דנה ברותחין

חצי איש ברזל, מחייכת כל הדרך

Posted in סמים חוקיים by danazim on ינואר 26, 2011

סיפור הישראמן שלי מתחיל ביולי האחרון, במהלך ריצת 12 ק"מ שגרתית לאורך הטיילת. כמה שבועות קודם לכן נרשמתי למרתון טבריה, והיה לי ברור שאני צריכה להקדיש את הקיץ לבניית בסיס. בעודי רצה לי בטיילת, נהנית מהריצה והשקט, חדרה לה תובנה מפתיעה להכרה שלי: אין לי חשק. לא בא לי עוד מרתון. לא בא לי עכשיו שבועות של קילומטרז' שבועי של אוטו. לא מתחשק לי טמפו, לא רוצה אינטרוואלים. אני רוצה… אני רוצה… הייתכן שאני חושבת את זה? אני רוצה חצי איש ברזל. באילת. בינואר. כן, אני רוצה להשתתף במקצה החצי בישראמן.

התובנה הזאת הדהימה אותי, מאחר שרק כמה חודשים קודם לכן, נשבעתי בי שאני בחיים בחיים בחיים לא אשתתף בתחרות הזאת. חשבתי את זה אחרי שהשתתפתי בתחרות במסגרת שלשה, כרצה. הריצה היתה קשה ולא מוצלחת, נתפסתי תוך כדי, ואחרי כן הייתי תפוסה כמו שלא הייתי תפוסה מעודי – כנראה משום שרגלי לא היו מורגלות בריצה בירידה. לא היה לי ברור איך עולים את נטפים באופניים ורוכבים עוד שבעים קילומטר אחרי כן, ועוד יותר, לא היה לי ברור איך רצים את זה אחרי שרוכבים. על המקצה המלא בישראמן אני בכלל לא מדברת – הוא נראה לי בלתי אפשרי באופן סופי ומוחלט.

מה גרם לשינוי? אני באמת לא יודעת. גמישות מחשבתית, מצד אחד, ומצד שני ההכרה באתגר שבעניין. למה לא לחכות עד האביב ולהשתתף בחצי איש ברזל בטריאתלון עמק הירדן, שאלו אותי. אבל לי היה ברור: אני רוצה חצי איש, ואני רוצה באילת. בינואר. כן.

התייחסתי להכנה לאתגר ברצינות הראויה. בתחילה שקלתי להצטרף לקבוצה. אחר כך חשבתי לחפש מאמן. אבל לבסוף הבנתי שאני באמת לא חייבת את שני הדברים האלה כדי להגיע מוכנה לישראמן. בסיוע חברים טובים שהשתתפו בתחרות בעבר, ואחרים שהיו רשומים לה השנה, התחלתי להתאמן. הדבר היחידי שהייתי צריכה היה שותפים לרכיבה – ולשמחתי הרבה, שבועות ההכנה זימנו לי הרבה שותפים נחמדים שכאלה. החל מגיל, שלקח אותי תחת כנפיו המנוסות והעלה אותי את דליה ובא"ח גולני בפעם הראשונה, דרך ערן, הסבלני והמתחשב, שעימו עליתי בפעם הראשונה את נס הרים, בעודו רוכב לצידי ומעודד אותי שהאמבטיה קרובה, עבור ביוסי, שלמרות האיטיות שלי דבק בי ושמר עלי, וכלה בתרצה האלילה, שאת שבועות שיא ההכנה לתחרות עברתי לצידה, או יותר נכון, מאחוריה.

הרכיבה מילאה אותי אושר, אבל היא גם היתה הנעלם הגדול ביותר מבחינתי בתחרות. בשחייה לא היה לי ספק שאעמוד בכבוד ואפילו אולי בזמן טוב, את מסלול הריצה הכרתי טוב מהשנה שעברה, אבל הרכיבה – היא הדאיגה אותי. למרות שהצטרפתי למחנה אימונים של קבוצת האריות ובמסגרתו עברתי על כל המסלול, הייתי מוטרדת. איך אעמוד בזה? מה אם ייקחו לי שעות על גבי שעות? בימים שלפני התחרות רציתי כבר להיות בנטפים, אחרי הרכיבה. לדעת שעברתי את זה.

בוקר התחרות ואני פשוט לא מפסיקה לחייך. על קו המים. בתוך המים. אני מחייכת לדג אבו-נפחא שאני רואה שוחה מתחתי ומתחת לעוד מאות טריאתלטים שכמוני עושים את המסלול. אני מחייכת כשאני מסיימת את השחייה ורואה את השעון מראה 37 דקות. אני מחייכת גם כאשר אני ממהרת ומחליקה על השטיח הכחול, ומשתטחת אפיים ארצה. ההחלפה לוקחת לי שעות. יותר מדי זמן. אבל אני מחייכת. עולה על האופניים, לוחצת לאפ בגרמין, וממשיכה לחייך גם כשאני מגלה שהוא החליט שהיום אני לא אראה את המהירות ואת הקילומטרז', רק קילומטרז' מצטבר בתחרות וזמן. מילא. למי יש זמן להתבאס. אני מחייכת, מוציאה מהכיס האחורי את החטיף הראשון שלי, ומתחילה לכרסם. צריך לתדלק לפני שמתחילה העלייה הארוכה לנטפים.

במהלך הרכיבה החיוך לא מש מפי. המון רוכבים עוקפים אותי, רבים מהם אני מכירה. גם אלה שלא מכירים אותי אומרים לי בהצלחה. אני אומרת להם בהצלחה, ומוסיפה, בטוח תהיה לכם הצלחה. בעלייה אני מתרכזת בדיווש, ופתאום לבי מנתר – רגע, מה זה? כתבו את השם שלי? על הכביש? אני לא מאמינה. מתחילה לצחוק. אחד הרוכבים שעוקף אותי שואל, למה את צוחקת? השם שלי, כתבו את השם שלי פה על הכביש, אני עונה. יש לי הערכה מי אחראי\ת ל"מעל", אבל מאוחר יותר כאשר אעלה את הנושא, יהיו רק הכחשות. בכל אופן, תהיי מי שתהיי, ריגשת אותי מאוד.

צוות הצילום של שוונג מגלה אותי בתחילת העלייה ואני עושה מאמצים להצחיק אותם. הם מחליטים שקטעים פה, ונשארים. מאוחר יותר מצטרף גם גלעד קובו המאמן, שחולף על פנינו עם הג'יפ שלו, מוזיקה יוונית שמחה בוקעת מהרמקולים, והוא מטעים במגאפון, יאללה, קדימה, סל"ד שישים! איך אפשר לא ליהנות פה. כיף חיים. איש ברזל מנוסה וידיד טוב מגיע אלי, וממלמל משהו על כך שנמאס לו והוא מתייאש. הוא גם לוחץ לחיצה קטנה על הברקסים, כדי להמחיש את העניין. אל תתייאש עכשיו, אני אומרת לו, תגיע קודם לאמבטיה, ואז תתייאש שם. הרוכבים סביבי מגחכים. כבר אמרתי שקטעים פה?

בנטפים אני עוצרת בחטף לאסוף את הבקבוקים שלי, בסיוע אחד המלאכים שאומר לי, בלי לחץ, בלי לחץ. מי לחוץ? לי יש את כל הזמן שבעולם. מתארגנת ויוצאת לדרך, ובירידה החדה הראשונה מאבדת רפידת אירובאר. נו טוב, כנראה שלא נשב על האירובאר יותר מדי היום ממילא, הרוח היא צידית והיא קצת מפחידה.

אני שמחה, מרגישה טוב, ומתחילה לשיר. אנשים סביבי קצת המומים. חשבו שהעליות נגמרות בנטפים. ונוסף על כך, הם גם צריכים לסבול את השירים שלי. לאורך שלושים הקילומטרים הבאים אני מפזמת לעצמי מחרוזת שירים. בתחילה זה בלאק אייד פיז, ואחר כך כאשר מתקרבת נקודת הסיבוב, סיירים, אני עוברת ל"הורה היאחזות" של כוורת. בינתיים כבר זרם המתמודדים החוזרים לנטפים הוא יציב למדי, ורבים מהם מתפקעים מצחוק לראות אותי שרה. העיקר שהם מבסוטים. אני מבסוטית גם.

מגיעה לסיירים, אבל השירותים שפינטזתי עליהם בחמשת הקילומטרים האחרונים מתגלים כפיקציה. כאשר אני שואלת את אחד המתנדבים איפה השירותים שהבטיחו לי, הוא מחווה בידו על המדבר כולו. אני עולה על סוללת העפר ומחפשת שיח, מתרוקנת, ורצה חזרה לאופניים. עוד חילוף בקבוקים מהיר, והנה אני כבר בחזרה על האופניים. למרות העצירה אני מרגישה טוב. הרגליים עדיין טריות, ויש לי רק עוד 36 ק"מ. היפ היפ, הוריי.

200 מטרים לסוף מסלול הרכיבה

מכאן ועד הסיום לא עקף אותי אף אחד – למעט המתמודד המוביל במקצה המלא, שעקף אותי בריצה בערך בק"מ ה-13. אני עוקפת לא מעט רוכבים שהתעייפו והתייאשו, וכשאני מגיעה לנטפים אני אפילו קצת מצטערת שזה נגמר, אפילו שהתחת שלי כבר מיצה את המושב והמכנסיים הדקים. במהלך ההחלפה אני משננת לעצמי, לא לשכוח להוריד את המשדר של הפולאר, אבל כמובן ששוכחת, ונאלצת לרופף את הרצועה ולרוץ איתה כרוכה סביב המותניים. זה לא נוח, אבל זה פחות לא נוח מהאלטרנטיבה.

תחילת הריצה לא קלה. הרגליים מרגישות עייפות, הגוף כבד, הבטן עושה בלופ-בלופ-בלופ. אני צמאה אבל יודעת שכל הדם שלי ברגליים, ולא במערכת העיכול, ולא רוצה להכביד על הבטן שלי, שכבר ככה נפוחה כמו הריון חודש שלישי. רצים לידי מתייאשים בעלייה ועוברים להליכה, אבל אני ממשיכה לרוץ, ועוברת אותם. מגיעה לרצים אחרים, אוספת אותם למעט זמן, ונפרדת מהם. הנוף מרהיב ואני פשוט מאושרת. איזה יופי. איזה כיף. אני כבר בריצה. עוד מעט אסיים. חברים יקרים עוברים באוטו ומקשקשים קצת. לא היה לי פנצ'ר! אני מבשרת להם בשמחה (הם היו צוות מכונאי חירום על המסלול). נפרדת מהם וממשיכה לרוץ במורד הכביש, שהופך לכורכר.

בכיכר טורונטו, היא כיכר הכניסה לעיר, שוטרת חביבה עוצרת לכבודי את התנועה ואני חוצה את הכביש. זה הקטע שזכור לי כקשה ביותר מהשנה שעברה. וגם השנה הוא קשה, מן הסתם, במיוחד לאור העובדה שהפעם אני לא רק רצה אלא משתתפת בתחרות המלאה. בערך בחצי הדרך לכיכר שדה התעופה עומד בן זוגי האהוב, עם מצלמה. הוא מתחיל לרוץ קצת לידי, ומצלם. מבין שקשה לי. אחרי כמה מאות מטרים הוא נפרד ממני ואומר שייחכה לי בסיום. אני ממשיכה לכיוון הים.

חם לי, יבש לי, ומציק לי. האף שלי דלף כל הרכיבה, ועכשיו העור סביבו רגיש ושורף. הג'ל האחרון שלקחתי יושב לי באזור הוושת ומסרב לרדת. כדי להעביר את הזמן אני מגבשת רשימות של דברים שאני לא רוצה יותר לראות בחיים: פאוורבאר בטעם צימוקים ושיבולת שועל, ג'ל גו פליין, איזוטוני לימון של פאוורבאר. הרשימה מסתיימת כאן, ולי עוד יש שני קילומטרים לסיום. כנראה שאין ברירה אלא לחשוב על דברים משמחים.

כל מיני אנשים שאני מכירה רואים אותי ומעודדים אותי להמשיך. אני מסתכלת בשעון ורואה שכנראה אצליח לעמוד ביעד הצנוע שהצבתי לעצמי – לרדת משמונה שעות. הנה הטיילת. פה ושם נשמע קול רעשן, או מחיאות כפיים. סדרן מכוון אותי לחצות את הכביש, והנה אני במגרש החנייה של מלון ספורט, שם הספיקו להקים שער סיום מפואר. אני דוהרת לסיום ועוצרת את השעון על 7:53. זהו. עשיתי את זה!

בדרך לקו הסיום

כבר עברו ארבעה ימים ואני עדיין בהיי. השמחה על הגשמת האתגר עולה על תחושת האנטי-קליימקס והריקנות של אחרי. מה יהיה עכשיו? אין לי מושג. אבל ברור לי שאת החוויה הזאת אני לא עומדת לשכוח בזמן הקרוב.

מודעות פרסומת

סלפסטיק

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 25, 2008

טוב, כאן צריכה לבוא איזושהי הצטדקות על כך ששוב עברה שנה מאז הפוסט הקודם שלי, אבל לכם בטח נמאס לשמוע ואני קצת נבוכה להסביר, אז בואו נחליק את זה ונגיע ישר לעניין.

תמיד אמרו לי שיש לי נטייה להומור סלפסטיק. בלימודי התסריטאות בתואר הראשון כתבתי לא מעט תרגילים ותסריטים שבהם שילבתי קטע שבו אחת הדמויות מחליקה\נופלת\מתנגשת\שופכת על עצמה מים\קפה\תה\קולה\ויסקי\מחק את המיותר.

 מיותר לציין שחלק מהמורים שלי לא אהבו את זה, אבל גם אלה שזה לא הפריע להם במיוחד נהגו לציין בפני שזה סלפסטיקי מדי או במלים אחרות, לא ריאליסטי. ההערה הזאת הפריעה לי פעמיים: אחת, מתי התחייבתי לשמור אמונים לריאליזם, ושתיים וחשוב יותר, על סמך מה הם מעזים לקבוע בצורה כל כך מוחלטת שזה לא ריאלסטי? אצלי בחיים זה קורה כל הזמן, ניסיתי לשכנע אותם, והם לא ממש השתכנעו, או שהחליטו שאני חיה לי באיזה סרט של באסטר קיטון או האחים מרקס.

ובכן, גם הם היו מתקשים להתווכח עם הקטע הבא, שאירע גם אירע לפני כמה שעות ממש כאן, בחדר המדרגות של ביתי.

מעשה שהיה כך היה: החלטתי לצאת לרכוב על אופני בראש ציפור, פעילות גופנית שאני די ממעטת בה לאחרונה, למרבה הצער, במסגרת הפדלאות הכללית. מזג האוויר האביך נראה לי מצוין לאימון שכזה, לבשתי גופיית רכיבה ואת מכנסי הרכיבה החדשים שרכשתי עם תום הקיץ לאחר שהקודמים איבדו צורה, מילאתי בקבוק מים, והייתי מוכנה ליציאה.

יש לי נטייה לצאת מהבית לרכיבה כשאני כבר עוטה את כל הרקוויזיטים הנדרשים – כולל קסדה, כפפות רכיבה, וגם נעלי רכיבה. וכל מי שמכיר נעלי רכיבה – שהן מגיעות עם שמיצ'יק כזה שנקרא בלעז cleat ומטרתו להתחבר לפדלים המיוחדים של האופניים – יודע שזה לא הכי נוח להדס בהן. בפארפרזה על ננסי סינטרה, דיז שוז אר מנט פור סייקלינג, ולא לצעידה, למרות שהן מפיקות קול של נעלי סטפס חביבות. בשל כך, אם אני יוצאת לרכיבה בשעה מוקדמת מדי אני משתדלת לנעול אותן רק כשיצאתי מחדר המדרגות, מתוך התחשבות בשכנים. אבל היום יצאתי מאוחר, בשמונה וחצי, ואם מי משכני העצלים עדיין מנמנם בשעה הזאת, הוא בהחלט מבקש את זה.

אם כן, העמסתי את אופני על כתפי, בידי הפנויה השנייה לקחתי את הזבל (מאז שהצטרפה למשפחתנו הוונדליסטית החביבה הזאת, שאחד מתחביביה הוא נבירה בזבל ופיזור תכולתו על כל רצפת הסלון, אנחנו משתדלים להקדים תרופה למכה), והתחלתי את מסעי הקצר (דירתי שוכנת בקומה האחת-וחצי) במורד המדרגות.

שלוש המדרגות של גרם המדרגות הקצר עברו בקלילות, אך כשהגעתי לגרם המדרגות השני, הכולל לפחות 20 מדרגות, החלקתי על המדרגה השנייה. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולרוב אני מצליחה למנוע את ההתרסקות ברגע האחרון, אבל הפעם שתי הידיים שלי היו תפוסות, ולפני שהבנתי מה קורה הייתי על התחת עם האופניים על הצוואר. אופס, מביך, חשבתי כאשר התחת שלי פגש את המדרגה, והנחתי שכאן העניין הסתיים.

אך לא ולא: תודות לשילוב התנאים ששררו בשטח – המדרגות שהיו מאובקות במיוחד אחרי כמה ימי שרב, בצירוף עם הלייקרה החלקלקה של מכנסי הרכיבה (החדשים!) שלי ועם כללי הפיזיקה (מכאניקה של גוף קשיח שנע במדרון משופע עם חיכוך מועט [הודות לאבק וללייקרה]) – מצאתי את עצמי ממשיכה להחליק במורד המדרגות, כשהפדל של האופניים (לא זה שהיה תקוע לי בכתף, השני) מתנגש לו בשמחה בפאנלים ומשמיע קול מתכתי עולץ שנשמע קצת כמו צלצול פעמון עמום. מופע הסלפסטיק הזה הסתיים כאשר הגיע, השבח לאל, הקיר ובו דלתם של השכנים שלי מלמטה, שבה התנגשנו אני והאופניים ביחד בבום גדול, חצי-מתכתי וחצי-אנושי, שהבהיל כנראה מאוד את בלה, הדוג דה בורדו של השכנים, שהזדעקה אל הדלת החלה לנבוח נבחות איימתניות המתחייבות מכלב השוקל שישים קילו.

לקחתי לעצמי שנייה וחצי להתאושש, ואז עברתי לערוך בקרת נזקים. כמו אמא טובה, ראשית בחנתי את האופניים. למרות שההתנגשות בקיר גרמה לי לבעוט באחד השפיצים של הגלגל הקדמי, הוא לא התעקם או נשבר ונשאר תקין לחלוטין. בדקתי את האוויר בצמיגים ושמחתי שאין לי פנצ'ר (מה התרסקות במדרגות קשורה לאוויר בצמיגים? זהו, שהחיים לימדו אותי שהכל איכשהו קשור לאוויר בצמיגים) ואז החלטתי להמשיך בתוכנית ולצאת לרכוב למרות הכל. הטוסיק בשלב ההוא עוד היה בהלם ועדיין לא כאב, ואני ייחסתי זאת לסגולות המרפא של מכנסי הרכיבה – בכל זאת, אם כבר להתרסק ככה על התחת, עדיף שהוא יהיה מרופד במעט ספוג.

ברכיבה גיליתי שהנזק היחיד שנגרם לאופניים היה שמסיבה לא ברורה, הקאט-איי (אודומטר\מד מהירות של אופניים שכזה) החליט להתנתק ממקומו שעל הכידון, והחל לזייף במדידת הקילומטרים והמהירות (הוא הראה אפס במשך 5 הדקות הראשונות של הרכיבה, עד ששמתי לב לזה). אולי זה לא קשור להתרסקות וסתם עומדת להיגמר לו הבטרייה. מאוחר יותר גם גיליתי שיש לי שלל שיפשופים בכתף ימין ושעצם הזנב שלי כואבת לאללה (כנראה שחתיכת ספוג רק מרככת את הנפילה אבל לא ממש מונעת את הכאבים שאחרי), אבל זה היה רק אחרי שהגעתי הביתה וניסיתי להתיישב על כסא ולאכול ארוחת בוקר מאוחרת.

ובכן, ובפארפרזה על הפרסומת הדי-מעצבנת של יס שאי אפשר להימלט מפניה, ליידיז אנד ג'נטלמן אוף דה ג'ורי, איזה לא ריאליסטי, ואיזה נעליים (נעלי טריאתלון של גארנה, עם קליטים SPD, אם תהיתם).

Afterthought

אה, ולאחרונה התוודעתי לבלוג הזה, והוא אחד הטובים שיצא לי לבקר בהם. לא מן הנמנע שהביקור בו הוא שדירבן אותי לכתוב את הרשימה הזאת.

מצא את ההבדלים

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 24, 2007

לא רק הבלוג סובל מהזנחה פושעת.

החורף השעיתי לא רק את הבלוגינג, אלא גם את השתתפותי במירוצים. בעצם, מאז הטריאתלון האחרון שבו השתתפתי, בתחילת אוקטובר בקיסריה, לא הטרחתי את עצמי לאף תחרות. לא נרשמתי לאף דואתלון, וגם לא לתחרויות ריצה.

לא שלא רציתי. דווקא שקלתי להשתתף בכמה מירוצים ארוכים – אבל איכשהו, הצלחתי ליפול קורבן לתחלואים שונים ומשונים עם בוא אותם מירוצים. בעיקר כאב לי על חצי מרתון ירושלים, שלו התכוננתי ברצינות מפתיעה במשך חודשיים – כולל ריצות ארוכות של 20 קילומטרים בהרים הסובבים את המושב של הורי, כדי להתרגל לריצה ארוכה בתנאים טופוגרפיים לא פשוטים, כמו במירוץ הירושלמי עצמו. טו מייק אה שורט סטורי לונג, שלושה ימים לפני המירוץ חטפתי דלקת גרון חריפה עם חום וכאבים בכל הגוף, ועם בואה נגוזו התוכניות הגרנדיוזיות שרקמתי.

מיותר לציין שהייתי מתוסכלת ברמות על-גלקטיות ממש. לא שהיה סיכוי בעולם שאשבור את שיאי בחצי מרתון – המירוץ הירושלמי לא נועד לכאלה דברים – אבל התכוננתי לו היטב והיתה לי הרגשה טובה.

לאחר כמה ימים שבהם השתפר מצבי הבריאותי, החלטתי – מסיבה ממש לא ברורה – להירשם למירוץ האביב ברמת השרון, מירוץ בן 10 קילומטרים שנערך היום ברמת השרון. מעולם לא רצתי אותו, והתוואי שלו אינו פשוט – כך ידעתי ממירוץ רמת-שרוני אחר, מירוץ אייל, מאחר שמסלולי שני המירוצים חופפים בחלקם.

כתבתי "מסיבה בלתי ברורה", כי באופן כללי, החורף הרגשתי די עגלה. לא שלא התאמנתי – דווקא רצתי די הרבה, הקפדתי על ממוצע של 50 קילומטר לשבוע. אבל את הריצות האלה עשיתי בקצב נוח (קרי: איטי), מקשיבה לגוף (ולעתים גם לאייפוד) ושקועה בעצמי. לא עשיתי אימוני מהירות בכלל, חוץ מפעם אחת, לא מזמן, שבה נתקלתי בפארק באושיית ריצה בכירה כקילומטר וחצי אחרי ההתחלה, שצהל לעברי ואמר "איזה יופי לראות אותך, איזה סגנון ריצה טוב יש לך". סביר שהוא לא ידע שבדרך כלל אני רצה בצעדים קטנים ובקושי מרימה רגליים, אבל ביום שבו הוא פגש בי הרגשתי חזקה והחלטתי לנסות סוף כל סוף את סגנון הריצה הנכון – הכרוך בהרמת רגליים גבוה. ואז, מעודדת להפליא מדבריו, המשכתי לרוץ כך לאורך כל המסלול, ולראשונה זה חודשים עצרתי את השעון אחרי 10 קילומטרים כשהסטופר הראה חמישים ומשהו דקות. גם החמישים ומשהו הזה היה רחוק משיאי ב-10 קילומטרים, אבל הוא שימח אותי.

הבוקר כשהתיצבתי ברמת השרון, היו לי ספקות עצומים. מה אני עושה שם? כאמור, עם אפס אימוני איכות ועם קצב אימונים איטי במיוחד, לא היה לי מה לחפש במירוץ 10 קילומטרים, שמחייב ריצה בקצב מהיר יותר מאשר חצי מרתון. אפילו שקלתי לא להביא את השבב האלקטרוני הקבוע שלי (זה שבאמצעותו מתבצעת מדידת הזמנים). למה אני צריכה תוצאה מבישה ברקורד המירוצים שלי, שאלתי את עצמי. אבל כמובן שהיתה לי תקווה אחת, קטנה ובלתי הגיונית לחלוטין: מה אם דווקא לא תהיה לי תוצאה מבישה? לפני שנרדמתי אתמול, דימיתי את עצמי חוצה קו סיום ומניפה את ידי אל-על, מתחת לשעון שמראה תוצאה שהיא שיא אישי, נניח, 54 דקות. עד כה, התוצאה הטובה ביותר שלי במירוץ של 10 קילומטרים – שהושגה בזיעת אפיים במירוץ כפר סבא שעבר – היתה 55 דקות ו-21 שניות. אבל השנה, לא היתה לי הרגשה שאני שווה 54 דקות – והאמת, גם שחזור התוצאה מכפר סבא לא נראה לי כמו שאיפה ריאלית. ניפנפתי את הפנטזיות מהראש והלכתי לישון.

על כל פנים, אחרי שנשמעה יריית הזינוק, ואחרי שפרצתי בשעטה כמו כל המזנקים האחרים, שמתי לב שאני רצה מהר – יחסית לעצמי, כמובן. זה לא היה קצב של ריצת אימון. זה היה קצב תחרות לגמרי. והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד בו. עם נקוף הקילומטרים, השתנו גם השאיפות שלי מעצמי. אם בהתחלה רציתי רק לגמור את המירוץ בתוצאה שלא תעלה על התוצאה הגרועה ביותר שלי במירוץ 10 קילומטרים – בערך בחצי הדרך היא הפכה לרצון בוער לקבוע שיא אישי. כל קילומטר הצצתי בשעון ושקעתי בחישובים מתמטיים מורכבים (מורכבים בעבור מישהי שנמצאת ב-80% מהדופק המירבי, הכוונה) – שמטרתם היתה לבדוק אם הפנטזיה מאתמול בלילה עשויה להתגשם.

לפני שאתם מנידים בראשכם ואומרים, כן כן, אנחנו יודעים איך הפוסט הזה ייגמר – אחסוך מכם את האכזבה. הפנטזיה לא התגשמה. איפשהו בקילומטר השמיני היא חמקה ממני (תודות לעלייה של רחוב ביאליק ימ"ש). ניסיתי להשלים את החסר בשעטה מטורפת במורד רחוב אוסישקין אבל זה לא הספיק. כשנכנסתי לאיצטדיון האתלטיקה, 150 מטרים לסיום, ראיתי שהסטופר שלי החליף קידומת ל-55 דקות, והדהרה לעבר שער הסיום לא הצליחה למנוע את הבלתי-נמנע

 כנראה ששחזור התוצאה מכפר סבא כן היה שאיפה ריאלית. 🙂

עוד על ריצה כאן, כאן, כאן, וכאן.

עוד על ריצה ותעתועים קוסמיים כאן.

חיבוק, פרח ומדליה

Posted in סמים חוקיים by danazim on יוני 1, 2006

בשבת האחרונה השתתפתי בפעם השלישית במפעל הנפלא הזה המכונה טריאתלון הנשים.

מאחר שכבר כתבתי כאן על צעדי הראשונים בתחום הטריאתלון, לא רציתי להלאות אתכם, אבל למי שמתעניין, הנה קטע שכתבתי על התחרות, שהתפרסם באתר האגודה שלי, איילות.

תהנו.

ההנאה שבאיטיות

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 22, 2006

הקדמה, הופ-הופ!

 
התחלתי לאחרונה לרוץ ל-א-ט. טוף, האמת חייבת להיאמר, זה לא שהייתי לורן ויליאמס קודם. אי אפשר היה להאשים אותי בריצה מהירה-מדי. והאמת שההיתלות באילנות גבוהים (זאת אומרת, נמוכים, ויליאמס היא בקושי מטר שישים) מיותרת כאן; להיות איטית יותר בהשוואה לספרינטרית של 100 מטר זו לא חוכמה בכלל. אבל גם ביחס לרצות למרחקים ארוכים יותר אני לא הכי מהירה. במירוצי 10 ק"מ וחצי מרתון שבהם השתתפתי שבהם המסלול לא היה מעגלי אלא לינארי (כלומר: רצים רצים רצים – מסתובבים – ורצים רצים רצים בחזרה) הייתי רואה את המהירים עושים את דרכם בחזרה, כשלי עוד נשארה כברת דרך לא קטנה לעשות כדי להגיע לנקודת הסיבוב. טוב, הנקודה הובנה, ובכלל גלשתי הרבה יותר ממה שהתכוונתי.
 
אני מניחה שאתם תוהים, אם כן, מה בדיוק גורם למישהי שמודה בפה מלא שהיא רצה לאט (או לפחות, לאט יותר ממה שהיא היתה רוצה) להחליט שהיא מתכוונת לרוץ עוד יותר לאט. ובכן, למען האמת, אני לא רוצה להיות יותר איטית – זה פשוט היה מחויב המציאות.
לפני כמה שבועות התקיים מירוץ כפר סבא, מירוץ 10 ק"מ שבו מעולם לא השתתפתי. לא ברור מה בדיוק שיכנע אותי להשתתף בו: הוא מירוץ קשה, המסלול רצוף עליות ומורדות (חי נפשי שכמעט לא היה שם קילומטר שטוח), ומשום מה, כל מי ששאלתי על המירוץ הבהיל אותי בסיפורי-זוועה על קושיו. חרף ההפחדות החלטתי להירשם, מתוך תקווה לא ברורה שאצליח לשבור את שיאי במירוץ 10 ק"מ, שנקבע לפני שנה במירוץ נס-ציונה. לא אלאה אתכם בפרטים על המירוץ, רק אציין שהסיפורים התגלו כאמיתיים, והמירוץ היה באמת קשה. כדי להוסיף חטא על פשע, שררו תנאי שרב בבוקר המירוץ, מה שמן הסתם הוסיף לקושי. בן זוגי היקר שאיתו רצתי קיבל הוראה לרוץ לידי בקצב שאיתו, כך חישבתי, אוכל לשבור את שיאי, והוא עמד בו בהצלחה – רק שאני כמעט התפגרתי. כשחציתי את קו הסיום השעון אמנם הראה שגילחתי יותר מחצי דקה מהתוצאה של שנה שעברה, אבל הרגשתי שהלב שלי האומלל מבצע לו סאלטות ופליק-פלאקים בתוך בית החזה מרוב מאמץ. ואז הבנתי שאין מנוס.

מכיוון שמעולם לא רצתי "לפי הספר", וכן מעולם לא רצתי באופן מודרך, בקבוצה עם מאמן, מעולם לא בדקתי האם אני רצה "נכון" – רוצה לומר, האם בריצה ארוכה (מה שמכונה בלשון הרצים "ריצת נפח איטית") הדופק שלי נמצא בטווח המתאים לו. באופן מסורתי התנגדתי להשתעבדות למדי-דופק למיניהם, בטענה שאין לי סבלנות לכל המיכשור הזה. בשנה שעברה, בצעד שהפתיע גם אותי, נתתי לאבא שלי אישור לרכוש לי מד דופק כזה בחו"ל, אבל רק אם הוא יזדמן למקום שמוכר כזה דבר, ורק אם יתחשק לו לקנות לי אחד. אבא שלי לא הבין את הרמזים, ובכל זאת קנה לי מד-דופק מסוג "פולאר", אמנם פושט למהדרין (אפילו תאורת-לילה אין בו), אבל את העבודה הוא יודע לעשות. דבר אחד היה בעייתי בו, במד-הדופק: הוא הגיע עם רצועה במידה "מדיום", וגם אחרי שהידקתי אותה למקסימום האפשרי, המשדר גלש לו תוך שניות מהמקום שבו הוא היה אמור להישאר, והדופק שנשקף מהצג היה מתחלף בספרות אפס-אפס. אבל גם בעיה זו היתה פתירה: מלכתחילה אמרתי לאבא שלי לקנות דגם שמתאים לאופניים – לא היתה לי כל כוונה לרוץ עם מד הדופק, רק לרכוב איתו – ומשום מה, בתנוחת הרכיבה, הרצועה של מד הדופק הצליחה להישאר במקומה (כנראה בזכות התמיכה המפתיעה שקיבלה מהכרס הקטנה שלי).
 

ג'ונתן פולאר.

אחרי החוויה במירוץ כפר סבא, הגעתי להבנה שאני רצה בדופק גבוה מדי. כבר לא מעט אנשים, בהם רצים מקצועיים ומהירים הרבה יותר ממני, אמרו לי במהלך קריירת הריצה החובבנית שלי שאם אני רוצה להשתפר, אני אצטרך להיכנע ולהתאמן עם מד-דופק, אבל לא היה לי כוח להישמע להם. עכשיו לא היתה לי ברירה. הסרתי את הפולאר מעל כידון האופניים, מקום מושבו הקבוע מאז שהצטרף לחוג המשפחה, וכרכתי אותו סביב זרועי. הטרחתי את עצמי עד ליבואן החברה בקריית עתידים ורכשתי לו רצועה חדשה במידה שלי, כזו שלא תגלוש לה כל הזמן, והופ, יצאתי לי לפארק הירקון, לא לפני שחישבתי באינטרנט לפי דופק המנוחה שלי מהו הדופק המקסימלי שלי, ובאילו טווחי דופק אני צריכה לרוץ.
 

ג'ונתן ואני

הפולאר שלי (לו הענקתי את השם "ג'ונתן" מסיבות מובנות) הוא יצור די נוירוטי. כל אימת שאני חורגת במעט מהטווח המותר לי, הוא מתחיל לפלוט ביפים עצבניים. ליבי התרחב משמחה על פריחת חרציות וחמציצים מרהיבה בערבות המימדיון והאצתי מעט? "ביפ-ביפ-ביפ"! מצטווח לו ג'ונתן. רוכב אופניים מסוקס מחליט שהוא משייט את אופניו הישר לעברי וברגע האחרון בורח, והלב שלי מזנק למכנסיים? "ביפ-ביפ-ביפ!", נוזף לו ג'ונתן. "שתוק, קרציה", אני אומרת לו, ומאטה. העיקר שיירגע.
 
אני חייבת לומר שבאימונים הראשונים הגשתי מצוין ונהניתי מאוד. בעיקר נהניתי מכך שהרגשתי שאני יכולה לרוץ עוד ועוד בקצב הזה, בעוד ששבוע-שבועיים לפני שהתחלתי באימונים האלה לא הצלחתי להביא את עצמי לרוץ יותר מ-12 ק"מ באימון. גם למדתי להכיר את הגוף שלי. למדתי להבין איך מרגישה ריצה בדופק 155 לעומת ריצה בדופק של 160 או רחמנא ליצלן, 180 (את הקילומטר האחרון בכל אימון אני מרשה לעצמי לרוץ בקצב הכי מהיר שאני מסוגלת לייצר, בעוד שג'ונתן צורח עד לב השמיים, ומחריד את שלוותם של הצועדים, הרצים והרוכבים במסלול שמול הספורטק).

לאט ובטוח, בלי טוטאל-לוס

במסגרת התיקונים הכלליים, גם החלטתי סוף כל סוף לעשות מדרסים. הטריגר היה כאב טורדני בכף הרגל שהתחיל לי לפני כמעט שנה, ומאז בא והלך, בתלות ישירה בהגדלת הקילומטראז' השבועי שלי בריצה. אורתופד מומחה זיהה את הבעיה ושלח אותי לעשות מדרסים כדי לטפל בה. אני לתומי חשבתי שחוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הרגליים שלי די בסדר, תודה רבה. אבל איש המקצוע שאליו פניתי להכנת המדרסים (שיכונה כאן מטעמי נוחות "המדרסן") חשב אחרת. אחרי שהצביע בפני על עשרות ליקויים, קיצורי-גידים ומפגעים – ששיאם היה בקביעתו ששתי הבהונות הקטנות שלי הן "טוטאל לוס", כהגדרתו – הוא ביקש ממני לנעול נעלי ריצה ולרוץ קצת מולו, כדי להתרשם מהביו-מכניקה שלי. עשיתי כדבריו ורצתי מעט במעלה הרחוב ובחזרה אליו, ואז שמתי לב שהוא בוהה בי במבט המום. "את ראית מה את עושה עם רגל ימין?", הוא התפלץ, "יש לך קריסה נוראה החוצה. אבל אל דאגה, נתקן גם את זה", הוא אמר והתחיל לרשום לעצמו הוראות.
כעבור שבועיים אספתי ממנו את המדרסים המוכנים, שהושתלו לתוך נעלי הריצה שהבאתי. המדרס השמאלי התאים להפליא, אבל הימני נתן לרגלי את התחושה שהיא נמצאת בסד לוחץ. כשאמרתי למדרסן שכך אני מרגישה הוא הרגיע אותי שלרגל לוקח זמן להסתגל, וקבע לי לוח זמנים לנעילת הנעליים, עם הוראה מפורשת לא לרוץ איתן עד שבת, וגם אז, לא יותר מ-5 ק"מ. לפני שהלכתי, הזהיר אותי המדרסן מפני יבלות ושלפוחיות, בעיקר בקשת כף הרגל הגבוהה שלי, לה סיפקו המדרסים תמיכה ולכן נקודות מגע שלא היו קודם.
הנעילות הראשונות היו משונות. כל מיני מקומות מוזרים כאבו. לבסוף, הגיע יום שבת, ובהכנעה נעלתי את הנעליים ויצאתי לרוץ – לא לפני שמרחתי את כפות רגלי בווזלין, סגולה ידועה נגד יבלות. נראה לי שג'ונתן קצת נעלב; למרות שכן נשמעתי לו, לא חשבתי על הדופק כל הריצה, אלא רק על הרגליים. עם כל צעד שאלתי את עצמי – נוח? לא נוח? נוח! לא נוח! ויותר מזה, חזרתי ושאלתי את עצמי: מה הסיכויים שברגעים אלה ממש מתפתחת לי יבלת איימתנית בקשת כף הרגל?
האירוע עבר בהצלחה, ומאז רצתי עם המדרסים החדשים ארבע ריצות ארוכות. אבל, צחוק הגורל, התפתחה לי יבלת של ממש, שלפוחית מרושעת. לא בקשת כף הרגל, כמובטח, אלא באחת מהבהונות , דווקא ברגל שמאל, זו עם המדרס הנוח. מילא. העיקר שזה לא יהפוך גם אותה ל"טוטאל לוס".
 

טוּרוּ, הביטו וראו

Posted in סמים חוקיים by danazim on יולי 18, 2005

נו, חברים, אתם צופים בטור?
 
כשהתחלתי להיות בלתי-מועסקת (או, "נמצאת בין עבודות", euphemism חביב יותר), התחיל גם הטור דה פראנס. לכל מי שלא ממש בקיא בטור, הוא משודר כמעט מדי יום (ישנם 2 ימי מנוחה לרוכבים לאורך כל המירוץ) בשעות הצהריים בערוץ יורוספורט. לרוב מדובר בשידור חי הנמשך ארבע שעות (לפחות), ורק לעתים רחוקות כל ארבע השעות מרתקות. בדרך כלל הן לא, ועם כל הערכתי וחיבתי לשדרי האופניים של יורוספורט, בהייה בלהג שלהם במשך שעות ארוכות אינה מועילה לפרודוקטיביות של חופשתי.
בשנים קודמות, כשהייתי מועסקת, לא הייתי יכולה לשבת ולהתמסר ללהג באין מפריע, שכן היתה לי עבודה, והיא תבעה את שלה. אבל השנה, כאמור, שום דבר לא יכול לבוא ביני לבין מנת הטור היומית שלי, וכך אני מוצאת את עצמי רובצת מול הטלוויזיה יותר ממה שהייתי רוצה, מה שמתבטא אחר כך בחלומות מלאי רוכבי אופניים וקבוצות פרו-טור (נראה לי שקבוצת דוויטמון-לוטו צריכה להתחיל לשלם לי על זמן פרסום בחלומותי, שכן היא וכוכבה, רובי מקיואן הלא-ממש-חביב-עלי, מגיחים להופעת אורח שם מדי לילה, מה שכבר התחיל להטרידני).
 
מה שעוד הוסיפה לטוטאליות של חוויית הטור היא העובדה שרכשתי לי במזל טוב זוג אופני כביש משומשים. מסתבר שיש להם ייחוס: בעברם הם שימשו את אחד מאלופי ישראל, ושלדתם נדירה מאוד. עם רכישתם גיליתי שרכיבה על אופני כביש היא חוויה אחרת לגמרי מרכיבה על אופני הטורינג המקשישות שלי. ראשית, גופי הגיב לשינוי בכאבים מוזרים במקומות שונים בגופי: בצוואר ובגב העליון, שלא היו רגילים לרכינה קדימה במשך זמן כה רב; ובכפות הידיים, שאחיזת הכידון המעוקל היתה להן חדשה ושונה מכל מה שהן הורגלו קודם לכן.  הפוזיציה החדשה כמובן עוררה בי תחושה של חוסר שיווי-משקל, שהפכה פעולה פשוטה כמו מחיטת-אף בעיצומה של רכיבה למבצע לוגיסטי מסובך, הכולל בחינה מדוקדקת של השטח, הפסקת הדיווש, ועזיבת יד אחד מאחיזת הכידון לצורך ביצוע בליץ-קינוח קצרצר.
ביום השני לטור, בעודנו צופים בכוכב קבוצת קוויקסטפ הבלגית, טום בונן, חוצה את קו הסיום בסיומו של ספרינט, ומניף את ידיו אל-על בשמחה, הבטתי בחברי בעצב ואמרתי לו שאילו הייתי אני מניפה ככה את ידי, הייתי מתרסקת חיש מן האופניים. (היה מישהו שזה באמת קרה לו, אגב, והתמונות העגומות האלה מדברות בעד עצמן).
 

 

היורשים

 

 

 

זבריסקי. ההבטחה שהתרסקה

 

ארמסטרונג כבר הכריז שאחרי הטור הזה הוא פורש (אמנם הכריז, אבל אני חשדנית. גם בשנה שעברה הוא טען שזה הטור האחרון שלו, ואני לא סומכת על אנשים שצועקים "זאב, זאב"). לפיכך, הפכה הצפייה במירוץ השנה לחיפוש אחרי יורשים פוטנציאלים, וסימונם. אולי זו אני וכוחותי האומני-פוטנטיים (לא סביר), אבל כל רוכבצ'יק שסימנתי ככוכב הבא זכה למזל-ביש כלשהו בטור מיד לאחר סימונו. "היאח! יורש!", חגגתי בסוף היום הראשון, לאחר שדיוויד זבריסקי הצעיר מקבוצת סי-אס-סי הצליח להשיג את כולם, בכלל זה ארמסטרונג, במירוץ הפותח נגד השעון. כעבור שלושה ימים, בעוד קבוצת סי-אס-סי עמדה לעשות את הבלתי ייאמן ולהביס את קבוצתו של ארמסטרונג במירוץ הקבוצתי נגד השעון, התרסק לו לפתע היורש הפוטנציאלי קילומטר וחצי מקו הסיום, ובזאת אבד הסיכוי הממשי של סי-אס-סי לנצח את ארמסטרונג וקבוצתו, ואילו זבריסקי עצמו איבד את החולצה הצהובה. כעבור יומיים נוספים, הוא פרש מהמירוץ לחלוטין בשל הפציעה שהסבה לו ההתרסקות.

(דיסקליימר: אל תמהרו להאשים אותי בנפילתו של הזבריסקי; מסתבר שהוא שלימזל לא קטן, ובאמתחתו התרסקויות מונומנטליות, שבירות ידיים ורגליים ואף פגיעות ראש).

באותו יום שבו פרש זבריסקי, הצליח רוכב אחר מקבוצתו, יינס פוגט (ולא ווכט, כמו שמתעקשים שדרי יורוספורט לכנות אותו), לבצע בריחה מוצלחת מאוד בהרים, להכניס דקות רבות בינו לבין ארמסטרונג, ולקטוף ממנו את החולצה הצהובה. "הידד! יש תקווה!", שמחתי. למחרת הוא כבר איבד את החולצה הצהובה, ויום מאוחר יותר נאלץ לפרוש אף הוא מהטור, לאחר שלא הצליח לסיים את הקטע במסגרת מגבלת הזמן שנקבעה.
באותו יום, נרשם הישג אחר: אלחנדרו ולוורדה הספרדי מקבוצת האיים הבלריים היה היחיד שהצליח לתת לארמסטרונג פייט הוגן בקצה הקטע ההררי באלפים, קטף את החולצה הלבנה (לרוכב הצעיר המהיר ביותר) ואף סיים ראשון את הקטע. "יורש?", צהלתי בהיסוס. אתם יכולים לנחש מה קרה אחר כך.

(ואם אינכם מסוגלים לנחש: גם הוא פרש, לאחר שטען לכאבי ברכיים).

מה יהיה בשנה הבאה? האם הגיע קץ עידן הרוכבים הסטארים – אדי מרקס, ברנאר אינו, גרג למונד, מיגל אינדוריין, וארמסטרונג? נאלץ לחכות ולראות.
 

זובלדייה!

 

זובלדייה

 
איש יקר אחד, שאשתקד היה לו כנראה יותר זמן לצפות בטור מאשר השנה, שאל אותי השבוע מה שלום זובלדייה. זובלדייה, ובשמו המלא, היימאר זובלדייה, הוא אחד מרוכבי קבוצת אאוסקלטל-אאוסקדי הבאסקית, שנודעה בזכות שני דברים: השמות המצחיקים של רוכביה, וכשרונם המופלא לטפס במעלה האלפים והפירנאים. בשנתיים האחרונות, למרבה הצער, הם נודעים רק בזכות הדבר הראשון. ואולם, האיש היקר כלל לא היה מודע לכך שדווקא אותו זובלדייה הוא היחיד שמצליח השנה להציל את הכבוד האבוד של הקבוצה הבאסקית, ששאר חבריה מקרטעים להם בירכתי הפלוטון, בעוד שהוא היחיד שנמנה עם עשרת הרוכבים הראשונים לחצות קו הסיום בקטעים ההרריים.
 

המלהגים

 

 

 

בשנה שעברה כבר הרחבתי על יכולות הלהג המופלאות של צוות שדרי יורוספורט, ולכן לא אלאה אתכם שוב בסימולציות. השנה התחלפו דיוויד הרמון ומייק סמית בתפקידים: מייק עכשיו תקוע עם הסטטיסטיקות באולפן בפאריס, בעוד שדיוויד נמצא בשטח עם הפרשן האירי בעל המבטא הכבד שון קלי. אותו קלי עדיין מהווה אטרקציה בביתנו; צפייה ארוכה בטור גורמת לי ולבן-זוגי להתחיל כל משפט ב-Well, eh, you know (במבטא אירי כבד, כמובן), מחלה קשה ומדבקת, ומסתבר שהתקפיה פורצים גם כשלא נמצאים בעיצומה של צפייה ממושכת בשידורי הערוץ. בשבת האחרונה יצאנו לרכוב באזור הרי יהודה. כשהתחלנו לדווש את העלייה הראשונה שנקרתה בדרכנו (וזה כמובן היה קילומטר מנקודת ההתחלה), פתאום שמעתי מאחורי את קולו של שון קלי, Well, eh, they have started the first climb of the day. זה כמובן לא היה שון קלי, אלא חיקוי מוצלח מאוד שביצע בן זוגי. פרץ הצחוק שטילטל אותי כמעט העיף אותי ואת האופניים מטה אל התהום הפעורה מצידו הימני של הכביש, ולפיכך החלטנו לשמור את שון קלי לקטעים ההרריים בדרך חזרה, כשהתהום לא תהיה מצידנו הימני, אלא השמאלי.
 

המנצח

 

לאור ההכרזות של יריביו של ארמסטרונג, בהם יאן אולריך, על כוונותיהם לנצח השנה, היו לי תקוות לטור מעניין מאוד. בינתיים, נראה שתקוותיי התבדו, ושגם השנה יושמע ההמנון האמריקאי בשאנז אליזה. עכשיו נשאר רק לראות איך יסתיים הקרב על המקום השני והשלישי, והאם תור הוזהובד הנורווגי החמוד יצליח לשמור על החולצה הירוקה, וימנע מאימת-חלומותי, רובי מקיואן, ניצחון נוסף השנה. הישארו עמנו.
 
 
 

טרי לי לי

Posted in סמים חוקיים by danazim on יוני 9, 2005

כן, אני יודעת. לא אזכה בפרס הכותב המתמיד. אבל למי יש זמן לכתוב? הסבר יבוא.

 
 בחודשיים האחרונים פיתחתי סטייה חדשה: אימוני טריאתלון. זה התחיל יום אחד באפריל, בעקבות ריצה אחת מאוד לא מוצלחת שהיתה לי. היא היתה כל כך לא מוצלחת, שכבר הייתי מוכנה לתלות את הנעליים ולהכריז על קיצה של קריירת הריצה שלי. אז מה עשיתי? החלטתי לצמצם באימוני הריצה, ולשלב בתוכנית האימונים רכיבה על אופניים.
 
התמזל מזלי ובפתח (בערך בפתח, בתחילת יוני) עמד טריאתלון הנשים ה-12 ע"ש תמר דבוסקין – תחרות טריאתלון שמתקיימת מדי שנה, ומשתתפותיה הן נשים בלבד. השתתפתי בתחרות אשתקד, לאחר שנרשמתי לה כשבועיים וחצי לפני מועד התחרות, והרהבתי עוז להירשם למקצה התחרותי, הספרינט, ולא למקצה העממי, שהומצא למען לא-טריאתלטיות שכמותי. כצפוי, כמי שלא עשתה טריאתלון בחיים שלה, וגם לא ממש התאמנה לקראת התחרות הראשונה בחייה, היו לי ציפיות מאוד נמוכות מהתחרות: כל מה שרציתי היה להישאר בחיים, ולא להגיע אחרונה. שתי המטרות שהצבתי לי הושגו: שרדתי את התחרות והגעתי שלישית (מהסוף). השנה התכוונתי למחוק את הפאדיחה של השנה שעברה, והתחלתי להתאמן חודשיים לפני.
 

טריאתלון מגיע בכל מיני אורכים. המקצה הקצר ביותר הוא הספרינט, שמשלב שחיה של 750 מטר, רכיבה של 20 קילומטרים וריצה של 5 קילומטרים. האולימפי הוא המקצה הארוך יותר, שבו המרחקים מוכפלים פי שתיים: 1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ רכיבה, ו-10 ק"מ ריצה. אחריהם מגיעים חצי-איש-ברזל (2 ק"מ שחיה, 90 ק"מ רכיבה וריצת חצי מרתון), ואיש-ברזל (3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה, ומרתון לקינוח), אבל רוב התחרויות כוללות מקצי ספרינט ואולימפי.

על תחרות איש-ברזל ניו-זילנד כתבתי כבר כאן, וגם כאן.

האופניים

 

כידוע, ענף הטריאתלון משלב את שלושת ענפי הספורט שחיה, רכיבה על אופניים, וריצה. בתור אחת ששוחה ורצה באופן קבוע, באופניים אני בעיקר טובה בצפייה בטור דה פראנס. גם הציוד שהיה לי לא היה משהו: זוג האופניים היחידים שנמצאים בבעלותי הם אופני הרים כבדבדים וצהבהבים. בשנה שעברה רכבתי עליהם בטריאתלון באיטיות מסחררת, והשנה גמלתי בליבי למצוא זוג אחר, מהיר יותר, שלא יביך אותי. אחרי נסיונות כושלים לגדל אופני כביש בהשאלה מגורמים שונים, נפל הפור על אופני הטורינג הישנים של אבא שלי. הם אמנם עמדו אצלו במחסן מפונצ'רים למשעי ומצופים בסגסוגת של חלודה ואבק, אבל היה להם את הפוטנציאל הנדרש להפוך לסוסי-מירוץ-דה-לה-שמאטע.

 

ימינההההההה!!

 
ככל תל אביבי שמעוניין להישאר בחיים, ויתרתי מראש על התענוג הכרוך ברכיבה על כבישי האזור, ושמתי פעמי אל הקריטריום המכונה "ראש ציפור" בפארק הירקון, שם שוכן מסלול בן 1.9 ק"מ. המסלול מחולק באמצעו – חצי נועד להולכי רגל, וחציו השני לרוכבי אופניים (אם כי רבים המקרים שהראשונים צועדים דווקא על מסלול האופניים), מה שמאפשר – לפחות באופן תיאורטי – לרוכבי אופניים לדהור בחופשיות על מסלולם ולהקיף אותו כמה פעמים שיחפצו.

 

אופני טורינג הם הכלאה בין אופני כביש לאופני הרים. כשמם, כן הם – אופניים שנועדו למסעות אופניים. השלדה שלהם דומה יותר לאופני כביש, אך הצמיגים שלהם עבים יותר (לאופני הטורינג שבבעלותי צמיגים ברוחב 32 מ"מ), והכידון ישר כשל אופני הרים. בקיצור, כמו אלה.

 

 

וכך הצטרפתי גם אני לקהילת מקיפי ראש ציפור, המונה בעיקר רוכבי כביש מסוקסים, בעלי אופניים מרהיבים ולבוש מרהיב לא פחות. אני ואופני הטורינג שלי לא תמיד משתלבים באחידות הסגנונית והצורנית – אחרי הכל, אין לי אופניים שעלו עשרות אלפי שקלים ואני לא לובשת חולצת רכיבה של אחת מקבוצות הפרו-טור – אבל לרוב מקבלים אותי בהבנה. הרוכב הראשון שיחלוף על פני ביעף לרוב יאמר לי "היי" בפעם הראשונה שיעקוף אותי. ישנם אחרים שמוותרים מראש על הפורמליות ועוברים מיד לאינטימיות הכפויה של צעקת "ימינההההההה!", כדי לוודא שחלילה לא אפריע להם לרכוב כמו קמיקזה עד לכלב\ילד\סבתא שאיתרע מזלם לצעוד דווקא במסלול האופניים בדיוק כשמר ימינהההההה מגיח לעברם במהירות של 30 קמ"ש. אוסיף ואומר גם שעל פי רוב, הקריאה לי להימין היא מיותרת; אם ארכוב יותר ימינה, כבר אמצא את עצמי בתוך מימי הירקון. אבל למה להיטפל לפרטים.
אני חייבת להסכים, עם זאת, שצעקת האזהרה היא דבר נחוץ מאוד לרוכבים המנסים לבצע אימון מהיר ומוצלח בראש-ציפור. אני אימצתי לי את הקריאה הרב-שימושית "זהירות!". למרות שהיא הרבה פחות יעילה מ"ימינהההה", אני דוגלת בגישת מה ששנוא עלייך, אל תעשה לחברייך.
בין קריאת "זהירות" אחת למשניה, ולמען שמירת השפיות – שכן רכיבה במעגלים היא דבר שמצליח לדכא אפילו אחת שכמותי, שרגילה לפעילות מדכאת לא פחות של ספירת-בריכות – ניתן להטביע את הייאוש באורניתולוגיה, שכן קהילת בעלי הכנף בראש ציפור היא מגוונת מאוד, ועמה נמנים לא רק יונים, עורבים ושחפים, אלא גם חוגלות, חסידות, תוכים שברחו מה"ג'ונגה ג'ונגה" הסמוך, וכמובן ברווזים.
 
 

חמש בבוקר בעיר

 

פן נוסף של אימוני הטריאתלון הוא הקימה המוקדמת. פעם, עד לא מזמן, הכרתי את השעה חמש בבוקר מהצד של הלילה. לאחרונה התוודעתי אליה גם מהצד של הבוקר. שעה יפה, חמש בבוקר. השמש עוד לא זרחה, השמיים צבועים בכחול בהיר משונה, והכל בחוץ שקט – חוץ מהציפורים שמצייצות כאילו אין מחר. עם הקימה המוקדמת מגיעה גם חברתה הטובה, השינה המוקדמת, וכך בתקופה האחרונה השתכנעו חברי שהפכתי ליצור אנטי-סוציאלי וזקן, עם נטיה מוזרה להיות במיטה כבר בעשר. להקדים לישון ולהשכים קום אינם תמיד עולים בקנה אחד עם מקום העבודה שלי, אבל כאן מגיע פתרון לא צפוי. 
 

והרי החדשות

 
כדי להוסיף לגל ההתפטרויות שעובר על הבלוגוספרה, אוכל גם אני לציין שהחל מעוד שבועיים וחצי, אין כבר חדשות.
 

 

 

יום חדש אינו דומה לאמש

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 18, 2005

 

על כוחה המאחד של הריצה

 

מי היה מאמין. המפיק הראשי שלנו גילה את הבלוג שלי, ועכשיו כשאני באה לעבודה, הוא נוזף בי על כך שלא העליתי פוסט חדש כבר חודש ימים. אתמול הוא גם החליט שאני צריכה לכתוב יותר על עניינים שברומו של עולם (כלומר, על המתרחש אצלנו בעבודה) מאשר על הלופט-געשעפט שבדרך כלל מעניין אותי.
אבל אני – בשלי.

החלטתי לסגור את הסיפור שהתחיל בפוסט הקודם. אכן הלכתי לאורתופד. נקבע לי תור יום לאחר חצי מרתון עין גדי, שבו השתתפתי. יום לפני המרוץ עברתי על רשימת המשתתפים, כדי לבדוק אם ד', מכר שלי, משתתף. ידעתי שד' ואני רצים פחות או יותר באותו הקצב – במרוץ אייל הוא עבר את קו הסיום עשרים שניות לפני – ואני חיפשתי אנשים לרוץ איתם בעין גדי. בן זוגי היקר והזריז לא היה אופציה ריאלית: לשמחתו ולצערי, קצב הריצה שלו מהיר ממני בדקה עד דקה וחצי לק"מ. בינתיים גם התחוור לי שמכרה שלי, ספק-עמיתה ספק-יריבה, נכנסה לה להריון וכך יצאה ממעגל הרצים לשנה הקרובה. אי לכך, נותר ד' האפשרות היחידה שקפצה לראש. אבל כשהקשתי את שמו המלא ברשימת המשתתפים, גיליתי שהוא לא נרשם. אבל מי כן היה רשום למרוץ? האורתופד, ששמו כשמו של ד'. הגילוי שיעשע אותי: מהי חוויה כמו חצי מרתון אם לא דרך נפלאה לעשות bonding בין רופא לפציינטית חדשה.

על חצי המרתון לא אכביר מלים. רק אציין שבעת הזינוק שרר בחוץ חום מעיק של 30 מעלות צלזיוס, מה שהבטיח שהתוצאות לא יהיו מהירות במיוחד. גם המים, מצרך חיוני כשלעצמו, אזלו בשלב מסוים מתחנות השתייה, ומציאות זו אילצה אותי לנבור בשיחים ולהשתמש בבקבוק מים "ממוחזר" (כלומר, בקבוק משומש, ממנו שתו כבר). התוצאה שלי כצפוי היתה איטית בשלוש דקות ומחצה ביחס להישגי בחצי מרתון בית שאן, אבל שמחתי להגיע לקו הסיום, במיוחד לאור העובדה שהצלחתי להאיץ במעט בשלושת הקילומטרים האחרונים ולעקוף לא מעט רצים שעקפו אותי קודם לכן, אך נחלשו עקב החום והעלייה של סוף המרוץ.

מאוחר יותר באותו ערב, עייפה מאוד ומיובשת, עברתי על רשימת התוצאות שהתפרסמה באינטרנט. ומה גיליתי שם? את שמו של האורתופד, שלושה שמות אחרי ברשימה. מסתבר שגם אותו עקפתי בקילומטרים האחרונים.
למחרת, צלעתי אל תוך הקליניקה שלו. משום מה, סבלתי מהתכווצות שרירים נוראית (החמורה ביותר שזכורה לי אחרי מרוץ). הוא זיהה אותי מייד כאחת הרצות שעקפו אותו לקראת הסוף (מה שאני לא יכולה לומר עלי; כשאני רצה אני אוטיסטית לגמרי), ולמרות שהייתי הפציינטית האחרונה שלו לאותו יום, ישבנו דקות ארוכות אחרי הבדיקה והעלינו חוויות מעין גדי וממרוצים קודמים.

(ומה הוא אמר, אתם שואלים? שום דבר מפתיע: הכאב הוא בחיבור בין גיד אכילס [זה אני, או שגם אתם נתקפים בצורך להרים רעשן ולהניף אותו באוויר כל פעם כששמו של הרשע הזה עולה?] לבין שריר הגסטרוקנמיוס. מה לעשות? מתיחות. אה, ולהמשיך לרוץ, כמובן).
 

נחישות של אוגר

Posted in סמים חוקיים by danazim on פברואר 12, 2005

 
ביום רביעי היה קר בתל אביב, אבל התשוקה לפלאפל גברה על הקור והובילה אותנו עד לפלאפל הכיכר בואכה גן העיר. אחרי שגמרנו לאכול את הפלאפל (שהיה טעים להפליא למרות תנאי מזג האוויר), צעדנו לכיוון הבית צפונה על רחוב אבן גבירול.
כשעברנו על פני חנות החיות, הצעתי שניכנס. אני מאוד אוהבת להציץ לתוך כל חנות חיות שאני עוברת על פניה. בכניסה עמדו שני תוכים על עמוד עץ שכזה. הגדול יותר התנדנד מצד לצד, ותהינו אם הוא עושה חיקוי של סטיבי וונדר. השני, הקטן יותר, עצם עינים ונימנם.

מתחת לתוכים היה כלוב האוגרים. אני אוהבת להסתכל באוגרים. רובם ישבו בצפיפות בתוך בית הפלסטיק שניצב בפינת הכלוב שלהם, משתדלים להתחמם זה על זה. אבל היו שלושה אוגרים פעלתנים יותר. אחד, חום ואתלטי, דהר בלי הפסקה על גלגל המתכת הגדול שעמד בטבורו של הכלוב. השניים האחרים – אחד בצבע מוקה, ואחד לבן ושעיר – ניסו לעמוד בקצב של החום. המוקה הצליח, פחות או יותר, אבל הלבן לא. פעם אחר פעם, איבד הלבן את האחיזה בגלגל, והוטח על גבו – ולעתים גם הועף מחוץ לגלגל על הנסורת שכיסתה את רצפת הכלוב. הייתם חושבים שנפילות חוזרות ונשנות שכאלה יפגמו במוטיבציה שלו, אבל הוא לא התייאש. כל פעם אחרי שגבו נחבט בגלגל או שהתהפך ונפל ממנו, הוא נאבק לטפס בחזרה על הגלגל, והתאמץ בנחישות מכמירה לדהור לצידו של החום, על אף היותו איטי יותר ובעל קואורדינציה פחותה.

כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על האוגר הזה. ביום חמישי, בקור מקפיא של 2 מעלות, יצאתי לרוץ במושב של הורי. בעודי רצה בעלייה, מחשבותיי נדדו אל האוגר. בעיקר הטרידה אותי השאלה – מדוע הוא המשיך לעלות על הגלגל, אחרי כל המכות האלה. אולי יש לו זיכרון מאוד-מאוד קצר? ("אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום. הנה. אני רץ, אני רץ, אני…אההההה. טראח, בום, הופס. אאוץ'! זה כאב! זה לא היה כיף בכלל. טוב, מה אני אעשה עכשיו? אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום…").

אולי.

 

Born to run

כשחזרתי מהריצה, צלעתי. כבר חודשיים שיש לי כאב טורדני בצד האחורי של השוק השמאלי (מאז ההכנה לחצי מרתון בית שאן בדצמבר), ולמרות זאת אני רצה. יש ימים שהוא כואב יותר, ויש ימים שהוא כואב פחות. ניסיתי לאבחן את עצמי באמצעות האינטרנט אבל כל מיני פציעות שם הבהילו אותי (דלקת בגיד אכילס? אמא'לה. שברי הליכה? השם ישמור) – עד שלבסוף קבעתי תור לאורתופד (אבל אורתופד שרץ בעצמו, כדי למנוע מצב שהרופא יאמר לי להפסיק וזהו).

ואולי גם לי, כמו לאוגר, יש זיכרון קצר? למה אנחנו עושים את זה, ורצים גם כשכואב לנו? אולי מכיוון שיום בלי ריצה כואב לי יותר מאשר הכאב במהלך הריצה ואחריה?
 

 
 
 
 
 
 

כל הכבוד! קדימה! לא לוותר!

Posted in סמים חוקיים by danazim on נובמבר 22, 2004

כמה הרהורים בעקבות ההשתתפות במירוץ אייל השלישי – שבת, 20 בנובמבר.

מירוץ זה דבר נחמד. מגיעים הרבה אנשים (במירוץ אייל השתתפו במקצה התחרותי ל-15 קילומטרים כמעט 500 איש), חלקם ספורטאי עילית, מרביתם חובבים. כולם לבושים במיטב מחלצות הלייקרה שיש לארונם להציע. לפני הזינוק עושים מתיחות, רצים ריצת חימום, שותים הרבה, וכמובן, הולכים לשירותים הרבה. ואז מגיע רגע הזינוק, מתגודדים מאחורי הקו, צועקים יחד עם המזניק "עשר, תשע, שמונה, שבע…", מאפסים את הסטופר ומתחילים לרוץ.
ואז, אחרי שהריצה מתחילה, אי אפשר שלא לשים לב לעובדה אחת – איזה שקט. מלבד הצליל הנעים (לאוזני, לפחות), של אלפי סוליות גומי טופחות בקצב קבוע על האספלט, לא נשמע קול. דממה דקה.
 
המירוץ שלשום עבר ברחוב מאוד מרכזי ברמת השרון: רחוב ביאליק (שאחר כך הופך לרחוב וייצמן, ובסוף לז'בוטינסקי). שעת הזינוק היתה 9:00 בבוקר, שעה לא מאוד מוקדמת אבל אחרי הכל, מדובר בשבת. מעט מאוד אנשים יצאו החוצה כדי להתרשם מנחיל האנשים שפשט בשורטס וגופיות על המושבה הקטנה. אבל גם אלה שיצאו לא חשבו שחמש מאות הרצים שבדיוק התחילו את המירוץ שלהם היו שמחים לשמוע מהם קריאת עידוד אחת מסכנה. עברנו על פני עשרות רמת-שרונים שעמדו דוממים בפתח הווילה או בית הדירות שלהם, ונעצו בנו מבטים בוהים.
 
לא יכולתי שלא להיזכר באירוע הספורט המדהים ביותר שיצא לי לראות – תחרות האיירונמן של ניו זילנד, שהתקיימה בעיר טאופו במארס 2001. התחרות הבלתי אפשרית הזאת מתחילה בשבע בבוקר, וננעלת בחצות (רוצה לומר, מי שלא הספיק לשחות 3.8 ק"מ, לרכב 180 ק"מ ולרוץ מרתון בטווח השעות הזה, כאילו שלא סיים את המירוץ), ובמשך 18 השעות אלה, עמדו כמעט כל תושבי העיר ברחובות, צעקו והריעו ועודדו את הטריאתלטים להמשיך הלאה. איך אני יודעת? כי גם אני עמדתי על המדרכה מחוץ לאכסנייה שבה לנתי וצעקתי "בראוו" ו"כל הכבוד" במשך כל אותו יום עד שאיבדתי את הקול, ומחאתי כפיים עד שנוצרו לי סימנים כחולים בכפות הידיים. במשך שעה וחצי גם רצתי קצת עם אחד המתמודדים בתחרות, בחור דרום אפריקאי שהשתכן אף הוא באכסנייה שלי, וראיתי מקרוב איך רבים מתושבי העיר הוציאו כסאות נוח לדשא שמול בתיהם, ועודדו את ריאן ואותי להמשיך ולרוץ, הציעו לנו כוסות מים וחצאי בננות, ואפילו נתנו לריאן שלוק מאחת מפחיות הבירה שהיו מונחות על שולחן הפיקניק שלהם (טריאתלטים, אל תנסו את זה בבית. זה משהו שכנראה עובד רק אצל ספורטאים דרום-אפריקאים).
 
לפני חודש, השתתפתי במירוץ חולון. בניגוד למירוץ אייל, מדובר במסלול בן 10 קילומטרים בלבד, שעובר רק ברחובות חולון (שליש ממסלולו של מירוץ אייל עובר בשבילים בפרדסי הסביבה), בהם גם הרחובות הראשיים מקווה ישראל ושנקר. המירוץ התקיים ביום שישי והוזנק ב-10 בבוקר, שעה שבה העיר כבר לא נמה את שנתה, אבל גם אז שררה בדרך כלל דממה ברחובות. שוטרת אחת בסביבות הקילומטר השני קראה לעברי "יופי, יופי, גאוות הנשים" (אבל אולי זה היה מכיוון שרצתי בדבוקה עם כמה נציגים ונציגות ממשטרת ישראל). ברחוב שנקר עברנו על פני בית ספר יסודי, שם הילדים היו בהפסקה (אולי בשל המירוץ), ועמדו בחצר, ידיהם משתרבבות החוצה מבעד לסורגים, וביקשו שכל הרצים, ואני ביניהם, יטפחו להם על כף היד. קשישה אחת שעמדה בתחנת אוטובוס אמרה לי "כל הכבוט", ומאוחר יותר, בנות בית הספר התיכון שמעבר לכביש, ששמחו לראות כיצד אני ורצה אחרת עוקפות שני רצים גברים, התחילו לצעוק בקולי קולות "הו, הא, מה קרה? הבנים אכלו אותה". אבל עד מהרה הגענו לפינת שדרות בגין, שם עמדה מכונית אחת, ונהגה צפר בקולי קולות, מפסיק מדי פעם כדי לצעוק על השוטר שעצר את התנועה ואיפשר לנו לעבור, וכדי לקלל את ראש העיר שמאפשר למירוץ הזה לקרות.
 
בחזרה למירוץ אייל. יודעי ח"ן שרצים מהר ממני ומנוסים יותר ממני בריצות ארוכות ישמחו לספר לכם שמדובר במירוץ קשה. יש בו עלייה די לא נעימה, בין הקילומטר ה-11 לקילומטר ה-13 – עלייה שמסתיימת בכיכר שבה פוגש רחוב ביאליק את רחוב אוסישקין. השתדלתי מאוד לשמור על אופטימיות; אחרי הכל, עליות אינן זרות לי. אני רצה לי לפחות פעמיים בשבוע בהרי ירושלים אצל הורי במושב (ואף כתבתי על זה פעם רשימה). כשהגענו לעלייה, המשכתי לרוץ בקצב הקבוע שלי, מביטה בכמה רמת-שרונים דוממים שהביטו בי מנגבת זיעה ממצחי (נובמבר או לא נובמבר, כשרצים אז מזיעים). אבל אז, כשהתקרבתי לפינת ביאליק-סוקולוב, מקום שבו הכביש נעשה תלול עוד יותר, התחילו קולות צפירה לפלח את הדממה. נהגים זועמים לחצו שוב ושוב על צופר מכוניתם, מתווכחים עם שוטרים, מאיימים, מקללים. איש אחד עם עגלת ילדים החליט שהוא נוטל לעצמו זכות קדימה, וכמעט התנגש בי ובחברי שרץ איתי.
 
מי שרץ ריצות ארוכות (וגם מי שרץ ריצות קצרות, בעצם), יודע עד כמה חשוב להישאר מרוכזים כשרצים במירוץ, וכמה קשה להמשיך לרוץ כשמאבדים את הריכוז. אחרי הקקופוניה והברדק הזה לא פלא שהאטתי עד סוף העלייה, ורק אז התחלתי להאיץ לקראת קו הסיום. אילו היו עומדים גם שם רמת-שרונים דוממים, סביר להניח שהייתי מצליחה לשמור על הקצב שלי מבלי להאט. ואילו, אילו היו עומדים שם רמת-שרונים שמחים וקולניים, הקוראים לי להתקדם ולהמשיך, סביר מאוד שהייתי מאיצה כבר אז.
 
אומרים שקשה מאוד לקיים בארץ מרתון נוסף מלבד מרתון טבריה, כי באף עיר אי אפשר לעצור את התנועה למשך כל כך הרבה שע
ת. אז איך זה שבכל המטרופולינים הגדולים בעולם – לונדון, פאריס, ברלין, ניו יורק, פור פאק'ס סייק! – אפשר?
 
 

(ואיך היה, אתם שואלים? טוב מאוד, תודה. התוצאה היתה לא רעה בכלל למישהי שרצה 15 ק"מ בפעם הראשונה, ודודתי המקסימה אפילו חיכתה לי בקו הסיום והתנפלה עלי בנשיקות. גם השרירים התנהגו יפה ולא כאבו ביום שאחרי. מאוד מומלץ).