דנה ברותחין

הסבוויי שרה ברנשטיין

Posted in מלים-צלילים by danazim on פברואר 21, 2009

שלום. זוכרים אותי? פעם הייתי כאן לא מעט.

 

לפני חמש וחצי שנים (אולי מעט פחות) כתבתי כאן אחרי ביקור בניו יורק שמצאתי את עצמי מזמרת את השיר "Somewhere" מ"סיפור הפרוורים" של לנרד ברנשטיין כל פעם כשיצאתי מרכבת תחתית בניו יורק. הרכבות הוחלפו בדגמים חדשים יותר, וכאשר נהג הרכבת שיחרר את הבלמים והרכבת היתה מתחילה לנוע, הפעולה גרמה לשלושת הצלילים הראשונים מהשיר להישמע. וכך הייתי עולה במדרגות לרחוב ומזמרת לי: there's…a… place for us.

חשבתי שאני לבד בעסק (תמיד היית מאוד מוזיקלית, אמא היתה שלי אומרת), עד שראיתי לפני כמה דקות את הכתבה הבאה באתר של הניו יורק טיימס, שגם מסבירה כיצד ייתכן שהרכבת משמיעה את הצלילים האלה, והייתי חייבת להוציא את הבלוג מהנפטלין כדי לכתוב על זה.

ובכן, הרשו לי להיות אינפנטילית קמעה ולטעון: אני אמרתי את זה קודם!

 

ובהזדמנות זו אשתף אתכם בלהקה המופלאה שגיליתי שלשום, עת הפקדתי את מחלפותי הארוכות (לשעבר) בידי ספרי משכבר הימים, ויטוריו. תמיד יש אצלו מוזיקה מופלאה, והפעם התנגן שם משהו מופלא לא פחות. מה זה, שאלתי אותו. אה, סתם משהו שידידה נתנה לי, הוא אמר. איך קוראים להם? שאלתי. Mother Mother, הוא השיב.

זו היתה אהבה מצליל ראשון. מומלץ ביותר.

הנה השיר שלהם שאני הכי אוהבת בינתיים. וזה השני בתור. ומי שהכין את הקליפ מוכשר ושנון.

מודעות פרסומת

אף מלה על הסדינים

Posted in מלים-צלילים by danazim on אפריל 28, 2005

אתמול בלילה בדרך חזרה מהעבודה העברתי תחנות ברדיו ונשארתי על רשת ב'. בדיוק השמיעו שם את השיר "I'd Really Love to See You Tonight". שמעתי אותו כבר כמה פעמים בחיים שלי, ותמיד תהיתי מי שר אותו, ועוד יותר מזה, תהיתי מי עומד מאחורי המלים האידיוטיות האלה.
הבוקר החלטתי לשים קץ לתעלומה אחת ולתמיד – בין היתר בזכות העובדה שהשיר הזה החליט להיתקע לי במוח ולהזדמזם שם כל הלילה עד שהתעוררתי.
אז ככה. מסתבר שכתב את השיר הזה פרקר מק'גי, ובין היתר שרו את זה בארי מנילו ודן סילס, אבל מה שהושמע אתמול בלילה ברשת ב' היה ביצוע של אינגלנד דן וג'ון פורד קולי. ובאשר למלים האידיוטיות, מעולם לא הבנתי את הפזמון, שנשמע לי כמו:

 

I'm not talking 'bout the linen
And I don't want to change your life
But there's a warm wind blowing the stars around
And I'd really love to see you tonight.

 

 

אינגלנד דן וג'ון פורד קולי. לא מסתרקים ולא מדברים על הסדינים

ניסיתי להבין איזו סיבה בעולם יש לאני-השר (ועם המורה שלי לספרות הסליחה) להצטדק בפזמון של שיר אהבה ולהסביר שהוא לא מדבר על הסדינים (מה, למען השם, קרה לסדינים? הם כובסו בכביסת-הרתחה עם בגד צבעוני כלשהו, שהכתים אותם? התלכלכו בנוזל גוף מסוים שהשתיקה יפה לו?). ומה הקטע של הרוח והכוכבים? 
 
בגיגול הקצר שערכתי בעקבות השיר ומבצעיו הגעתי לאתר הזה. כן, כן, מסתבר שהוא המקבילה האנגלית לאתר אבטיח. ומה מסתבר? שקלעתי לדעת רבים. כי לא רק אני חשבתי שהוא שר על הסדינים ועל הכוכבים המעופפים, כשבעצם הכוונה היתה הרבה פחות מתוחכמת (ומעט יותר הגיונית, כמובן):

 

I'm not talking 'bout moving in
And I don’t want to change your life
But there's a warm wind blowing, the stars are out,
And I'd really love to see you tonight.

האתר מתהדר בשיבושי שירים שחלקם מופרכים לחלוטין אבל לא מעט מהם מצחיקים ביותר. במקום הראשון ברשימת המבצעים ששיריהם שובשו נמצאים הביטלס (לא חוכמה; כשכותבים הרבה שירים, יש הרבה מקום לשיבושים), ואחריהם (בהתאמה) נירוונה, מייקל ג'קסון ומטליקה.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולכת לבדוק אם עוד מישהו חשב כמוני שקרלי סיימון שרה "wife of a postman".
 

When I go, I’m going like Elsie

Posted in מלים-צלילים by danazim on ספטמבר 13, 2004

הפזמונאי פרד אב מת שלשום מהתקף לב. על אב, ועל שותפו ליצירה, המלחין ג'ון קנדר, כתבתי כבר בעבר – כאן, וכאן. הצמד קנדר ואב כתבו יחד את המוסיקה והשירים ל-11 מופעי ברודוויי, בהם "שיקגו" ו"קברט", וכן הרבה שירים אחרים, בהם "ניו יורק, ניו יורק", שהופיע בפסקול הסרט בן אותו שם של מרטין סקורסזי, וזכה לביצוע בלתי נשכח של פרנק סינטרה.
 
אב היה ככל הנראה בן 76 במותו. למה ככל הנראה? כי הוא נקט "עמימות מתוקה" בכל הקשור לגילו, כפי שאמר הבמאי סקוט אליס, שעבד עם הצמד על כמה מהמופעים. האתר של העיתון "ואשינגטון פוסט" מדווח שבימים שלפני מותו, עבד הצמד על כמה פרויקטים חדשים.
 
כשגיליתי את הידיעה על מותו של פרד אב הבוקר, אחרי לילה של חוסר שינה קיצוני, מיד חשבתי על שירה של פרויליין שניידר, בעלת המלון ב"קברט". אחרי שקליף ברדשו מגיע לברלין הוא מתיצב במלונה ומבקש חדר. היא דורשת מחיר גבוה משהוא מוכן לשלם, אך תוך דקה מתגמשת, ואז שרה לו את השיר הבא.
 

 

So What?
 
For the sun will rise and the moon will set
And you learn how to settle for what you get
It will all go on if we’re here or not
So who cares, so what?
So who cares, so what?
 
When I was a girl, my summers were spent by the sea.
So what?
And I had a maid doing all of the house-work, not me.
So what?
Now I scrub up the floors and I wash down the walls,
And I empty the chamber pot.
If it ended that way then it ended that way,
And I shrug and I say, ‘so what’?
 
For the sun will rise and the moon will set
And you learn how to settle for what you get
It will all go on if we’re here or not
So who cares, so what?
So who cares, so what?
 
When I had a man, my figure was dumpy and fat.
So what?
Through all of our years he was so disappointed in that.
So what?
Now I have what he missed and my figure is trim
But he lies in a churchyard plot.
If it wasn’t to be that he ever would see the uncorseted me,
So what?
 
For the sun will rise and the moon will set
And you learn how to settle for what you get
It will all go on if we’re here or not
So who cares, so what?
So who cares, so what?
 
So once I was rich, and now all my fortune is gone.
So what?
And love disappeared and only the memory lives on.
So what?
If I’ve lived through all that, and I’ve lived through all that
Fifty marks doesn’t mean a lot.
If I like that you’re here
And I like that you’re here
Happy new year my dear,
So what?
 
For the sun will rise and the moon will set
And you learn how to settle for what you get
It will all go on if we’re here or not
So who cares, so what?
So who cares, so what?
It all goes on.
So who cares? Who cares? Who cares?
So what.

 
אני מקווה שאב ידע שזה לא נכון. הכל לא נשאר כמות שהוא כאשר אנשים יקרים הולכים לבלי שוב.
דבר אחד בטוח: עם לכתו, עולם הפזמונאות השתנה לבלי-הכר.
 

יאללה מכות!

Posted in מלים-צלילים by danazim on פברואר 6, 2004

אני מאוהבת.

ואני שוקלת לשלוח לג'יי לנו זר פרחים, להודות לו.

וכמו תמיד באהבה, זה היה כל כך מקרי. אם לא הייתי מחליטה לראות "ויל וגרייס", ואם לא הייתי מדליקה את הטלוויזיה עשר דקות קודם, ואם לא הייתי מחליטה להישאר על ג'יי לנו למרות שלא היה לי כוח לראות את קורט ראסל השיכור והמעצבן נוער מצחוק כמו חמור, ואילו הייתי נוהגת כמנהגי ועושה "מיוט" לטלוויזיה כמו שאני תמיד עושה כשג'יי מפנה לאורח מוסיקלי שאני לא מכירה – אז לא הייתי כותבת את הפוסט הזה עכשיו.

 

אבל הדלקתי את הטלוויזיה מוקדם, ונשארתי עם ג'יי לנו, ולא עשיתי "מיוט".

 

קוראים להם Five for Fighting (זה מושג מעולם ההוקי, אמר ג'ון אונדרייסיק, הסולן היפהפה שלהם – שחקן הוקי שהולך מכות מקבל 5 דקות עונש על הספסל, או משהו כזה). יש להם אלבום חדש (השני במספר) שנקרא The Battle for Everything, ומתוכו הם שרו את השיר "A Hundred Years".

יש לאונדרייסיק קול מפעים עם המון גוונים ומנעד שאפשר רק לחלום עליו. הוא נשמע כמו הכלאה בין דיוויד גריי לטום יורק לניל יאנג המוקדם לפאט מונאהאן (הסולן של "טריין"), ו… בעצם, תשפטו בעצמכם.

עכשיו שאלת השאלות היא האם ניתן להשיג את הדיסק שלהם גם בישראל. 

 

 

Start spreading the news

Posted in מלים-צלילים by danazim on נובמבר 28, 2003

משחר ילדותי חשבתי שהייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. כשהייתי קטנה, כתוצאה מקריאת עודף ספרים של הרוזנת דה-סגיר ואחר כך של צ'רלס דיקנס וויקטור הוגו, חלמתי על המאה השמונה עשרה והמאה התשע עשרה. בעיקר התקנאתי בסטיילינג – שמלות קרינולינה מתנפנפות, שיער ארוך, גולש ונפוח – ומעט גם התקנאתי בפשטות שפשתה שם (לפחות, כפי שקלטו אותה עיני הילדותיות). הכל נראה לי רומנטית לחריד, ולכן ייחלתי לזה נורא. מאחר שכמובן לא הייתי מסוגלת לארגן לעצמי קיום בשלהי המאה השמונה-עשרה, נהגתי לשגות בחלומות בהקיץ, וניהלתי עם עצמי משחקי העמדת פנים מרתוניים שבהם הייתי נערה חסודה בימי המהפכה הצרפתית, הנמלטת מאיזה ז'אוור ארכיטיפי.
מאוחר יותר, כשהייתי נערה ועמדתי על דעתי, גרמו לי הסרטים של בילי ויילדר, פרסטון סטרג'ס וארנסט לוביץ' לייחל לשנות הארבעים. כמה רציתי להיות גיבורה שנונה בסרט שחור-לבן, איזו ברברה סטנוויק או לורן בקול או בטי דיוויס. להביט בהנרי פונדה הנבוך או בהמפרי בוגרט הצונן, ולירות איזה משפט מחץ שימוסס אותם לגמרי. גם שמתי לב שמבנה הפנים שלי ומבנה הגוף שלי מתאימים לכוכבנית קולנוע מתקופת הוליווד הקלאסית. הרי מרילין מונרו, סמל הסקס הגדול של התקופה, היתה גדולה ממני במידת מכנסיים אחת לפחות, ולא נראה לי שהיא עברה את הסבל שאני עברתי בחדר המדידה המאוס של "מרתף הג'ינס" ברחוב ש"ץ. ומה עם ברברה סטנוויק? הרי עצמות הלחיים שלה היו גבוהות לפחות כמו שלי.
לבסוף בבגרותי, ידעתי להגיע לספר הנכון, שגילה את הפונטציאל האמיתי שלי: כוכבנית משנות העשרים העליזות.

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להסביר שתמיד היתה לי חולשה למיוזיקלס. וכשאני אומרת מיוזיקלס, אני לא מתכוונת לאנדרו לויד וובר (למרות שהמיוזיקל הראשון שראיתי אי פעם בברודוויי היה "קטס", באוקטובר 1989). אני מתכוונת לג'ורג' ואיירה גרשווין, לקול פורטר, לרוג'רס והמרסטיין, לפרנק לסר הגאון – שצפיתי ב"ברנשים וחתיכות" שלו, בהפקה ה"חדשה" (ב-1993, כשראיתי אותה, היא היתה חדשה) מהשורה השניה באמצע (טוב שלאבא יש בת דודה ניו יורקית עשירה ומקושרת) ויצאתי מסוחררת כפי שמעולם לא הייתי – וכמובן, לג'ון קנדר ופרד אב, שכבר איימתי שמגיע להם פוסט ארוך משלהם.

בניגוד לכל השמות שמניתי קודם, ג'ון קנדר ופרד אב שייכים לתקופה מאוחרת יותר, והם נחשבים לצמד כותבי השירים מהמוצלחים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולארית בארצות הברית. ג'ון קנדר התחיל את הקריירה שלו ב-1956, כפסנתרן בברודוויי, והתקדם אט-אט במעלה סולם הדרגות של ברודוויי. ב-1962 נפתח המיוזיקל הראשון בהלחנתו – "A Family Affair"; התסריטאי זוכה פרס האוסקר ויליאם גולדמן, זה שחתום על "הנסיכה הקסומה" ו"קיד וקאסידי", הוא זה שכתב את השירים. מאוחר יותר באותה שנה, פגש קנדר את פרד אב, וכך נוצרה אחת השותפויות הכי מוצלחות בתולדותיה של המוסיקה האמריקאית. עד אז, עבד אב כתמלילן לשירים של מועדוני לילה (פעם היו מקצועות שווים, הא? הנה עוד אחד ל"מקצועות שמתו" של אביבה משמרי), וגם כתב חומר לתוכנית הטלוויזיה "That Was the Week that Was". ההצלחה הראשונה שלהם הגיעה כבר באותה שנה, בדמות השיר "My Coloring Book".

ב-1966 נפתח המיוזיקל המצליח ביותר שלהם "קברט", עיבוד מוסיקלי למחזה "אני מצלמה" של ג'ון ון דרוטן, המבוסס על סיפוריו של כריסטופר אישרווד, ובכיכובו של ג'ואל גריי בתור ה-MC (תפקיד שגריי גילם מאוחר יותר בסרט של בוב פוסי מ-1973). למרות שהצמד כתב עשרה מיוזיקלס – בהם "שיקגו" שזכה בשנה שעברה לעיבוד קולנועי מחודש – הם ידועים בעיקר בזכות "קברט".

קנדר ואב לא כתבו רק מיוזיקלס. הם גם כתבו שירים לזמרים – בהם ברברה סטרייסנד ופרנק סינטרה – וכן שירים ומוסיקה לסרטים. בין אלה ראוי בעיקר להזכיר את "ניו יורק, ניו יורק" המדהים של מרטין סקורסזי מ-1977, בכיכובם של רוברט דה נירו ולייזה מינלי (שהופיעה כמעט באופן קבוע גם במיוזיקלס שלהם). לייזה מינלי שרה את שיר הנושא המשובח של אותו סרט, אבל השיר הזה הפך להמנונה הלא-רשמי של העיר בזכות הביצוע הייחודי של פרנק סינטרה – ובכך הדיח את השיר "New York, New York, it's a wonderful town" של ליאונרד ברנשטיין מתוך הסרט "On the Town", שנשא בתפקיד הזה עד אז.

התוים הפותחים את השיר "ניו יורק, ניו יורק", בחתימתם של הצמד קנדר ואב

 

אני חושבת שגדולתו של השיר הזה היא בתחושה שהוא מצליח להעביר – שקל מאוד להזדהות איתה – של השאיפה לעזוב מקום מוכר וקטן שמעכב אותך, ולנסוע לניו יורק (האמיתית או המטאפורית), ושם להצליח בגדול ולהפוך ל"מלך הגבעה". וכמובן, אי אפשר שלא להתלהב מהלחן המדהים של ג'ון קנדר, שכמו כל שאר הלהיטים הגדולים של הצמד, סוחף מהתו הראשון, כבר ב"טם-טם-טה-דה-דם, טם-טם-טה-דה-דם" של הפסנתר עוד לפני שלייזה – או פרנקי – התחילו לשיר.

Theme from New York, New York / Music: John Kander, Lyrics: Fred Ebb

Start spreading the news
I'm leaving today
I want to be a part of it, New York, New York
These vagabond shoes
Are longing to stray
And make a brand new start of it
New York, New York
I want to wake up in the city that never sleeps
To find I'm king of the hill, top of the heap
These little town blues
Are melting away
I'll make a brand new start of it
In old New York
If I can make it there
I'll make it anywhere
It's up to you, New York, New York.
I want to wake up in the city that never sleeps
To find I'm king of the hill, top of the heap
These little town blues
Are melting away
I'll make a brand new start of it
In old New York
If I can make it there
I'll make it anywhere
It's up to you, New York, New York.

ובנימה אישית: ביום שלישי הקרוב אני נוסעת לניו יורק, לשבועיים. גם מפני שנעלי הנדודים הללו משתוקקות לשוטט, וגם כי יש לי השבוע יומולדת, ואת הנסיעה קיבלתי במתנה. האתר לא יעודכן עד לשובי. אנצל את התקופה בעיר שלעולם אינה ישנה להרהורים, גם בנוגע לעתידי כאן, במרחב הזה.

שיר שמח, שיר עצוב

Posted in מלים-צלילים by danazim on נובמבר 24, 2003

Are you ready for love? Yes, I am

השיר הכי אופטימי ברדיו בימים אלה (האמת, כבר זמן מה) הוא כמעט בן 25. אני, כשמלאו לי 25, הייתי בדיכאון שבוע, אבל השיר, הוא לא ייתן לגילו המופלג להשפיע עליו; הוא נפלא וקליל ושמח בצורה נאיבית וילדותית שאי אפשר אלא להתקנא בה.
השיר שעליו אני מדברת הוא כמובן "Are You Ready for Love" של אלטון ג'ון. משום מה – באמת נראה לכם שאין סיבה? זה לצורך אלבום אוסף איימתני חדש, אלא מה – הוציא אלטון מחדש את השיר הזה כסינגל, ולמרות שיש לי היסטוריה כחובבת האיש עם המגבעות והמשקפים המצחיקים, לא הכרתי אותו קודם לכן. את זה אפשר להסביר בכך שהשיר נוצר באחת התקופות הפחות-מזהירות בקריירה של רג'ינלד דווייט. הוא יצא ב- 1979 כסינגל בלבד, ורק מאוחר יותר נכלל באלבומצ'יק שקיבץ כמה סינגלים תועים ונקרא "The Complete Thom Bell Sessions". תום בל, אגב, חתום על המלים של השיר (יחד עם עוד שניים).
טוב עשה אלטון ג'ון שחידש אותו. הוא נשמע הרבה יותר דיסקואי וקופצני מהגרסה המקורית, מה שאולי מעיד על כוחו של הסימולקרום: רק ממרומי המאה העשרים ואחת ניתן להפוך שיר שנוצר בשלהי עידן הדיסקו – לדיסקואי לעילא ולעילא.
כדי להמחיש לכם עד כמה המלים של השיר תמימות ושמחות, הנה הוא לפניכם:

Are You Ready For Love

Catch a star if you can
Wish for something special
Let it be me, my love is free
Sing a song to yourself
Think of someone listening
One melody, you're all for me

I'll write a symphony just for you and me
If you let me love you, I'll paint a masterpiece
Just for you to see
If you let me love you, let me love you

Are you ready, are you ready for love
Yes I am
Are you, are you ready, are you ready for love
Yes I am
Are you, are you ready, are you ready for love

You're the one like the sun
Shine your love around me
You'll always be the one for me

Say the word and I'll be there
Loving you forever
Don't let me go
Just say it's so

We'll hear the music ring from the mountain tops
To the valley below us
We'll serenade the world
With a lullaby so the angels will know us
Angels will know us

She was the happiest… corpse… I'd ever seen

כמו שסבתא שלי אומרת, אין טוב בלי רע. והרע, כלומר העצוב, הוא שירה של סאלי בואלס, השיר האחד-לפני-אחרון שחותם את המחזמר בן אותו שם, "קברט". חברי הטוב ב' – לו אוקיאנוס של ידע כללי – ציין בפני שג'ון קנדר חיבר את המנגינה העולצת של השיר לפני שהחליט יחד עם שותפו פרד אֵבּ לשדך אותה לשיר הנושא של "קברט". וכך התקבל דיסוננס משעשע בין מוסיקה שמחה ומה שנקרא upbeat tempo לטקסט עגום ומקאברי על כך שעדיף למות כמו אלזי הזונה, מעודף כדורים וליקר, מאשר להמשיך עם החיים חסרי הטעם האלה.

Cabaret/ Lyrics: Fred Ebb, Music: John Kander

What good is sitting alone
In you room?
Come hear the music play.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret.
Put down the knitting,
The book and the broom.
Time for a holiday.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret.
Come taste the wine,
Come hear the band.
Come blow a horn,
Start celebrating;
Right this way,
Your table's waiting.

No use permitting
Some prophet of doom
To wipe every smile away.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret!

I used to have a girlfriend
Known as Elsie,
With whom I shared
Four sordid rooms in Chelsea
She wasn't what you'd call
A blushing flower…
As a matter of fact
She rented by the hour.

The day she died the neighbors
Came to snicker:
"Well, that's what comes
From too much pills and liquor."
But when I saw her laid out like a Queen,
She was the happiest… corpse…
I'd ever seen.

I think of Elsie to this very day.
I remember how she'd turn to me and say:
"What good is sitting alone
In you room?
Come hear the music play.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret.

Put down the knitting,
The book and the broom.
Time for a holiday.
Life is a Cabaret, old chum,
Come to the Cabaret."

And as for me,
I made my mind up, back in Chelsea,
When I go, I'm going like Elsie.

Start by admitting,
From cradle to tomb
Isn't that a long a stay.
Life is a Cabaret, old chum,
Only a Cabarert, old chum
And I love a Cabaret.

ובאשר לג'ון קנדר ופרד אב, עוד ידובר בהם כאן, בקרוב.

שיר נבואי קוסמי עגום

Posted in מלים-צלילים by danazim on אוקטובר 15, 2003

שמעתי את השיר "דואט" ב-88 אף-אם הערב בדרכי הביתה. אני מכירה אותו; הוא מתוך האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985), ומתארחת בו מזי כהן. בפעמים הקודמות שהאזנתי לו, חשבתי שהוא שיר נחמד, ותו לא – לחן רכטרי מאוד, וכמובן שמזי כהן נפלאה כתמיד. למרות שהדיסק ברשותי, כבר שנים שהוא לא ראה את הקומפקט-דיסק שלי; זה עשר שנים שאני אוהבת את יצירתו של יוני רכטר  מרחוק ובאופן פאסיבי. אבל הערב, כששמעתי אותו במכונית, הרגשתי כאילו עלי מוהר הסתייע במדיום והצליח לקרוא את מחשבותי, ומהן כתב שיר. כלומר, לומר שהזדהיתי עם השיר לא יהיה מספיק חזק ומדויק.
הרי הוא לפניכם.

הערה: ההדגשות [הוא, היא, שניהם] אינם כמובן חלק מהשיר עצמו, אלא חלוקת הטקסט בין רכטר לכהן.

דואט \ מלים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר

היא: והאמת היא שכבר אין לי כוח
לראות את הדברים חוזרים שוב על עצמם
לראות איך אור הבוקר שוב חושף בשקט – שקר
עוד לילה בא מלא פגישות עיניים
והימשכות אל פיתויי חיוך חדש
וכיסופים אל יד שכביכול אוהבת, ומכזבת.
עייפתי…
אין בי כוח עוד…

הוא: מראש יודע איך זה יתפתח
הכל צפוי ומשומש מאוד
אני לוקח, אבל כבר לא מתלקח.
והאמת היא שכבר אין בי כוח
לראות איך הדברים חוזרים שוב על עצמם
לראות איך אור הבוקר שוב חושף בשקט – שקר

שניהם: מי יאמר לי עד מתי
ימשיכו כך חיי
לחלוף?
ומתי יבוא לכל זה פעם סוף?

היא: מראש יודעת מה הוא יספר לי
מראש יודעת איך הוא יחייך אלי
וגם אני אומר דברים שכבר אמרתי

הוא: האיתותים כבר הוחלפו בינינו
שיחקתי את עצמי בפעם המאה
ועוד מעט אני אומר בלחש, "בואי"
היא: אני באה…

שניהם: האומנם קורה הנס,
האם אני
הוא: שלך?
היא: שלך?
שניהם: האומנם ידענו שנינו אהבה?
הן כבר לא קיווינו,
לא חשבנו שתבוא,
והנה מצאנו זה את זו.

היא: כמעט עבר לו וחלף הלילה
זרות השחר מקישה על החלון
הסערה שבנו כבר כמעט נמוגה…
שניהם: והאמת היא שכבר אין בי כוח
לראות איך הדברים חוזרים שוב על עצמם,
לראות איך אור הבוקר שוב חושף בשקט – שקר
עייפתי…
אין בי כוח עוד..

בלר: בחן את עצמך

Posted in מלים-צלילים by danazim on אוקטובר 12, 2003

אתמול ניסיתי להגיע לאתר של הלהקה בלר (blur). או, יותר במדויק, ניסיתי להגיע לעמוד הרשמי של המלים של השירים, שמביקור קודם לפני שנה ומשהו, זכרתי שהוא מושקע מאוד ומשעשע. הסיבה שבעטיה נדרשתי לעמוד הזה: להיזכר שוב מה דיימון אולברן צורח בשורה הראשונה של הפיזמון של "Song 2" ("וו-הו!"). בכל אופן, הלהקה עידכנה את האתר הרשמי שלה, ולמרבה הצער, הדיחה ממנו את עמוד המלים לשירים, משום מה.
אי לכך, נאלצתי לחפש סתם אתר של מלים לשירים של בלר. ובין תוצאות החיפוש של "גוגל" הגעתי לאתר הזה, קוויזילה. קוויזילה – מלשון quiz – הוא אתר של כל מיני שאלונים ומבחני אישיות בסגנון "בחן את עצמך". החל משאלות צפויות כמו "עד כמה אתה מצחיק?" ו"איזו מין חברה את?", ועד שאלות אוונגרדיות יותר, כמו "אילו היית קללה, איזו קללה היית?", "איזו דמות מתוך 'הסנדק' מבטאת אותך?", "אילו היית רוצח סדרתי, איך היו מכנים אותך"?, ולענייננו, "איזה שיר של בלר הכי מתאים לך?". אמנם יש פה ושם שגיאות כתיב במבחנים, והתשובות תמוהות, אבל אפשר להעביר עם זה חצי שעה משעשעת.
 עשיתי את המבחן הזה פעמיים. בפעם הראשונה, נקבע שהשיר של בלר שהכי מייצג אותי הוא  "Girls and Boys". האתר גם הגדיל לעשות ואמר לי, "ובכן, יכול להיות שאתה הומו". בפעם השניה (כמובן ששיניתי במעט את התשובות שלי) יצאתי "Song 2" ("אולי כדאי קצת לקצץ במינון של הקראק", הציע האתר). אגב, בכך לא מסתכמים המבחנים האפשריים המבוססים על בלר. יש גם "איזה אלבום של בלר משקף אותך", ו"איזה חבר להקת בלר היית יכול להיות" (יצאתי גרהם קוקסון – הם כנראה לא מעודכנים שקוקסון פרש מהלהקה עקב חילוקי דעות אמנותיים).
לבסוף גם מצאתי את מבוקשי המקורי – באתר אחר, כמובן. מה שאולברן צורח הוא "When I feel Heavy Metal".

על יוהרה ועוד כמה דברים

Posted in מלים-צלילים by danazim on אוקטובר 2, 2003

אני חושבת שאחד הדברים שתרמו לפרידה של נ' ושלי היתה קרלי סיימון. כלומר, לא עצם קיומה של קרלי סיימון – אף אחד מאיתנו לא אהב אותה במיוחד או סלד ממנה במיוחד – אלא שיר אחד של קרלי סיימון, אולי השיר הכי מפורסם שלה – "You're So Vain". בעצם, לא יהיה מדויק לומר שזה היה השיר עצמו, אלא רק שורה אחת מתוכו, הפיזמון: "You're so vain, you probably think this song is about you".

נ', מתמטיקאי במקצועו, לא היה מסוגל להשלים עם זה. "מה זאת אומרת, 'אתה בטח חושב שהשיר הזה עלייך?'", הוא התרתח יום אחד, כאשר השיר הזה תפס אותנו באוטו שלו, נוסעים לבית שלו – או שלי. "הרי השיר הזה – הוא באמת עליו! הוא לא סתם חושב את זה. אז מה בדיוק יהיר פה? כל השיר הזה לא הגיוני", הוא סיכם, שילב מהלך, ושם גאז.

שתקתי לרגע, מקשיבה לקרלי מזמרת על האיש המסתורי שהיה יהיר כל כך, שטס לו במטוסו הפרטי עד לנובה סקוטיה רק בשביל לחזות בליקוי חמה, ואז עניתי לו: "מה זה משנה אם השיר באמת עליו? היא טוענת שהוא מספיק יהיר בשביל לשמוע את השיר הזה ולחשוב שהיא כתבה אותו עליו, ולא, נניח על איזה אקס אחר שהיה לה". באמת שלא הבנתי מה הבעיה של נ' – לא ראיתי כאן כל סתירה לוגית. הבעיה היחידה שאני ראיתי היתה שנ' מתיחס לכל העניין מנקודת מבט של מתמטיקאי – ולא מנקודת מבט של מישהו שכותב.
כי הרי כמה פעמים קרה לכם שהתחלתם לכתוב משהו על (או בהשראת) משהו שקרה לכם, ואז באמצע הכתיבה לחצתם קונטרול +H והחלפתם את השם של אחת הדמויות כי חשבתם שהיא תחשוף את הזהות האמיתית של זה שעומד מאחורי הסיפור? כאילו זה באמת הדבר היחיד שיפתור את הבעיה.

זהותו של איש המסתורין היהיר בשירה של קרלי היא אחד מהסודות השמורים ביותר בתעשיית המוסיקה. למרבה האירוניה, שם האלבום בו הופיע השיר לראשונה היה "No Secrets". הוא יצא ב-1972, זמן קצר אחרי שקרלי נישאה לזמר ג'יימס טיילור, ואמצעי התקשורת, שהיו עסוקים בשאלת זהותו של היהיר, סברו שהשיר נכתב על אחד מהאקסים המיתולוגיים שלה – וורן בייטי, קאט סטיוונס, קריס קריסטופרסון או מיק ג'אגר, שבנוסף להיותו החשוד העיקרי, גם משתתף בשיר בקולות רקע (מאוד אופייניים). אבל קרלי סירבה לגלות מיהו איש המסתורין. הנה סקירת עיתונות קצרה:

רולינג סטון, 1973:
רולינג סטון: יש אנשים שחושבים שהשיר נכתב על ג'יימס (טיילור).
קרלי סיימון: לא. זה בהחלט לא על ג'יימס, למרות שהוא חשד שהשיר עליו, כי הוא מאוד יהיר…

ואשינגטון פוסט, 1983:
ואשינגטון פוסט: אז על מי השיר? מיק ג'אגר?
קרלי סיימון: לא.
ו"פ: וורן בייטי?
ק"ס: זה בהחלט נשמע כאילו השיר נכתב על וורן בייטי. הוא עצמו חשב שהשיר נכתב עליו. הוא אפילו התקשר אלי להודות לי על השיר.
ו"פ: אז מה, יצאת איתו?
ק"ס: כולן יצאו איתו, לא?
ו"פ: לא.
ק"ס: זה רק מוכיח שלא פגשת אותו, למרות שבתקופה שאני פגשתי אותו הוא עדיין לא התגלה כדון ז'ואן. באותה תקופה הרגשתי כאילו אני אחת מאלפים…

VH-1, 1990:
קרלי סיימון: "כבר שנים שאנשים חוקרים אותי על מי השיר. זה תמיד מאוד מצחיק אותי, שאנשים כל כך רוצים לדעת את זה – זה האגו-טריפ האולטימטיבי, לדעת שאנשים משתוקקים לדעת על מי חשבתי כשכתבתי את השיר. מהסיבה הפשוטה הזאת, לעולם לא אוכל לחשוף את הפרט הזה.

פריים-טיים לייב, 1990:
דיאן סויאר: אז שמענו שהשיר הוא על וורן בייטי ומיק ג'אגר.
קרלי סיימון: למי אכפת? לא נראה לי שלאנשים אכפת, את יודעת? כבר שנים שזו חידה, ונראה לי שעדיף שהיא תישאר כך.

This Morning, 1995:
מארק מקיואן: אז איך הצלחת לשכנע את מיק ג'אגר לשיר קול ב'?
קרלי סיימון: זה היה סוג של "פוקס". הייתי בלונדון, והוא הזדמן במקרה לאולפן בדיוק כשהקלטתי את קולות הרקע… הוא שאל, "היי, מה אתם עושים?" ואני אמרתי, "אנחנו עושים קולות רקע לאיזה שיר שלי, למה שלא תצטרף?"… כך זה קרה.
מ"מ: אז על מי השיר?
ק"ס: לא יודעת.
מ"מ: שמענו שזה על וורן בייטי. או מיק ג'אגר. אבל את מעולם לא גילית על מי השיר.
ק"ס: כן.

Sunday Morning, 2001:
ריטה ברייבר: כולם חושבים שהשיר על מיק ג'אגר.
קרלי סיימון: אוי, הם לא באמת חושבים ככה.
ר"ב: הם כן חושבים כך.
ק"ס: אוקיי.
ר"ב: זה הוא?
ק"ס: אוי, לא לא לא.
ר"ב: קראתי שהשיר הוא על וורן בייטי.
ק"ס: את יודעת, אל תקשיבי למה שאנשים אחרים אומרים לך.
ר"ב: ובכן, את רוצה אולי לפתור את התעלומה הזאת בשבילי?
ק"ס: את יודעת משהו? אני לעולם לא אוכל לפתור את התעלומה הזאת, כי אם אני אעשה זאת, לא יהיה לאף אחד מה לשאול אותי.

כך זה נמשך, עד שהשנה, קרלי הגדילה לעשות וערכה מכירה פומבית לחשיפת זהותו של היהיר. ההצעה הגבוהה ביותר התקבלה ב-4 באוגוסט – 50 אלף דולר – ובחור בשם דיק אברסול, בעל תפקיד בכיר באן-בי-סי, זכה במידע הנכסף – לא לפני שהוחתם על הסכם שמירת סודיות. הפרט היחיד שאברסול הורשה לומר לתקשורת: "קרלי אמרה לי שאני יכול לגלות לכם רמז… בשם שלו יש E".

אתמול שמעתי את השיר הזה במקרה, כשיצאתי מהבריכה. נכנסתי לאוטו והעברתי תחנות עד שמצאתי אותו, התנעתי, והתחלתי לזמזם. ואז גיליתי שבמשך שנים הייתי משוכנעת שהיא שרה –
Some underworld spy or the wife of a postman, wife of a postman. זה היה לגמרי לא הגיוני, אבל בכל זאת המשכתי לחשוב כך. בדיקה באינטרנט איששה את הפאדיחה. מילא. אולי אני אכניס את זה ל"אבטיח".

כדי לשמוע את השיר המלא – לחצו כאן.

(הפוסט הזה העמיד שני צאצאים: כאן, וכאן)

מכור לאהבה מת, ולא ממנת יתר

Posted in מלים-צלילים by danazim on ספטמבר 28, 2003

לפי הסטטיסטיקה של השבועות האחרונים, גיל 54 הוא גיל מסוכן. קודם ג'ון ריטר, עכשיו רוברט פאלמר. פאלמר מת שלשום מהתקף לב, בעת חופשה בפאריס. אני מניחה שאם כבר למות, עדיף במהלך חופשה בפאריס ("הסקוטלנד און סנדיי" ציין שהוא מת במלון ארבעה כוכבים סמוך לשאנס אליזה). החופשה שלו בפאריס היתה קצרה – יומיים בלבד – ואז הוא היה אמור לחזור לביתו שבלוגאנו, שוויץ. גם שם מקום לא רע למות, או לפחות להיקבר (ושם הוא כנראה יגיע למנוחה אחרונה).
למי שלא יודע, שכח או הצליח להדחיק, פאלמר היה אביהם של שני להיטים גדולים (אחד בעצם גדול יותר מהשני): "Addicted to Love" ו-"Simply Irresistible" – שהקליפים של שניהם התהדרו בפאלמר בחליפת שלושה חלקים וצילינדר, מוקף במניין נשים גבוהות שלחייהן צבועות ברוז' בוהק, על כל אחת מהן תלויה גיטרה חשמלית מנצנצת, והן מתנועעות מצד לצד באחידות. הגיטרות היו רק לקישוט; אם פעם יוצא לכם להתקל באחד משני הקליפים האלה, אתם מוזמנים להתמקד מדי פעם בתנועות הפריטה הביזאריות של קולבות-הגיטרות – הן לא קשורות בכלל למוסיקה או לקצב של השיר. הקליפים האלה תמיד נראו לי חסרי טעם ומרגיזים, ושמחתי כששנאייה טוויין עשתה עליהם טייק-אוף בקליפ לשירה "Man! I Feel Like a Woman"; בקליפ היא לבשה את החליפה וחבשה את המגבעת, ורדתה במניין גברברים דמויי-פאלמר ועטויי חולצות דקיקות, ששימשו כקולבי-גיטרה.
אם כבר פאלמר, עדיף מה שהוא עשה עם פליטי "דוראן דוראן" אנדי וג'ון טיילור באמצע שנות השמונים (בהרכב שנקרא "פאוור סטיישן"): כשהייתי בת 11 ושמעתי את השירים "Some Like It Hot" ו-"(Get It On (Bang-a-Gong” (גרסאת כיסוי לטי-רקס) היה לי ברור שהם עוסקים במשהו גס (גס, בלשון התקופה, היה כל מה שהיה קשור למין). אבל אולי זו התוצאה של לחיות תחת שלטון רייגן במשך שנתיים באמצע שנות השמונים. זה, ולהצטלם בידיים משולבות לתמונת בית ספר, כמובן.