuse "Subtlety"?

 

Woman: Wow, your face is really red! What happened, sunburn?
Cashier girl: No…allergic reaction.
Woman: Ooh…what are you allergic to?
Cashier girl: Rude, obnoxious and tactless customers.
Woman: Oh, so you get a lot of those, hmm?
Cashier girl: Ugh…Oh yeah, I forgot, and stupid ones that don't get subtlety, either.

–Stop & Shop, Long Island City

 

 
אה, כן, ועיקר שכחתי: גם המגזין "טיים" בחר באתר הזה כאחד מחמישים האתרים המגניבים של השנה.
תהנו.

 

That Amazing 21st Century Technology

 

Clerk lady #1: There's no price on this, no bar code. I can't sell it.
Clerk lady #2: Hold on, just call accessories.
Clerk lady #1: How do I do that?
Clerk lady #2: Accessories!

–Century 21, Cortlandt Street

עריצות הקופסא הכחולה

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on נובמבר 13, 2005

יום חמישי לפנות ערב, הבית כבר חשוך. אני יושבת למחשב, ברקע מתנגן קליפ ב-VH1. הטלוויזיה הדולקת ממלאת את הסלון החשוך באורות פסיכדליים. לפתע פוף! קול פיצפוץ, וקולה של הטלוויזיה נדם. גם התמונה, בעצם. ורע מכך, גם הממיר.

אני נזעקת מהמחשב אל הטלוויזיה, ומנסה לפענח את המסר המטריד. בתחילה אני משוכנעת שקפץ הפקק (לא כך), ואחר כך – שהלך התקע (לא ולא). אני מתקשה להשלים עם העובדה שהלא-יאומן קרה – ההלכה הטלוויזיה?
אני נזכרת בהליך רכישתה של הטלוויזיה, אי אז לפני שנה וחצי. עזבתי את דירתי הקודמת, שהגיעה עם טלוויזיה קומפלט, ועברתי לדירתי הנוכחית, שהגיעה עם ארבעה קירות מסוידים ותו לא. מן הסתם, רכישת טלוויזיה לא היתה בראש רשימת סדר העדיפויות הלאומי: קדמו לה דברים פעוטים כמו ארון בגדים גדול, ארון ספרים, ספה, כלי מטבח. לבסוף, כשהגיעה עת הטלוויזיה, התברר שגם אילו היה לי תקציב לכך, לא אוכל לקנות טלוויזיה בעלת מסך גדול מ-25 אינץ': החור שהאדריכלית (שבעיצובה שופצה הדירה) ייעדה לטלוויזיה היה קטן מדי, 78 ס"מ. לבסוף נבחרה טלוויזיה 25 אינץ' של ITT: בשל מחירה האטרקטיבי באחד מאתרי הקניות המקוונים, ובשל ביקורת אוהדת-מה שנתן לה איש מקצוע מקורב.

כשהיא הגיעה, שקלתי לשמור את הקופסא, למקרה שלא אוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא ואאלץ למצוא מגורים חלופיים. וחוץ מזה, הקופסא הכילה שעשוע לוגי בדמות הכתובת ITT Germany made in China, ומי כמוני תוכל לעמוד בפני שעשועים לוגיים. לבסוף זרקתי את הקופסא. לא היה לי מקום בשבילה בבוידעם.
מה שעוד הסתבר שזרקתי, אחרי שהפכתי את ארון המסמכים שלי, הוא את החוברת שעימה היא באה, ואת תעודת האחריות שלה. אלוהים, מדוע אני שומרת קבלות ותעודות אחריות של הקומקום החשמלי דה-מי-קולו שרכשתי בסופר לפני כמעט שנתיים, שנפח את נשמתו לפני ששה חודשים, אבל את תעודת האחריות של הטלוויזיה דה-מי-קולו שלי אני לא מצליחה למצוא? בן זוגי טען בפני שזה לא הגיוני. את כל כך מסודרת, הוא אמר. בטוח שמרת את זה איפשהו. הגיוני, לא הגיוני, תעודה – אין.

החלטנו שלמחרת נביא את הטלוויזיה למתקן השכונתי. למרבה המזל התברכנו באחד כזה, ממש כאן, 250 מטרים מהבית. אחרי שבן זוגי רץ את ריצתו הארוכה (25 ק"מ) ואני את ריצתי הארוכה (15 ק"מ, לא להיסחף, אני לא מתאמנת לקראת מרתון טבריה), הפשלנו שרוולים וניגשנו למעשה. אבל מהם 15 ק"מ ריצה לעומת סחיבת תפלץ איימתני ומגושם מפלסטיק שחור-אפור למרחק 250 מטרים? כבר בשלב הירידה במדרגות הצלחנו להכאיב לעצמנו בצורה חסרת תקדים (אני חטפתי את הבומבילה בשתי הברכיים; בן זוגי ספג פגיעה ישירה בכף הרגל). אחר כך, בצעדה האיטית לאורך הרחוב, עצרנו ארבע פעמים וכמעט-שמטנו את הממותה על האספלט אגב צעקות "זה מחליק! זה מחליק!", לצהלתם הרבה של הולכי הרגל שהקיפונו. לבסוף קירטענו לתוך היכלו של מתקן הטלוויזיות, שהעיף בנו מבט משועשע, רשם את פרטינו, נתן לנו כרטיס ביקור ושילח אותנו לדרכנו, לא לפני שציין ש-ITT היא לא פירמה מי-יודע-מה. ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים, תודה רבה.

חזרתי הביתה, ובן זוגי הלך לאוניברסיטה. מה אעשה? אני יודעת! אני אבדוק אם יש שידור חוזר של כל התוכניות החדשות ששודרו אתמול ביס פלוס ופיספסתי כי התקלקלה הטלוויזיה. אהה, אופס. אין טלוויזיה. היא מקולקלת.
כמה פעמים במהלך היום התישבתי כהרגלי על הספה, שילבתי רגל על רגל, כדי לגלות שהחור (הקטן מדי, כאמור) של הטלוויזיה שומם בריקנותו. אין טלוויזיה. אי אפשר לראות את הפרקים שהחמצתי בסדרת הדרמה המופתית "החיים מתחילים", המשודרת עכשיו בשידור חוזר ביס פלוס. אי אפשר להתעצץ מול איזה סרט אידיוטי. צריך לנצל את הזמן, לעזאזל! אבל למה הטלוויזיה המקולקלת באה לי בתזמון כל כך מחורבן? דווקא עכשיו, כשאני בין פרויקטים, כשאין לי השראה לכלום? לא יפה.

אחרי מות: אורון בן דוד

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אוקטובר 10, 2005

יש לי חיבה לפורומים של תפוז, ובאופן ספציפי לשניים מהם – פורום ריצה וטריאתלון (בחסות אתר "שוונג") ופורום אופני כביש. בפורום הראשון אני גם משתתפת בדיון מדי פעם, בעוד שבפורום אופני כביש אני בעיקר קוראת, בשקט. כבר פיתחתי מין נוהל כזה: קימה בבוקר, יציאה לאימון ריצה או אופניים, מקלחת, ארוחת בוקר, קפה, ואז לאינטרנט, לבדוק מה התחדש (יחד עם בדיקת אתרי החדשות, ובדיקת האימיילים החדשים שהגיעו). את רוב משתתפי הפורום לא פגשתי אף פעם באופן אישי, אבל אני רוחשת להם סימפטיה. לאחרונה גם פיתחתי ידידות חוץ-אינטרנטית עם שני אנשים ש"פגשתי" בפורום, ואני מאוד שמחה על כך.

 

גם הבוקר נכנסתי כהרגלי לפורום ריצה וטריאתלון, וגיליתי שאתמול נפטר אורון בן דוד. לא הכרתי את אורון בן דוד. הוא היה טריאתלט בן 40, והתאמן בקבוצה לקראת תחרות איש הברזל הראשונה שלו. במהלך אימון שחיה שגרתי של הקבוצה הוא חש ברע, איבד את הכרתו, וכשהפרמדיקים הגיעו לא נותר להם אלא לקבוע את מותו.

 

לא הכרתי את אורון בן דוד, ולמרות זאת, ההודעה הזאת מילאה אותי בצער. רציתי לקרוא עוד פרטים. להבין איך זה קורה שאדם שהיה כנראה מאוד ספורטיבי פתאום מאבד את ההכרה ומת, תוך שניות. חשבתי על הריצה שהיתה לי הבוקר, על הרץ המנומש והחייכן שעקפתי אחרי 3 קילומטרים שבהם ראיתי אותו רץ לפני, פחות או יותר בקצב שלי, אבל החלטתי שבסוף אני אעבור אותו. הוא נראה גם כבן ארבעים (אולי קצת פחות). כמוני, הוא רץ עם נגן MP3 קשור לזרוע. בניגוד אלי, הוא חבש כובע. על נעלי הריצה שלו היה מחזיר אור כתום. אני זוכרת, כי כשרצתי מאחוריו, מטרים ספורים לפני שעקפתי אותו, הוא ניצנץ לעברי באור כתמתם בוהק. כשעקפתי אותו, חייכנו זו לזה ובירכנו אחד את השניה ב"בוקר טוב". הוא לא נראה מוטרד מזה שעברתי אותו, לשמחתי – כבר יש לי ניסיון מר בבריכה עם שחיינים שרואים אותי עוקפת ומחליטים שזה הזמן לעשות איתי תחרות. הוא לא רצה להישאר בקצב שלי ולקשקש – שנינו היינו עם מוסיקה והיה לנו טוב עם עצמנו, לרוץ בקצב שלנו, בלי לחשוב מחשבות מיותרות. עקפתי אותו והמשכתי עד לנקודת הסיבוב הקבועה שלי, וקצת אחרי שהסתובבתי, ראיתי אותו מתקרב לעברי. נפרדנו בברכת שלום נוספת; אני חזרתי מערבה, הוא המשיך מזרחה.

 

הרץ החייכן שפגשתי הבוקר יכול היה להיות אורון בן דוד. גם אורון היה חייכן – באתר של הקבוצה שבה התאמן העלו תמונה שלו לעמוד הראשי, ובה הוא מחייך חיוך גדול. יכול להיות שראיתי אותו רץ בפארק הירקון – אני יודעת שחברי הקבוצה שלו מתאמנים בתוואי שגם אני רצה, וכל שבוע בריצות יום שישי הייתי רואה אותם, מחייכת לעברם ומחליפה ברכות שלום.

 

אחרי ההלם והצער, בדקתי את "רשימות", וגיליתי את רשימתו המרגשת של שכני מלמטה, איתי בנר, על נעמי גרינברג. קודם לכן לא חשבתי על הרעיון, אבל אחרי קריאת הרשימה של איתי, הלכתי גם אני לאתר של גוגל וחיפשתי את אורון בן דוד. כמו החיפוש של איתי, גם החיפוש שלי כשל. ואז החלטתי לכתוב את הרשימה הזאת. למרות שלא הכרתי את אורון.

 

ולכל מי שרוצה לצעוק כאן: ומה עם הרוגי תאונות הדרכים? ומה עם הרוגי הפיגועים? ומה עם הרוגי רעידות האדמה: ובכן, עצוב לי מאוד גם עליהם. עצוב לי על כל אדם שמת כך פתאום, בטרם עת. וכשאני שומעת סיפור אישי כזה, זה צובט לי את הלב ומצער אותי. אני אפילו דומעת, פשוט כך, מול המחשב. כי ככה זה אצלי, ובעצם, נראה לי שזה רגש אנושי פשוט ואינסטינקטיבי, להתעצב על בני מינך שמתו.

 

הלווייתו של אורון תתקיים היום ב-14:00 בבית העלמין בהרצליה.

סגור לתגובות על אחרי מות: אורון בן דוד

טוּרוּ, הביטו וראו

Posted in סמים חוקיים by danazim on יולי 18, 2005

נו, חברים, אתם צופים בטור?
 
כשהתחלתי להיות בלתי-מועסקת (או, "נמצאת בין עבודות", euphemism חביב יותר), התחיל גם הטור דה פראנס. לכל מי שלא ממש בקיא בטור, הוא משודר כמעט מדי יום (ישנם 2 ימי מנוחה לרוכבים לאורך כל המירוץ) בשעות הצהריים בערוץ יורוספורט. לרוב מדובר בשידור חי הנמשך ארבע שעות (לפחות), ורק לעתים רחוקות כל ארבע השעות מרתקות. בדרך כלל הן לא, ועם כל הערכתי וחיבתי לשדרי האופניים של יורוספורט, בהייה בלהג שלהם במשך שעות ארוכות אינה מועילה לפרודוקטיביות של חופשתי.
בשנים קודמות, כשהייתי מועסקת, לא הייתי יכולה לשבת ולהתמסר ללהג באין מפריע, שכן היתה לי עבודה, והיא תבעה את שלה. אבל השנה, כאמור, שום דבר לא יכול לבוא ביני לבין מנת הטור היומית שלי, וכך אני מוצאת את עצמי רובצת מול הטלוויזיה יותר ממה שהייתי רוצה, מה שמתבטא אחר כך בחלומות מלאי רוכבי אופניים וקבוצות פרו-טור (נראה לי שקבוצת דוויטמון-לוטו צריכה להתחיל לשלם לי על זמן פרסום בחלומותי, שכן היא וכוכבה, רובי מקיואן הלא-ממש-חביב-עלי, מגיחים להופעת אורח שם מדי לילה, מה שכבר התחיל להטרידני).
 
מה שעוד הוסיפה לטוטאליות של חוויית הטור היא העובדה שרכשתי לי במזל טוב זוג אופני כביש משומשים. מסתבר שיש להם ייחוס: בעברם הם שימשו את אחד מאלופי ישראל, ושלדתם נדירה מאוד. עם רכישתם גיליתי שרכיבה על אופני כביש היא חוויה אחרת לגמרי מרכיבה על אופני הטורינג המקשישות שלי. ראשית, גופי הגיב לשינוי בכאבים מוזרים במקומות שונים בגופי: בצוואר ובגב העליון, שלא היו רגילים לרכינה קדימה במשך זמן כה רב; ובכפות הידיים, שאחיזת הכידון המעוקל היתה להן חדשה ושונה מכל מה שהן הורגלו קודם לכן.  הפוזיציה החדשה כמובן עוררה בי תחושה של חוסר שיווי-משקל, שהפכה פעולה פשוטה כמו מחיטת-אף בעיצומה של רכיבה למבצע לוגיסטי מסובך, הכולל בחינה מדוקדקת של השטח, הפסקת הדיווש, ועזיבת יד אחד מאחיזת הכידון לצורך ביצוע בליץ-קינוח קצרצר.
ביום השני לטור, בעודנו צופים בכוכב קבוצת קוויקסטפ הבלגית, טום בונן, חוצה את קו הסיום בסיומו של ספרינט, ומניף את ידיו אל-על בשמחה, הבטתי בחברי בעצב ואמרתי לו שאילו הייתי אני מניפה ככה את ידי, הייתי מתרסקת חיש מן האופניים. (היה מישהו שזה באמת קרה לו, אגב, והתמונות העגומות האלה מדברות בעד עצמן).
 

 

היורשים

 

 

 

זבריסקי. ההבטחה שהתרסקה

 

ארמסטרונג כבר הכריז שאחרי הטור הזה הוא פורש (אמנם הכריז, אבל אני חשדנית. גם בשנה שעברה הוא טען שזה הטור האחרון שלו, ואני לא סומכת על אנשים שצועקים "זאב, זאב"). לפיכך, הפכה הצפייה במירוץ השנה לחיפוש אחרי יורשים פוטנציאלים, וסימונם. אולי זו אני וכוחותי האומני-פוטנטיים (לא סביר), אבל כל רוכבצ'יק שסימנתי ככוכב הבא זכה למזל-ביש כלשהו בטור מיד לאחר סימונו. "היאח! יורש!", חגגתי בסוף היום הראשון, לאחר שדיוויד זבריסקי הצעיר מקבוצת סי-אס-סי הצליח להשיג את כולם, בכלל זה ארמסטרונג, במירוץ הפותח נגד השעון. כעבור שלושה ימים, בעוד קבוצת סי-אס-סי עמדה לעשות את הבלתי ייאמן ולהביס את קבוצתו של ארמסטרונג במירוץ הקבוצתי נגד השעון, התרסק לו לפתע היורש הפוטנציאלי קילומטר וחצי מקו הסיום, ובזאת אבד הסיכוי הממשי של סי-אס-סי לנצח את ארמסטרונג וקבוצתו, ואילו זבריסקי עצמו איבד את החולצה הצהובה. כעבור יומיים נוספים, הוא פרש מהמירוץ לחלוטין בשל הפציעה שהסבה לו ההתרסקות.

(דיסקליימר: אל תמהרו להאשים אותי בנפילתו של הזבריסקי; מסתבר שהוא שלימזל לא קטן, ובאמתחתו התרסקויות מונומנטליות, שבירות ידיים ורגליים ואף פגיעות ראש).

באותו יום שבו פרש זבריסקי, הצליח רוכב אחר מקבוצתו, יינס פוגט (ולא ווכט, כמו שמתעקשים שדרי יורוספורט לכנות אותו), לבצע בריחה מוצלחת מאוד בהרים, להכניס דקות רבות בינו לבין ארמסטרונג, ולקטוף ממנו את החולצה הצהובה. "הידד! יש תקווה!", שמחתי. למחרת הוא כבר איבד את החולצה הצהובה, ויום מאוחר יותר נאלץ לפרוש אף הוא מהטור, לאחר שלא הצליח לסיים את הקטע במסגרת מגבלת הזמן שנקבעה.
באותו יום, נרשם הישג אחר: אלחנדרו ולוורדה הספרדי מקבוצת האיים הבלריים היה היחיד שהצליח לתת לארמסטרונג פייט הוגן בקצה הקטע ההררי באלפים, קטף את החולצה הלבנה (לרוכב הצעיר המהיר ביותר) ואף סיים ראשון את הקטע. "יורש?", צהלתי בהיסוס. אתם יכולים לנחש מה קרה אחר כך.

(ואם אינכם מסוגלים לנחש: גם הוא פרש, לאחר שטען לכאבי ברכיים).

מה יהיה בשנה הבאה? האם הגיע קץ עידן הרוכבים הסטארים – אדי מרקס, ברנאר אינו, גרג למונד, מיגל אינדוריין, וארמסטרונג? נאלץ לחכות ולראות.
 

זובלדייה!

 

זובלדייה

 
איש יקר אחד, שאשתקד היה לו כנראה יותר זמן לצפות בטור מאשר השנה, שאל אותי השבוע מה שלום זובלדייה. זובלדייה, ובשמו המלא, היימאר זובלדייה, הוא אחד מרוכבי קבוצת אאוסקלטל-אאוסקדי הבאסקית, שנודעה בזכות שני דברים: השמות המצחיקים של רוכביה, וכשרונם המופלא לטפס במעלה האלפים והפירנאים. בשנתיים האחרונות, למרבה הצער, הם נודעים רק בזכות הדבר הראשון. ואולם, האיש היקר כלל לא היה מודע לכך שדווקא אותו זובלדייה הוא היחיד שמצליח השנה להציל את הכבוד האבוד של הקבוצה הבאסקית, ששאר חבריה מקרטעים להם בירכתי הפלוטון, בעוד שהוא היחיד שנמנה עם עשרת הרוכבים הראשונים לחצות קו הסיום בקטעים ההרריים.
 

המלהגים

 

 

 

בשנה שעברה כבר הרחבתי על יכולות הלהג המופלאות של צוות שדרי יורוספורט, ולכן לא אלאה אתכם שוב בסימולציות. השנה התחלפו דיוויד הרמון ומייק סמית בתפקידים: מייק עכשיו תקוע עם הסטטיסטיקות באולפן בפאריס, בעוד שדיוויד נמצא בשטח עם הפרשן האירי בעל המבטא הכבד שון קלי. אותו קלי עדיין מהווה אטרקציה בביתנו; צפייה ארוכה בטור גורמת לי ולבן-זוגי להתחיל כל משפט ב-Well, eh, you know (במבטא אירי כבד, כמובן), מחלה קשה ומדבקת, ומסתבר שהתקפיה פורצים גם כשלא נמצאים בעיצומה של צפייה ממושכת בשידורי הערוץ. בשבת האחרונה יצאנו לרכוב באזור הרי יהודה. כשהתחלנו לדווש את העלייה הראשונה שנקרתה בדרכנו (וזה כמובן היה קילומטר מנקודת ההתחלה), פתאום שמעתי מאחורי את קולו של שון קלי, Well, eh, they have started the first climb of the day. זה כמובן לא היה שון קלי, אלא חיקוי מוצלח מאוד שביצע בן זוגי. פרץ הצחוק שטילטל אותי כמעט העיף אותי ואת האופניים מטה אל התהום הפעורה מצידו הימני של הכביש, ולפיכך החלטנו לשמור את שון קלי לקטעים ההרריים בדרך חזרה, כשהתהום לא תהיה מצידנו הימני, אלא השמאלי.
 

המנצח

 

לאור ההכרזות של יריביו של ארמסטרונג, בהם יאן אולריך, על כוונותיהם לנצח השנה, היו לי תקוות לטור מעניין מאוד. בינתיים, נראה שתקוותיי התבדו, ושגם השנה יושמע ההמנון האמריקאי בשאנז אליזה. עכשיו נשאר רק לראות איך יסתיים הקרב על המקום השני והשלישי, והאם תור הוזהובד הנורווגי החמוד יצליח לשמור על החולצה הירוקה, וימנע מאימת-חלומותי, רובי מקיואן, ניצחון נוסף השנה. הישארו עמנו.
 
 
 

טרי לי לי

Posted in סמים חוקיים by danazim on יוני 9, 2005

כן, אני יודעת. לא אזכה בפרס הכותב המתמיד. אבל למי יש זמן לכתוב? הסבר יבוא.

 
 בחודשיים האחרונים פיתחתי סטייה חדשה: אימוני טריאתלון. זה התחיל יום אחד באפריל, בעקבות ריצה אחת מאוד לא מוצלחת שהיתה לי. היא היתה כל כך לא מוצלחת, שכבר הייתי מוכנה לתלות את הנעליים ולהכריז על קיצה של קריירת הריצה שלי. אז מה עשיתי? החלטתי לצמצם באימוני הריצה, ולשלב בתוכנית האימונים רכיבה על אופניים.
 
התמזל מזלי ובפתח (בערך בפתח, בתחילת יוני) עמד טריאתלון הנשים ה-12 ע"ש תמר דבוסקין – תחרות טריאתלון שמתקיימת מדי שנה, ומשתתפותיה הן נשים בלבד. השתתפתי בתחרות אשתקד, לאחר שנרשמתי לה כשבועיים וחצי לפני מועד התחרות, והרהבתי עוז להירשם למקצה התחרותי, הספרינט, ולא למקצה העממי, שהומצא למען לא-טריאתלטיות שכמותי. כצפוי, כמי שלא עשתה טריאתלון בחיים שלה, וגם לא ממש התאמנה לקראת התחרות הראשונה בחייה, היו לי ציפיות מאוד נמוכות מהתחרות: כל מה שרציתי היה להישאר בחיים, ולא להגיע אחרונה. שתי המטרות שהצבתי לי הושגו: שרדתי את התחרות והגעתי שלישית (מהסוף). השנה התכוונתי למחוק את הפאדיחה של השנה שעברה, והתחלתי להתאמן חודשיים לפני.
 

טריאתלון מגיע בכל מיני אורכים. המקצה הקצר ביותר הוא הספרינט, שמשלב שחיה של 750 מטר, רכיבה של 20 קילומטרים וריצה של 5 קילומטרים. האולימפי הוא המקצה הארוך יותר, שבו המרחקים מוכפלים פי שתיים: 1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ רכיבה, ו-10 ק"מ ריצה. אחריהם מגיעים חצי-איש-ברזל (2 ק"מ שחיה, 90 ק"מ רכיבה וריצת חצי מרתון), ואיש-ברזל (3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה, ומרתון לקינוח), אבל רוב התחרויות כוללות מקצי ספרינט ואולימפי.

על תחרות איש-ברזל ניו-זילנד כתבתי כבר כאן, וגם כאן.

האופניים

 

כידוע, ענף הטריאתלון משלב את שלושת ענפי הספורט שחיה, רכיבה על אופניים, וריצה. בתור אחת ששוחה ורצה באופן קבוע, באופניים אני בעיקר טובה בצפייה בטור דה פראנס. גם הציוד שהיה לי לא היה משהו: זוג האופניים היחידים שנמצאים בבעלותי הם אופני הרים כבדבדים וצהבהבים. בשנה שעברה רכבתי עליהם בטריאתלון באיטיות מסחררת, והשנה גמלתי בליבי למצוא זוג אחר, מהיר יותר, שלא יביך אותי. אחרי נסיונות כושלים לגדל אופני כביש בהשאלה מגורמים שונים, נפל הפור על אופני הטורינג הישנים של אבא שלי. הם אמנם עמדו אצלו במחסן מפונצ'רים למשעי ומצופים בסגסוגת של חלודה ואבק, אבל היה להם את הפוטנציאל הנדרש להפוך לסוסי-מירוץ-דה-לה-שמאטע.

 

ימינההההההה!!

 
ככל תל אביבי שמעוניין להישאר בחיים, ויתרתי מראש על התענוג הכרוך ברכיבה על כבישי האזור, ושמתי פעמי אל הקריטריום המכונה "ראש ציפור" בפארק הירקון, שם שוכן מסלול בן 1.9 ק"מ. המסלול מחולק באמצעו – חצי נועד להולכי רגל, וחציו השני לרוכבי אופניים (אם כי רבים המקרים שהראשונים צועדים דווקא על מסלול האופניים), מה שמאפשר – לפחות באופן תיאורטי – לרוכבי אופניים לדהור בחופשיות על מסלולם ולהקיף אותו כמה פעמים שיחפצו.

 

אופני טורינג הם הכלאה בין אופני כביש לאופני הרים. כשמם, כן הם – אופניים שנועדו למסעות אופניים. השלדה שלהם דומה יותר לאופני כביש, אך הצמיגים שלהם עבים יותר (לאופני הטורינג שבבעלותי צמיגים ברוחב 32 מ"מ), והכידון ישר כשל אופני הרים. בקיצור, כמו אלה.

 

 

וכך הצטרפתי גם אני לקהילת מקיפי ראש ציפור, המונה בעיקר רוכבי כביש מסוקסים, בעלי אופניים מרהיבים ולבוש מרהיב לא פחות. אני ואופני הטורינג שלי לא תמיד משתלבים באחידות הסגנונית והצורנית – אחרי הכל, אין לי אופניים שעלו עשרות אלפי שקלים ואני לא לובשת חולצת רכיבה של אחת מקבוצות הפרו-טור – אבל לרוב מקבלים אותי בהבנה. הרוכב הראשון שיחלוף על פני ביעף לרוב יאמר לי "היי" בפעם הראשונה שיעקוף אותי. ישנם אחרים שמוותרים מראש על הפורמליות ועוברים מיד לאינטימיות הכפויה של צעקת "ימינההההההה!", כדי לוודא שחלילה לא אפריע להם לרכוב כמו קמיקזה עד לכלב\ילד\סבתא שאיתרע מזלם לצעוד דווקא במסלול האופניים בדיוק כשמר ימינהההההה מגיח לעברם במהירות של 30 קמ"ש. אוסיף ואומר גם שעל פי רוב, הקריאה לי להימין היא מיותרת; אם ארכוב יותר ימינה, כבר אמצא את עצמי בתוך מימי הירקון. אבל למה להיטפל לפרטים.
אני חייבת להסכים, עם זאת, שצעקת האזהרה היא דבר נחוץ מאוד לרוכבים המנסים לבצע אימון מהיר ומוצלח בראש-ציפור. אני אימצתי לי את הקריאה הרב-שימושית "זהירות!". למרות שהיא הרבה פחות יעילה מ"ימינהההה", אני דוגלת בגישת מה ששנוא עלייך, אל תעשה לחברייך.
בין קריאת "זהירות" אחת למשניה, ולמען שמירת השפיות – שכן רכיבה במעגלים היא דבר שמצליח לדכא אפילו אחת שכמותי, שרגילה לפעילות מדכאת לא פחות של ספירת-בריכות – ניתן להטביע את הייאוש באורניתולוגיה, שכן קהילת בעלי הכנף בראש ציפור היא מגוונת מאוד, ועמה נמנים לא רק יונים, עורבים ושחפים, אלא גם חוגלות, חסידות, תוכים שברחו מה"ג'ונגה ג'ונגה" הסמוך, וכמובן ברווזים.
 
 

חמש בבוקר בעיר

 

פן נוסף של אימוני הטריאתלון הוא הקימה המוקדמת. פעם, עד לא מזמן, הכרתי את השעה חמש בבוקר מהצד של הלילה. לאחרונה התוודעתי אליה גם מהצד של הבוקר. שעה יפה, חמש בבוקר. השמש עוד לא זרחה, השמיים צבועים בכחול בהיר משונה, והכל בחוץ שקט – חוץ מהציפורים שמצייצות כאילו אין מחר. עם הקימה המוקדמת מגיעה גם חברתה הטובה, השינה המוקדמת, וכך בתקופה האחרונה השתכנעו חברי שהפכתי ליצור אנטי-סוציאלי וזקן, עם נטיה מוזרה להיות במיטה כבר בעשר. להקדים לישון ולהשכים קום אינם תמיד עולים בקנה אחד עם מקום העבודה שלי, אבל כאן מגיע פתרון לא צפוי. 
 

והרי החדשות

 
כדי להוסיף לגל ההתפטרויות שעובר על הבלוגוספרה, אוכל גם אני לציין שהחל מעוד שבועיים וחצי, אין כבר חדשות.
 

 

 

אף מלה על הסדינים

Posted in מלים-צלילים by danazim on אפריל 28, 2005

אתמול בלילה בדרך חזרה מהעבודה העברתי תחנות ברדיו ונשארתי על רשת ב'. בדיוק השמיעו שם את השיר "I'd Really Love to See You Tonight". שמעתי אותו כבר כמה פעמים בחיים שלי, ותמיד תהיתי מי שר אותו, ועוד יותר מזה, תהיתי מי עומד מאחורי המלים האידיוטיות האלה.
הבוקר החלטתי לשים קץ לתעלומה אחת ולתמיד – בין היתר בזכות העובדה שהשיר הזה החליט להיתקע לי במוח ולהזדמזם שם כל הלילה עד שהתעוררתי.
אז ככה. מסתבר שכתב את השיר הזה פרקר מק'גי, ובין היתר שרו את זה בארי מנילו ודן סילס, אבל מה שהושמע אתמול בלילה ברשת ב' היה ביצוע של אינגלנד דן וג'ון פורד קולי. ובאשר למלים האידיוטיות, מעולם לא הבנתי את הפזמון, שנשמע לי כמו:

 

I'm not talking 'bout the linen
And I don't want to change your life
But there's a warm wind blowing the stars around
And I'd really love to see you tonight.

 

 

אינגלנד דן וג'ון פורד קולי. לא מסתרקים ולא מדברים על הסדינים

ניסיתי להבין איזו סיבה בעולם יש לאני-השר (ועם המורה שלי לספרות הסליחה) להצטדק בפזמון של שיר אהבה ולהסביר שהוא לא מדבר על הסדינים (מה, למען השם, קרה לסדינים? הם כובסו בכביסת-הרתחה עם בגד צבעוני כלשהו, שהכתים אותם? התלכלכו בנוזל גוף מסוים שהשתיקה יפה לו?). ומה הקטע של הרוח והכוכבים? 
 
בגיגול הקצר שערכתי בעקבות השיר ומבצעיו הגעתי לאתר הזה. כן, כן, מסתבר שהוא המקבילה האנגלית לאתר אבטיח. ומה מסתבר? שקלעתי לדעת רבים. כי לא רק אני חשבתי שהוא שר על הסדינים ועל הכוכבים המעופפים, כשבעצם הכוונה היתה הרבה פחות מתוחכמת (ומעט יותר הגיונית, כמובן):

 

I'm not talking 'bout moving in
And I don’t want to change your life
But there's a warm wind blowing, the stars are out,
And I'd really love to see you tonight.

האתר מתהדר בשיבושי שירים שחלקם מופרכים לחלוטין אבל לא מעט מהם מצחיקים ביותר. במקום הראשון ברשימת המבצעים ששיריהם שובשו נמצאים הביטלס (לא חוכמה; כשכותבים הרבה שירים, יש הרבה מקום לשיבושים), ואחריהם (בהתאמה) נירוונה, מייקל ג'קסון ומטליקה.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולכת לבדוק אם עוד מישהו חשב כמוני שקרלי סיימון שרה "wife of a postman".
 

יום חדש אינו דומה לאמש

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 18, 2005

 

על כוחה המאחד של הריצה

 

מי היה מאמין. המפיק הראשי שלנו גילה את הבלוג שלי, ועכשיו כשאני באה לעבודה, הוא נוזף בי על כך שלא העליתי פוסט חדש כבר חודש ימים. אתמול הוא גם החליט שאני צריכה לכתוב יותר על עניינים שברומו של עולם (כלומר, על המתרחש אצלנו בעבודה) מאשר על הלופט-געשעפט שבדרך כלל מעניין אותי.
אבל אני – בשלי.

החלטתי לסגור את הסיפור שהתחיל בפוסט הקודם. אכן הלכתי לאורתופד. נקבע לי תור יום לאחר חצי מרתון עין גדי, שבו השתתפתי. יום לפני המרוץ עברתי על רשימת המשתתפים, כדי לבדוק אם ד', מכר שלי, משתתף. ידעתי שד' ואני רצים פחות או יותר באותו הקצב – במרוץ אייל הוא עבר את קו הסיום עשרים שניות לפני – ואני חיפשתי אנשים לרוץ איתם בעין גדי. בן זוגי היקר והזריז לא היה אופציה ריאלית: לשמחתו ולצערי, קצב הריצה שלו מהיר ממני בדקה עד דקה וחצי לק"מ. בינתיים גם התחוור לי שמכרה שלי, ספק-עמיתה ספק-יריבה, נכנסה לה להריון וכך יצאה ממעגל הרצים לשנה הקרובה. אי לכך, נותר ד' האפשרות היחידה שקפצה לראש. אבל כשהקשתי את שמו המלא ברשימת המשתתפים, גיליתי שהוא לא נרשם. אבל מי כן היה רשום למרוץ? האורתופד, ששמו כשמו של ד'. הגילוי שיעשע אותי: מהי חוויה כמו חצי מרתון אם לא דרך נפלאה לעשות bonding בין רופא לפציינטית חדשה.

על חצי המרתון לא אכביר מלים. רק אציין שבעת הזינוק שרר בחוץ חום מעיק של 30 מעלות צלזיוס, מה שהבטיח שהתוצאות לא יהיו מהירות במיוחד. גם המים, מצרך חיוני כשלעצמו, אזלו בשלב מסוים מתחנות השתייה, ומציאות זו אילצה אותי לנבור בשיחים ולהשתמש בבקבוק מים "ממוחזר" (כלומר, בקבוק משומש, ממנו שתו כבר). התוצאה שלי כצפוי היתה איטית בשלוש דקות ומחצה ביחס להישגי בחצי מרתון בית שאן, אבל שמחתי להגיע לקו הסיום, במיוחד לאור העובדה שהצלחתי להאיץ במעט בשלושת הקילומטרים האחרונים ולעקוף לא מעט רצים שעקפו אותי קודם לכן, אך נחלשו עקב החום והעלייה של סוף המרוץ.

מאוחר יותר באותו ערב, עייפה מאוד ומיובשת, עברתי על רשימת התוצאות שהתפרסמה באינטרנט. ומה גיליתי שם? את שמו של האורתופד, שלושה שמות אחרי ברשימה. מסתבר שגם אותו עקפתי בקילומטרים האחרונים.
למחרת, צלעתי אל תוך הקליניקה שלו. משום מה, סבלתי מהתכווצות שרירים נוראית (החמורה ביותר שזכורה לי אחרי מרוץ). הוא זיהה אותי מייד כאחת הרצות שעקפו אותו לקראת הסוף (מה שאני לא יכולה לומר עלי; כשאני רצה אני אוטיסטית לגמרי), ולמרות שהייתי הפציינטית האחרונה שלו לאותו יום, ישבנו דקות ארוכות אחרי הבדיקה והעלינו חוויות מעין גדי וממרוצים קודמים.

(ומה הוא אמר, אתם שואלים? שום דבר מפתיע: הכאב הוא בחיבור בין גיד אכילס [זה אני, או שגם אתם נתקפים בצורך להרים רעשן ולהניף אותו באוויר כל פעם כששמו של הרשע הזה עולה?] לבין שריר הגסטרוקנמיוס. מה לעשות? מתיחות. אה, ולהמשיך לרוץ, כמובן).
 

נחישות של אוגר

Posted in סמים חוקיים by danazim on פברואר 12, 2005

 
ביום רביעי היה קר בתל אביב, אבל התשוקה לפלאפל גברה על הקור והובילה אותנו עד לפלאפל הכיכר בואכה גן העיר. אחרי שגמרנו לאכול את הפלאפל (שהיה טעים להפליא למרות תנאי מזג האוויר), צעדנו לכיוון הבית צפונה על רחוב אבן גבירול.
כשעברנו על פני חנות החיות, הצעתי שניכנס. אני מאוד אוהבת להציץ לתוך כל חנות חיות שאני עוברת על פניה. בכניסה עמדו שני תוכים על עמוד עץ שכזה. הגדול יותר התנדנד מצד לצד, ותהינו אם הוא עושה חיקוי של סטיבי וונדר. השני, הקטן יותר, עצם עינים ונימנם.

מתחת לתוכים היה כלוב האוגרים. אני אוהבת להסתכל באוגרים. רובם ישבו בצפיפות בתוך בית הפלסטיק שניצב בפינת הכלוב שלהם, משתדלים להתחמם זה על זה. אבל היו שלושה אוגרים פעלתנים יותר. אחד, חום ואתלטי, דהר בלי הפסקה על גלגל המתכת הגדול שעמד בטבורו של הכלוב. השניים האחרים – אחד בצבע מוקה, ואחד לבן ושעיר – ניסו לעמוד בקצב של החום. המוקה הצליח, פחות או יותר, אבל הלבן לא. פעם אחר פעם, איבד הלבן את האחיזה בגלגל, והוטח על גבו – ולעתים גם הועף מחוץ לגלגל על הנסורת שכיסתה את רצפת הכלוב. הייתם חושבים שנפילות חוזרות ונשנות שכאלה יפגמו במוטיבציה שלו, אבל הוא לא התייאש. כל פעם אחרי שגבו נחבט בגלגל או שהתהפך ונפל ממנו, הוא נאבק לטפס בחזרה על הגלגל, והתאמץ בנחישות מכמירה לדהור לצידו של החום, על אף היותו איטי יותר ובעל קואורדינציה פחותה.

כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על האוגר הזה. ביום חמישי, בקור מקפיא של 2 מעלות, יצאתי לרוץ במושב של הורי. בעודי רצה בעלייה, מחשבותיי נדדו אל האוגר. בעיקר הטרידה אותי השאלה – מדוע הוא המשיך לעלות על הגלגל, אחרי כל המכות האלה. אולי יש לו זיכרון מאוד-מאוד קצר? ("אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום. הנה. אני רץ, אני רץ, אני…אההההה. טראח, בום, הופס. אאוץ'! זה כאב! זה לא היה כיף בכלל. טוב, מה אני אעשה עכשיו? אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום…").

אולי.

 

Born to run

כשחזרתי מהריצה, צלעתי. כבר חודשיים שיש לי כאב טורדני בצד האחורי של השוק השמאלי (מאז ההכנה לחצי מרתון בית שאן בדצמבר), ולמרות זאת אני רצה. יש ימים שהוא כואב יותר, ויש ימים שהוא כואב פחות. ניסיתי לאבחן את עצמי באמצעות האינטרנט אבל כל מיני פציעות שם הבהילו אותי (דלקת בגיד אכילס? אמא'לה. שברי הליכה? השם ישמור) – עד שלבסוף קבעתי תור לאורתופד (אבל אורתופד שרץ בעצמו, כדי למנוע מצב שהרופא יאמר לי להפסיק וזהו).

ואולי גם לי, כמו לאוגר, יש זיכרון קצר? למה אנחנו עושים את זה, ורצים גם כשכואב לנו? אולי מכיוון שיום בלי ריצה כואב לי יותר מאשר הכאב במהלך הריצה ואחריה?