דנה ברותחין

אז מה, עכשיו תורי?

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on פברואר 3, 2007

משונה שהייתי צריכה הזמנה כזו מימימה כדי לעדכן את האתר שלי, שמאז יוני היה סטאטי-משהו, אני מודה. אבל העבירו לי לפיד, ואני כמו ילדה טובה, נוטלת אותו בשתי ידי.

 

ובכן, חמישה דברים שאינכם יודעים עלי (מתוך בערך 5,000 דברים שעדיף שיישארו חסויים).

 

1. כשהייתי בת 24 היה לי רומן עם שני גברים בני 38 – זה היה פער הגילים הכי גדול שאי פעם חוויתי, והוא היה גדול מדי. את הראשון, מחזאי ותסריטאי הוליוודי, פגשתי בערך שעתיים אחרי שהסתיימה מערכת היחסים השלישית-הארוכה ביותר שאי פעם היתה לי. פגשתי אותו בתל אביב, במסגרת עבודתי אז ככתבת לענייני קולנוע בעיתון "הארץ" והוא התאהב בי נורא. היה לי ברור שאני לא מרגישה אותו דבר אבל הייתי בריבאונד. בערך חצי שנה אחר כך פגשתי את הגבר השני בן ה-38. הוא היה במאי סרטים דוקומנטריים אמריקני עם מועמדות אחת לאוסקר, שגם הוא נקרה בדרכי בזכות עבודתי. היתה משיכה מהרגע הראשון, אבל אז הבנתי שהוא נשוי. בכל זאת היה לנו ערב אחד של שכרון חושים, ואז נפגשנו שוב בארה"ב כעבור כמה חודשים. זו היתה פגישה מוזרה. ישבנו בדיינר בבוסטון והזמנתי פנקייק אוכמניות, והמלצר – שהיה זר, ממדינה כלשהי באפריקה, מרוקו נדמה לי – החליט שהוא מזמין את עצמו לשולחן שלנו והתחיל לספר לנו כל מיני סיפורים משונים, ולא הבחין כלל במבטים החטופים ששיגרנו לעבר שעון הקיר הגדול (היו לנו רק שעתיים גנובות, עד שרעייתו של הדוקומנטריסט תחזור הביתה). כעבור כמה חודשים של חליפת אימיילים בסתר, הקשר נקטע – גם בגלל שהייתי מאוהבת בצורה מטורפת בבחור אחר, בלתי מושג לא פחות. הו, כמה מסעיר היה להיות בת 24.

 

2. אין לי בעיה להשקיע כמה מאות שקלים בנעלי ריצה טובות, אבל לקנות נעליים, סתם נעליים – או מגפיים, או סנדלים – ביותר מ-200 שקל נראה לי שחיתות מוסרית מהמעלה העליונה. חוץ מזה, יש לי יותר מכנסי ריצה ושורטס מג'ינסים, ומשום מה, כל פעם כשאני מריחה חנות ספורט באופק, נדמה לי שאני צריכה עוד.

 

3. אני מעדיפה מתוקים על מלוחים. במשך כמה שנים, הייתי אוכלת דגני בוקר לפחות לשתי ארוחות ביום. איזה? בעיקר Blueberry Morning של פוסט. בכלל יש לי קטע עם אוכמניות. המאכל שאני הכי אוהבת בעולם הוא מאפינס – אם זה היה תלוי בי, הייתי אוכלת מאפין לכל אחת מארוחות היום – והמאפין החביב עלי הוא מאפין אוכמניות, עדיף גדול ועסיסי, של מאפיית הוט אנד קרסטי במנהטן. אה, זה מתחיל להישמע לי מוכר. כתבתי על זה כבר, כאן וכאן.

4. כשהייתי בשלהי התיכון, היתה לי חרדת בחינות נוראית, שהתעצמה לרגל הבגרויות. על פניו, לא היתה סיבה לחרדה, כי הייתי תלמידה טובה, אבל כדרכם של דברים כאלה, הרציונל לא מילא כאן כל תפקיד משמעותי. חרדת הבחינות התגלמה בעיקר בנדודי שינה מיתיים, ובמעגל הקסמים (ביטוי מאוס שאליו התוודעתי באותה תקופה) שהתלווה אליהם: עם התקרב הבחינה, הייתי נתקפת בהלה שלא אצליח להירדם בלילה שלפניה – ובמסגרת תוכניתנו "נבואה שמגשימה את עצמה", אכן לא הייתי נרדמת. המצב היה כה קשה עד שהורי החליטו לשגר אותי לאשת מקצוע (ע"ע פסיכולוגית), שעזרה לי לטפל בסימפטומים, אבל לא במחלה. רוצה לומר: לפני בגרויות חשובות הצלחתי אמנם להירדם, אך עם קבלת שאלון הבחינה נתקפתי בלק-אאוט ועשיתי שטויות למרות שידעתי את החומר.

 

5. פעם, מזמן-מזמן, כשהייתי בת שמונה, הלכתי עם ההורים שלי לחברים שלהם, ופילחתי לבת שלהם מחק אחד שחמדתי מאוד. אחר כך נתקפתי יסורי מצפון אימתניים על כך. אין לי מושג איך נראה המחק הזה ולמה הוא כל כך מצא חן בעיני, אבל אני זוכרת אילו דפיקות לב היו לי אחרי שהכנסתי את המחק לכיס. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי כזה דבר.

 

זהו. עכשיו אני אמורה להעביר את זה הלאה, לא?

אורן צור

משה סקאל

רחביה ברמן

אבי ערס לייט

יצחק שפי

אני מבטיחה לשפר את דרכי הנלוזות ולנער את האבק מעל הבלוג הזה בקרוב. רק תנו לי קודם לעבור את הניסוי האחרון שלי לתואר ולגמור כבר את הסאגה הזאת…

 

מודעות פרסומת

אם יש גשם, יש עננים.

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on פברואר 6, 2006

אם יש גשם, יש עננים. טריוויאלי, נכון? לא במיוחד. המשפט הזה משמעותי במיוחד לכל מי שלמד לוגיקה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המרצה המדהימה שלימדה אותי לוגיקה, אי אז לפני שש שנים, השתמשה במשפט הטריוויאלי הזה כדי ללמד מהי גרירה לוגית (אימפליקציה).

אם היינו מנסחים את המשפט הזה בצורה פורמלית בתחשיב פסוקים, היינו "יש גשם" = A ו"יש עננים"= B, הרי שהיינו מקבלים A גורר B, או בפורמלית: A–>B.
המשפט הזה, בזכות הפשטות והגשמיות שלו, שימש ככלי מצוין להבנת האימפליקציה הלוגית, האבסטרקטית-משהו.
 
אם יש גשם, יש עננים. ואם חזוי גשם, העננים מגיעים ממערב. אני רואה אותם מבעוד מועד, מאיימים בצבעם השחור, דרך חלונות המטבח שלי, הפונים מערבה. לצאת לרוץ, או לא לצאת לרוץ? אם חזוי גשם, ובחלון עננים שחורים מתקדרים, והחלטתי בכל זאת לצאת לרוץ, הרי שבנקודת הקיצון (רוצה לומר, בנקודת הסיבוב, בנקודה שבה אני הכי רחוקה מן הבית) יתחיל טיפטוף (או גשם, או מבול תנ"כי ממש). זו אמנם אינה אימפליקציה לוגית, אבל שנים של ניסיון לימדו אותי את הכלל הזה. ואם, אם חזוי גשם, ויש עננים שחורים ומאיימים באופק מערב, ואני מחליטה שמסוכן לצאת לרוץ, הרי שהעננים האלה צפויים לעבור את ביתי בשלווה בלי להמטיר מאומה, ויתרה מזאת, השמש גם צפויה לצאת, הציפורים עשויות לצייץ, וסביר מאוד שאני אעמוד בחלון ואתפלץ על כך שלא יצאתי לריצה ופיספסתי את חלון ההזדמנויות היקר שהטבע זימן לי.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר. זאת, כמובן, אם לא מדובר באזורים משווניים, שם אין תלות בין גשם לקור. כשהייתי בצפון אוסטרליה בעונה הגשומה, ונמאס לי לשבת באכסנייה המחניקה ולהביט בכמויות המים שניתכו בחוץ, החלטתי יום אחד לצאת לרוץ. באותה שעה לא ירד הרבה גשם, רק זרזיף, שלפי המסורת הלוגית התחזק לכדי מבול-רבתי ברגע שהתרחקתי מעט מהאכסנייה. אחרי שגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות דרך הגשם שהצליף לי לתוך העיניים, עשיתי אחורה-פנה וחזרתי לאכסנייה. שותפותי לחדר הביטו בי בשעשוע. "מה קרה, נפלת לבריכה?", אחת מהן שאלה, ולא בכדי. נראיתי כמו מישהי שחזרה משחייה ולא מריצה. נעלי הריצה שלי נרטבו כל כך, שנדרשו להן ארבעה ימים להתייבש.
 
אם יש גשם, יש עננים, וקר, אז במקומות ציבוריים החלונות מוגפים, החימום מוגבר, והווירוסים חוגגים. לפני שבועיים, היה גשם, היו עננים, והיה קר, והגורל זימן אותי לחמישה מקומות ציבוריים הומים שונים. באחד מהם, התלבש עלי וירוס רשע, שהפיל אותי לקרשים ל-10 ימים תמימים. דבר כזה לא קרה לי לפחות עשור. אני אדם שבחורף חולה פעמיים, ובשתי הפעמים מדובר בצינון בלבד: האף אולי מאוד סתום ומאוד דולף, אבל זהו-זה. בלי חום, בלי קוועטש וקרעחץ, ובטח שבלי שיעול. והפעם, תפס אותי וירוס שיעול שהחזיר לי בריבית דריבית. מה שמבאס במיוחד בווירוס עם שיעול, הוא שאי אפשר לרוץ. עם צינון – אפשר, אבל לכו תנסו לרוץ כשאחת לחצי דקה אתם מנסים לרוקן את תכולת הריאות שלכם. כך יצא שבשבוע הכי נעים ומקסים של החורף, שבו לא היה גשם, לא היו עננים, וכן היה מזג אוויר נעים ביותר – אני הייתי ספונה בבית, עם גאלונים של תה, הררי טישוז, ושיעול שלא היה מבייש חוסה בסניטוריום לשחפנים. ועכשיו, עת השיעול שלי נעשה קל יותר (רוצה לומר, במקום שחפנית במשרה מלאה, שחפנית בשליש משרה), אני מגלה ששבוע מורטוריום מריצה עשה את שלו.
 
נו, מילא. מחרתיים ממילא יגיעו העננים, יגיע הגשם, ותבוא הסערה, ואז יחזרו הדילמות הקבועות.

 

ואם תהיתם למה אני לא כותבת, יש לי רשימת תירוצים.

1.  המורה, הייתי עסוקה בשכתוב הרומן החדש שלי.

2. המורה, אני עמוק בחיפושי עבודה.

3. מורתי, החלטתי בשעה טובה לשים גאז ולגמור את המאסטר.

4. צריך גם להתאמן, לא? עונת המירוצים בפתח (ושוב תודה לווירוס הרשע, שהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של חצי מרתון עין-גדי, שבו לא אשתתף), וצריך לשחות, לרכוב ולרוץ, כדי שהרישום לאיגוד הטריאתלון השנה יצדיק את עצמו. (מעניין אם המורה תקנה את התירוץ הזה).

 

 

קטע זה מוקדש באהבה רבה למי שלימדה אותי לוגיקה מאפס, הפרופ' רות מנור, לוגיקאית מופלאה, שהלכה לעולמה לפני חודשיים וחצי. לי היא תחסר מאוד.

It's a Wonderful Town…

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on נובמבר 16, 2005

 

טרול א': אוי לא, היא שוב כותבת. זה בטח בגלל הטלוויזיה שלה שמתה.
טרול ב': או הטוסטר-אובן! אוי לא, רק לא זה…

 
אין מה לדאוג, הטוסטר אובן לא התפגר. המצב מחוסר הטלוויזיה עדיין נמשך (המתקן עובד בעצלתיים-מה, הייתי אומרת), אבל למרבה המזל מצאתי לי transitional object נפלא בדמות האתר הזה.
הרעיון שלו די פשוט: כל מי ששומע שיחה מעניינת יכול לשלוח אותה למנהלי האתר, והם יעלו את הנבחרות שבהן לאתר, בצירוף כותרות שנונות בטירוף, ציון מיקום השיחה, ואם השולח מעוניין בכך – יציינו גם את שמו.

 

Can't We All Just Do What Rodney King Said?

Black woman: Take that bag off your back.
White man: All it takes are two words: "excuse" and "me".
Black woman: I'm not saying nothing to you.
White man: Sorry, I see that you only use your mouth for one thing, and that's sucking dick.
Black woman: You are so rude. Take that back.
White man: Okay, I am sorry. I take it back. You also use your mouth for eating, as seen by the size of your enormous ass.

–4/5 train

 
יש לי סימפטיה לקונספט הזה: בשנה ב' ללימודי התסריטאות שלי, למדתי קורס שנקרא "ממונולוג לדיאלוג" אצל קובי ניב. המטלה הראשונה שנתן לנו ניב היתה להביא לשיעור שיחות ששמענו באמת. אותם שיעורים ראשונים זכורים לי בחיבה כמצחיקים במיוחד: יש לשיחות אמיתיות פוטנציאל להיות מצחיקות מאוד, וזה העקרון שעומד בבסיסו של האתר הזה.

 

Seems Bats Lose Their Sonar When They Get Old

Old woman: Excuse me officer, could you please tell me where the New Jersey Transit trains are?
Cop lady: Up the stairs and make a left, can't miss 'em.
Old woman: Which stairs?
Cop lady: Turn around.
Old woman: Are you sure?
Cop lady: Yeah, head up those stairs and make a left, there will be another officer up there behind the podium.
Old woman: So I only go up the one flight?
Cop lady: There is only one flight…Go up the stairs…when you get to the top…make a left.
Old woman: So I'm making a right, then going up the stairs…
Man: Jesus Christ, the fucking cop just told you like forty times! Are you fucking retarded? Go up the stairs, make a right!
Old woman: Well, wasn't he rude!
Cop lady: Ma'am, would you like me to walk you up there?
Old woman: Oh no, I'll be fine, thank you.
Cop lady: Have a nice day, ma'am.

The old woman then proceeded to walk in the completely opposite direction. Cop lady held it in for about 5 seconds before laughing.

–Penn Station

מאחר שמדובר בשיחות שנשמעו בניו יורק, ולא באיזה חור באיווה, החומר הרבה יותר קיצוני. הומלסים, משוגעים, יאפים, שיכורים, מיליונריות ונסיכות גטו, קשישים יהודים, תיירים – כולם מככבים באתר. מי שמכיר את ניו יורק קצת לעומק יכול ממש לשמוע את הדיאלוגים בעת קריאתם.

 

 

Morlock v. Eloi: The Prequel

A thugged out girl tests all of her ring tones as loud as possible for a solid minute.

Preppy girl: Are you serious with that? Can you do everyone a favor and stop?
Thug girl: I know you're not talking to me. You messed with the wrong girl.
Preppy girl: I'm sorry, I can't hear you. Your screaming phone made me deaf.
Thug girl: I'll f her up. But then she'll call the cops; her people love the cops. Go back to where you came from!
Preppy girl: I'm trying to. That's why I'm on the train, you stupid bitch. Look, you got a new cell phone and that's great, but figure it out at home.
Thug girl: I'll f you up. You're f-ing with the wrong girl. Don't be fooled by the pretty face.
Preppy girl: Pretty face? Where?

–N train

Overheard by: Matty M.

 
ישנם קטעים שנשמעו כל כך שנונים ונפלאים שנראה שתסריטאי כתב אותם, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בתושבי ניו יורק – טיפוסים עירוניים, משכילים וגם ציניים – אפשר להאמין שהם נאמרו. וגם אם לא, הרי שבדה אותם כותב מוכשר במיוחד.

 

That Was More Her Late Husband's Thing

Woman #1: There is no ethical dilemma! It's right there in the Bible!
Woman #2: Oh, Bible schmible.
Woman #1: Honestly, Helen. Is that the best rejoinder you can manage? Can we possibly have just one discussion without you pulling out the schmefix?

–Stuyvesant Town Oval

Overheard by: Laid-Off Dad

 
כצפוי, למעלה מ-90% מהדיאלוגים מכילים קללות עסיסיות או עוסקים במישרין בסקס. אחרי קריאה ארוכה במיוחד זה קצת נמאס, אבל עדיין יש ביניהם קטעים משעשעים מאוד.

 

 

What About People Who Misuse "Subtlety"?

 

Woman: Wow, your face is really red! What happened, sunburn?
Cashier girl: No…allergic reaction.
Woman: Ooh…what are you allergic to?
Cashier girl: Rude, obnoxious and tactless customers.
Woman: Oh, so you get a lot of those, hmm?
Cashier girl: Ugh…Oh yeah, I forgot, and stupid ones that don't get subtlety, either.

–Stop & Shop, Long Island City

 

 
אה, כן, ועיקר שכחתי: גם המגזין "טיים" בחר באתר הזה כאחד מחמישים האתרים המגניבים של השנה.
תהנו.

 

That Amazing 21st Century Technology

 

Clerk lady #1: There's no price on this, no bar code. I can't sell it.
Clerk lady #2: Hold on, just call accessories.
Clerk lady #1: How do I do that?
Clerk lady #2: Accessories!

–Century 21, Cortlandt Street

עריצות הקופסא הכחולה

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on נובמבר 13, 2005

יום חמישי לפנות ערב, הבית כבר חשוך. אני יושבת למחשב, ברקע מתנגן קליפ ב-VH1. הטלוויזיה הדולקת ממלאת את הסלון החשוך באורות פסיכדליים. לפתע פוף! קול פיצפוץ, וקולה של הטלוויזיה נדם. גם התמונה, בעצם. ורע מכך, גם הממיר.

אני נזעקת מהמחשב אל הטלוויזיה, ומנסה לפענח את המסר המטריד. בתחילה אני משוכנעת שקפץ הפקק (לא כך), ואחר כך – שהלך התקע (לא ולא). אני מתקשה להשלים עם העובדה שהלא-יאומן קרה – ההלכה הטלוויזיה?
אני נזכרת בהליך רכישתה של הטלוויזיה, אי אז לפני שנה וחצי. עזבתי את דירתי הקודמת, שהגיעה עם טלוויזיה קומפלט, ועברתי לדירתי הנוכחית, שהגיעה עם ארבעה קירות מסוידים ותו לא. מן הסתם, רכישת טלוויזיה לא היתה בראש רשימת סדר העדיפויות הלאומי: קדמו לה דברים פעוטים כמו ארון בגדים גדול, ארון ספרים, ספה, כלי מטבח. לבסוף, כשהגיעה עת הטלוויזיה, התברר שגם אילו היה לי תקציב לכך, לא אוכל לקנות טלוויזיה בעלת מסך גדול מ-25 אינץ': החור שהאדריכלית (שבעיצובה שופצה הדירה) ייעדה לטלוויזיה היה קטן מדי, 78 ס"מ. לבסוף נבחרה טלוויזיה 25 אינץ' של ITT: בשל מחירה האטרקטיבי באחד מאתרי הקניות המקוונים, ובשל ביקורת אוהדת-מה שנתן לה איש מקצוע מקורב.

כשהיא הגיעה, שקלתי לשמור את הקופסא, למקרה שלא אוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא ואאלץ למצוא מגורים חלופיים. וחוץ מזה, הקופסא הכילה שעשוע לוגי בדמות הכתובת ITT Germany made in China, ומי כמוני תוכל לעמוד בפני שעשועים לוגיים. לבסוף זרקתי את הקופסא. לא היה לי מקום בשבילה בבוידעם.
מה שעוד הסתבר שזרקתי, אחרי שהפכתי את ארון המסמכים שלי, הוא את החוברת שעימה היא באה, ואת תעודת האחריות שלה. אלוהים, מדוע אני שומרת קבלות ותעודות אחריות של הקומקום החשמלי דה-מי-קולו שרכשתי בסופר לפני כמעט שנתיים, שנפח את נשמתו לפני ששה חודשים, אבל את תעודת האחריות של הטלוויזיה דה-מי-קולו שלי אני לא מצליחה למצוא? בן זוגי טען בפני שזה לא הגיוני. את כל כך מסודרת, הוא אמר. בטוח שמרת את זה איפשהו. הגיוני, לא הגיוני, תעודה – אין.

החלטנו שלמחרת נביא את הטלוויזיה למתקן השכונתי. למרבה המזל התברכנו באחד כזה, ממש כאן, 250 מטרים מהבית. אחרי שבן זוגי רץ את ריצתו הארוכה (25 ק"מ) ואני את ריצתי הארוכה (15 ק"מ, לא להיסחף, אני לא מתאמנת לקראת מרתון טבריה), הפשלנו שרוולים וניגשנו למעשה. אבל מהם 15 ק"מ ריצה לעומת סחיבת תפלץ איימתני ומגושם מפלסטיק שחור-אפור למרחק 250 מטרים? כבר בשלב הירידה במדרגות הצלחנו להכאיב לעצמנו בצורה חסרת תקדים (אני חטפתי את הבומבילה בשתי הברכיים; בן זוגי ספג פגיעה ישירה בכף הרגל). אחר כך, בצעדה האיטית לאורך הרחוב, עצרנו ארבע פעמים וכמעט-שמטנו את הממותה על האספלט אגב צעקות "זה מחליק! זה מחליק!", לצהלתם הרבה של הולכי הרגל שהקיפונו. לבסוף קירטענו לתוך היכלו של מתקן הטלוויזיות, שהעיף בנו מבט משועשע, רשם את פרטינו, נתן לנו כרטיס ביקור ושילח אותנו לדרכנו, לא לפני שציין ש-ITT היא לא פירמה מי-יודע-מה. ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים, תודה רבה.

חזרתי הביתה, ובן זוגי הלך לאוניברסיטה. מה אעשה? אני יודעת! אני אבדוק אם יש שידור חוזר של כל התוכניות החדשות ששודרו אתמול ביס פלוס ופיספסתי כי התקלקלה הטלוויזיה. אהה, אופס. אין טלוויזיה. היא מקולקלת.
כמה פעמים במהלך היום התישבתי כהרגלי על הספה, שילבתי רגל על רגל, כדי לגלות שהחור (הקטן מדי, כאמור) של הטלוויזיה שומם בריקנותו. אין טלוויזיה. אי אפשר לראות את הפרקים שהחמצתי בסדרת הדרמה המופתית "החיים מתחילים", המשודרת עכשיו בשידור חוזר ביס פלוס. אי אפשר להתעצץ מול איזה סרט אידיוטי. צריך לנצל את הזמן, לעזאזל! אבל למה הטלוויזיה המקולקלת באה לי בתזמון כל כך מחורבן? דווקא עכשיו, כשאני בין פרויקטים, כשאין לי השראה לכלום? לא יפה.

אחרי מות: אורון בן דוד

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אוקטובר 10, 2005

יש לי חיבה לפורומים של תפוז, ובאופן ספציפי לשניים מהם – פורום ריצה וטריאתלון (בחסות אתר "שוונג") ופורום אופני כביש. בפורום הראשון אני גם משתתפת בדיון מדי פעם, בעוד שבפורום אופני כביש אני בעיקר קוראת, בשקט. כבר פיתחתי מין נוהל כזה: קימה בבוקר, יציאה לאימון ריצה או אופניים, מקלחת, ארוחת בוקר, קפה, ואז לאינטרנט, לבדוק מה התחדש (יחד עם בדיקת אתרי החדשות, ובדיקת האימיילים החדשים שהגיעו). את רוב משתתפי הפורום לא פגשתי אף פעם באופן אישי, אבל אני רוחשת להם סימפטיה. לאחרונה גם פיתחתי ידידות חוץ-אינטרנטית עם שני אנשים ש"פגשתי" בפורום, ואני מאוד שמחה על כך.

 

גם הבוקר נכנסתי כהרגלי לפורום ריצה וטריאתלון, וגיליתי שאתמול נפטר אורון בן דוד. לא הכרתי את אורון בן דוד. הוא היה טריאתלט בן 40, והתאמן בקבוצה לקראת תחרות איש הברזל הראשונה שלו. במהלך אימון שחיה שגרתי של הקבוצה הוא חש ברע, איבד את הכרתו, וכשהפרמדיקים הגיעו לא נותר להם אלא לקבוע את מותו.

 

לא הכרתי את אורון בן דוד, ולמרות זאת, ההודעה הזאת מילאה אותי בצער. רציתי לקרוא עוד פרטים. להבין איך זה קורה שאדם שהיה כנראה מאוד ספורטיבי פתאום מאבד את ההכרה ומת, תוך שניות. חשבתי על הריצה שהיתה לי הבוקר, על הרץ המנומש והחייכן שעקפתי אחרי 3 קילומטרים שבהם ראיתי אותו רץ לפני, פחות או יותר בקצב שלי, אבל החלטתי שבסוף אני אעבור אותו. הוא נראה גם כבן ארבעים (אולי קצת פחות). כמוני, הוא רץ עם נגן MP3 קשור לזרוע. בניגוד אלי, הוא חבש כובע. על נעלי הריצה שלו היה מחזיר אור כתום. אני זוכרת, כי כשרצתי מאחוריו, מטרים ספורים לפני שעקפתי אותו, הוא ניצנץ לעברי באור כתמתם בוהק. כשעקפתי אותו, חייכנו זו לזה ובירכנו אחד את השניה ב"בוקר טוב". הוא לא נראה מוטרד מזה שעברתי אותו, לשמחתי – כבר יש לי ניסיון מר בבריכה עם שחיינים שרואים אותי עוקפת ומחליטים שזה הזמן לעשות איתי תחרות. הוא לא רצה להישאר בקצב שלי ולקשקש – שנינו היינו עם מוסיקה והיה לנו טוב עם עצמנו, לרוץ בקצב שלנו, בלי לחשוב מחשבות מיותרות. עקפתי אותו והמשכתי עד לנקודת הסיבוב הקבועה שלי, וקצת אחרי שהסתובבתי, ראיתי אותו מתקרב לעברי. נפרדנו בברכת שלום נוספת; אני חזרתי מערבה, הוא המשיך מזרחה.

 

הרץ החייכן שפגשתי הבוקר יכול היה להיות אורון בן דוד. גם אורון היה חייכן – באתר של הקבוצה שבה התאמן העלו תמונה שלו לעמוד הראשי, ובה הוא מחייך חיוך גדול. יכול להיות שראיתי אותו רץ בפארק הירקון – אני יודעת שחברי הקבוצה שלו מתאמנים בתוואי שגם אני רצה, וכל שבוע בריצות יום שישי הייתי רואה אותם, מחייכת לעברם ומחליפה ברכות שלום.

 

אחרי ההלם והצער, בדקתי את "רשימות", וגיליתי את רשימתו המרגשת של שכני מלמטה, איתי בנר, על נעמי גרינברג. קודם לכן לא חשבתי על הרעיון, אבל אחרי קריאת הרשימה של איתי, הלכתי גם אני לאתר של גוגל וחיפשתי את אורון בן דוד. כמו החיפוש של איתי, גם החיפוש שלי כשל. ואז החלטתי לכתוב את הרשימה הזאת. למרות שלא הכרתי את אורון.

 

ולכל מי שרוצה לצעוק כאן: ומה עם הרוגי תאונות הדרכים? ומה עם הרוגי הפיגועים? ומה עם הרוגי רעידות האדמה: ובכן, עצוב לי מאוד גם עליהם. עצוב לי על כל אדם שמת כך פתאום, בטרם עת. וכשאני שומעת סיפור אישי כזה, זה צובט לי את הלב ומצער אותי. אני אפילו דומעת, פשוט כך, מול המחשב. כי ככה זה אצלי, ובעצם, נראה לי שזה רגש אנושי פשוט ואינסטינקטיבי, להתעצב על בני מינך שמתו.

 

הלווייתו של אורון תתקיים היום ב-14:00 בבית העלמין בהרצליה.

סגור לתגובות על אחרי מות: אורון בן דוד

thank you thank you SILENCE

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אוקטובר 5, 2004

היום בתל אביב נערך אירוע לכבודם של האופניים. דבר יפה אופניים. אני בעדם. זאת אומרת, אני בעד לרכוב על אופניים בהנחה שהנהג הישראלי הממוצע לא יהרוג אותי. וההנחה הזאת היא, איך לומר, לא לגמרי מבוססת, ועל כך יעידו כמה מחברי המתנייעים אך ורק אופניים. אבל לא זה עניינה של רשימה זו.

על כל פנים, אותו אירוע, "העיר על אופנים", התרחש לו אחר הצהריים מול ביתי, בספורטק שבפארק הירקון. לשם כך, גידרו אנשי עיריית תל אביב קטע מהפארק, תלו דגלים, הקימו רמפות (בשביל להטוטי אופניים אקרובטיים), ואף חיווטו את כל האזור וחיברוהו למערכת הגברה איימתנית במיוחד.

בשעה אחת עשרה בבוקר החלו קולות לרדוף את ביתי, קולה של אלאניס מוריסט. חמודה, אלאניס מוריסט. את האלבום הראשון שלה חיבבתי מאוד, ואפילו ראיתי אותה בהופעה כשהיא באה לכאן (אי אז ב-2000, כשזמרים מהסקאלה שלה עדיין היו באים להופיע כאן).

אבל אחרי שנאלצתי להאזין ל-"Thank You" בווליום רצחני, ואז גם ל-"If I would be Good", "Unsent" ו-"Joining You", התחלתי לחשוב מחשבות אחרות. מיהו השכן החוצפן שמרשה לעצמו להרעיש ככה את כל השכונה? אלאניס, כידוע לכל, ניחנה בקול פעמונים שלעתים דומה באופן מחשיד לצפירות עולות ויורדות. ועל אחת כמה וכמה, כששיריה מושמעים בווליום החורג מהרגיל.
מיד חשדתי בשכנים החדשים מלמטה. דקות קודם למתקפת האלאניס, בקעו משם קולות קידוח רמים שלא היו מביישים את פרויקט הגז הטבעי. אבל כשהדיסק כולו (לפי השירים מסתבר שהיה מדובר ב-"Supposed Former Infatuation Junkie") בא אל קיצו ואז התחיל שוב, כאילו כלום, התחלתי להרגיש כפי שבטח הרגישו אסירי אל קאעדה בכלא בגואנטנמו ביי. בניגוד להם, חרותי היתה עדיין נתונה לי. מאסתי ברעש והחלטתי לקפוץ לברכה לשחיה קצרה לפני העבודה.

כשיצאתי החוצה הבנתי. זה לא השכנים מלמטה, זה מהפארק! כן, מההפנינג. של האופניים. האירוע לא היה אמור להתחיל עד שלוש אחר הצהריים, אבל בינתיים, היה למארגנים מאוד חשוב לבדוק את תקינותה של מערכת ההגברה. עם דיסק. אחד. בלבד. של אלאניס.
Thank you India, thank you Providence, הזדזמו השורות במוחי במים הכחלחלים עם נקוף הברכות.
כשחזרתי הביתה, כעבור שעה, קיבל את פני קול מוכר. אלאניס.
כשיצאתי מהבית שוב, 40 דקות מאוחר יותר, פגשתי שוב את אלאניס.
 
איך היה האירוע? אני לא יודעת. הייתי בעבודה. לא נותר לי אלא לקוות שאחרי ארבע שעות באלאנס, חסכו מתושבי השכונה השמעה נוספת של הדיסק הזה.
 

 

שריפה, אחים, שריפה

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אוגוסט 2, 2004

שבת בבוקר, יום יפה. השמש זורחת, השמיים כחולים, ואז מה אם אני הולכת לבלות בוקר יפה כזה בעבודה. ברבע לעשר כמעט שאין תנועה בכניסה לירושלים, ותוך פחות מחמש דקות אני פונה שמאלה משדרות שז"ר לאגריפס, ומשם שמאלה שוב לרחוב שערי צדק, בואכה רחוב יפו ואולפני הבירה.

האור ברמזור הפניה שמאלה ליפו אדום, ואני מביטה בעניין מסוים ברכב כיבוי האש שנוסע במורד רחוב יפו, מכיוון התחנה המרכזית אל מרכז העיר. הוא נוסע בדחיפות-מה ובפנסים מהבהבים למרות שאינו מפעיל סירנה, ואני תוהה איזו שריפה בדיוק יש במרכז העיר, והאומנם קרה משהו – אירוע ביטחוני, מה שנקרא – בשבת בבוקר. נו, טוב, תיכף נגלה בעצמנו. אם קרה משהו, או-טו-טו יגיע הטלפון מניו יורק עם הדיווחים שקראו ברויטרס או באי-פי. בינתיים אני מביטה בנער חרדי, שמחליט לחצות את הכביש סנטימטר מהאוטו שלי, למרות שהרמזור שלו מורה אדום, ושלי הרגע התחלף לירוק. אני ממתינה עד שהוא עובר לצד השני ועולה על המדרכה, ורק אז לוחצת על דוושת הגז.

הדבר הבא שאני מרגישה זו מכה אדירה. חבטה עזה שמלווה בקול פח מתעקם. שמשת החלון של הנהג מתנפצת לאלף רסיסים פצפונים, והאוטו שלי, שהיה באמצע הצומת בעודו עומד לפנות שמאלה, מסתובב לו, אולי נחבט שוב בדבר הגדול והאדום שעכשיו אני רואה שהוא רכב כיבוי אש נוסף. לבסוף האוטו שלי נעצר, חרטומו פונה לכיוון ההפוך שאליו רציתי לנסוע. השמשה הקדמית נראית כמו קורי עכביש, חלקה חסרה. אני מביטה על עצמי ורואה הרבה זכוכית, ודם. הדלת שלי מעוכה פנימה, המושב נוטה על הצד בגלל שהשלדה שהתעקמה כלפי פנים העיפה אותו. אני חופנת את פני בידי – קודם היו על אפי משקפי שמש, השד יודע איפה הן עכשיו – ורק דבר אחד עובר לי בראש. אמא. אמא.

מהמשאית קופץ בחור – במבט לאחור נדמה לי שהוא היה דומה להרווי קייטל, אבל אין לי בכלל מושג אם כך היה – ושואל אותי אם אני בסדר. "אני מצטער, אני ממהר לאירוע", הוא מוסיף. אני בוכה בשלב הזה. אומרת לו לקרוא לאמבולנס ובידיים רועדות מנסה לחייג למארק, ראש הדסק שלנו, להודיע לו שככל הנראה, לעבודה אני לא אוכל להגיע. הפאנל של הטלפון מתמלא דם; איכשהו, לא ממש ברור לי איך, נפער לי באגודל בור בעומק של כמה סנטימטרים. הוא עונה ואחרי שאני פולטת בהיסטריה את כל הפרטים שאני מסוגלת להגיד (תאונה; שני מטר מהמשרד; דם; זכוכית; מכונית כיבוי אש), הוא אומר שהוא בדרך, ומנתק. בינתיים מתקבצים באזור כמה אנשים, מרביתם חרדים, בדרך חזרה מבית הכנסת או אליו. ביניהם מציץ בחור צעיר עם קוקו ומשקפיים. הוא מרגיע אותי שהאמבולנס בדרך ושואל אותי אם אני רוצה להתקשר להורים שלי. וואללה. אני שוב שולחת אצבעות מדממות אל המכשיר. לרגע אני לא זוכרת תחת איזה שם ההורים שלי מופיעים בספר הטלפונים? אבאמא או אמאבא? לבסוף אני מוצאת ומחייגת. "תני לי, אני אדבר איתם", מציע הבחור עם הקוקו, ובדיוק אז נשמעת סירנה והאמבולנס מגיע.

 הפרמדיק שואל אותי איך קוראים לי. שאלה קלה, לא חוכמה. הוא שואל איפה כואב לי ואני אומרת לו שהגב, הצוואר, וכל הצד השמאלי שחטף את המכה. הוא מזמן את הצוות שלו וכולם מתקבצים סביבי עם קרש גב, צווארון ושאר עזרים אורתופדיים. איזה מזל שנכנס בי רכב כיבוי אש; לא צריך לחכות לכבאים שיגיעו כדי לחלץ. הרווי קייטל מנסר את הדלת, ומבצע השכבתי על קרש וחילוצי מתוך האוטו יוצא לדרך. תוך זמן קצר אני בתוך האמבולנס, אחרי שכל חפצי האישיים המיידיים הוצאו מן האוטו, בדרך לביה"ח הדסה עין כרם.

באמבולנס אני מביטה בתקרה ובוכה. ברקע אני מזהה את היבבות המאנפפות של "שרה" של בוב דילן. הפרמדיק מעדכן את בית החולים בלחץ הדם שלי, בדופק, ובכאבים. בירושלים יש כבישים מאוד מפותלים, בכל אחד מהפיתולים האלה אני מרגישה איך אני מחליקה מהקרש. המתנדבת, בחורה צעירה עם משקפיים ושיער חום אסוף בזנב-סוס הדוק, מחזיקה אותי שלא אחליק. בשלב מסוים אני שומעת את האמבולנס מפעיל סירנה. אחר כך הוא עוצר והם מושכים את האלונקה שעליה אני שוכבת. הגענו לבית החולים.

בחדר הטראומה אני פוגשת את הורי; איזה מזל שהתאונה קרתה בירושלים, איזה מזל שההורים שלי היו בעיר; איזה מזל שגידלתי אבא רופא. מחברים לי אינפוזיה, כל מיני מכשירים. א.ק.ג., אולטרסאונד, זריקת טטנוס. הרדיולוג עושה סדרת צילומים: אגן, עמוד שדרה, צוואר. הצילומים מפסיקים ומעבירים אותי מיטה כדי להחליף מעל המיטה הקודמת את הסדין. הוא מלא ברסיסי זכוכית. חשד לשבר באף; שולחים לרנטגן לצילום, ואז לקומה שישית למחלקת אף אוזן גרון כדי שרופא יבדוק את האף והאוזניים.

כעבור כמה שעות משחררים אותי. לא שברתי כלום. הצילומים נראים תקינים. חוליות הצוואר מסודרות ישר מדי – אבל זו תופעה ידועה אחרי חבטה. מארק מתקשר לאמא שלי ומספר לה שזה עתה הבוחנים גמרו את העבודה על הזירה, והאוטו – או מה שנשאר ממנו – נגרר לחניון של המשטרה בתלפיות. "איך שהאוטו נראה, לא האמנתי שהיא בחיים", הוא מסכם. מאוחר יותר אני גם מגלה שגם משאית הכיבוי נגררה מהזירה, המכה הצליחה לנטרל גם אותה.

אני בבית של הורי כבר יומיים וחצי. הגב, הצוואר, הכתפיים, הרגליים – הכל כואב. רופא אורתופד הסביר לי שכך הגוף מגן על עצמו: שבריר שניה אחרי החבטה, כל השרירים בגוף מתכווצים ומתקשים, כדי להגן על האיברים הפנימיים והרגישים. אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע ההוא, כשלחצתי על דוושת הגאז, ועל מה שאירע שנייה אחר כך. כאילו המוח נעול על הילוך-חוזר, כמו כאלה של האולימפיאדה, או משחקי כדורגל. וכל פעם מחדש בא לי לצעוק.

זה לא ייאמן שהגוף שלי, הגוף הקטן שלי, ספג את המשאית הזאת – שנסעה במהירות של שישים קילומטר לפחות כשהיא עברה באור האדום ונכנסה בי – והצליח להשאיר אותי בחיים. איזה פחד.

אחרי שהוציאו אותי מהמיון, חשבתי גם על המלים הבלתי-אפשריות של השיר שהתנגן ברדיו – גלגל"צ, נדמה לי, אני לא מסוגלת לקלוט הרבה דברים כשאני בירושלים – בדיוק כשהכתה המשאית. בלילה הראשון, במחשבות הטרופות שהיו מנת חלקי – תודות לכדורים נגד הכאבים ולכאבים עצמם – דימיתי לראות את סלין דיון מאחורי ההגה של משאית הכיבוי.

קודם התקשרו מהביטוח. מכבי האש נטלו את מלוא האשמה לתאונה: הרווי קייטל שלהם הרי עבר באדום, בלי סירנה, במהירות מסחררת. השמאי קבע שהאוטו שלי מושבת. אני תוהה אם ללכת לחניון של המשטרה, לראות אותו; אני צריכה להסיר ממנו כמה מדבקות חשובות, וגם יש לי דברים בתא המטען המעוך. אמא שלי אומרת שלא כדאי, היא תעשה את זה. אבל אני רוצה בכל זאת. הוא הציל את החיים שלי.

אני חוזרת לשכב. אין לי מושג איך הצלחתי לשבת ולכתוב את הקטע הזה עכשיו. כנראה שהגוף שלי חזק יותר ממה שאני חושבת.
 

התגעגעתי אז באתי (בטור עורפי)

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on יולי 23, 2004

לא יודעת למה, אבל מאז שהכרזתי על ספק-חופשתי ספק-פרישתי, קרה דבר משונה: חזר לי החשק לכתוב. אז הנני כאן. לא ברור מה יעלה בגורלה של החופשה, אם מדובר בחריגה חד פעמית או בדפוס. נחכה ונראה.

 

קבלו אותי!

 

 מי פנוי באַלְפִּים? מי נותן לי זמן?

בשלושת השבועות האחרונים הפכתי לסאקרית של הטור דה פראנס. זה קצת מפתיע, הדבקות שבה אני צופה מדי צהריים ביורוספורט – במיוחד בהתחשב בעובדה שהשנה השמועות על הקשר האמיץ של לאנס ארמסטרונג (לא, לא עם שריל קרואו, עם הסם האסור EPO) די הרסו לי את הכיף. בשנה שעברה הייתי צופה הרבה פחות אדוקה – וגם הצטרפתי לכל העייסק מאוחר יחסית, בשבוע האחרון – אבל ההנאה שהפקתי מהצפיה בארמסטרונג הכובש את פסגת לוז ארדידן למרות שנפל פעמיים מהאופניים היתה הסטורית ממש.
השנה מסתכמת ההנאה שלי מהטור בחיבור חמשירים מרושעים על הרוכב האמריקאי חד-הביצה, לעתים תוך הפגנת בגרות נפשית רבה (דיסקליימר: המורה, זה הוא התחיל).
למשל:
 

There once was a rider called Lance
Who sought a sixth title in France
On the hill he attacked
And his rivals all cracked
Because they all had two nuts in their pants

או

 

He won't give the Olympics a go
'cause he said he missed his kids so
but it wasn't all true
he just wanted to screw
his ageing girlfriend Sheryl Crow.

 
ולבסוף

 

He wanted to beat all his foes
And get his sixth-in-a-row
And he couldn't care less
If this historic success
Was accomplished through EPO.

 
יכול להיות שלהידרדרות האינטלקטואלית אחראית הצפייה הארוכה בשידורי יורוספורט, שם מושלת בכיפה חבורת קשקשנים שלא נודעה כמותה. לכל אלה שטרם חזו בפלא, מדובר בשדר אחד מרכזי ונלהב, מייק, שעימו נמצא שון קלי, רוכב-עבר אירי נודע, המתפקד כ"פרשננו". ואולם, מייק כנראה חושב שתפקידו של פרשן הוא לחזור על דבריו שלו-עצמו, ולכן הוא שואל אותו רק שאלות טריביאליות, שהתשובה עליהן היא "כן" (אבל שון מעולם לא מסתפק ב"כן" בלבד, אלא פוצח בנאומים סמי-קוהרנטיים במבטא אירי כבד). בצוות נמצאת עוד פרשנית, כריסטי אנדרסון, רעייתו של רוכב העבר האמריקאי, פיל אנדרסון, שעיקר תפקידה מתמצה בתפיסת טרמפים במכוניות הקבוצות. לבסוף ישנו דיוויד, התקוע באולפן בפאריס למורת רוחו המופגנת (שעליה הוא מפצה באמצעות הדגשת העובדה שהוא מבין יותר צרפתית ממייק), שתפקידו בכוח הוא בעיקר להרעיף על הצופים כל מיני סטטיסטיקות משונות, ולהקריא שאלות ששלחו הצופים באמצעות אתר האינטרנט.

מייק: ועכשיו הפלטון עושה את דרכו במעלה העלייה הראשונה שלנו היום, קול-דה-ואואואואוסוסוססוזזז. זוהי עליה בקטגוריה אחת, מה שאומר שזו עליה תלולה, שון?
שון: (במבטא אירי לא ברור) ובכן, אתה יודע, כן, זו עליה תלולה מאוד. התלילות בה היא מאוד גבוהה, מה שהופך אותה, אה, אתה יודע, לעליה מאוד מאוד תלולה.
מייק: והעובדה שהיום שוררות בקול-דה-ואואוואוס שלושים מעלות לא מקלה על הרוכבים, שון?
שון: (באל"ב): ובכן, אתה יודע, כשחם, והיום חם, אז קשה, ובעליה התלולה הזאת קשה, וחם, חם מאוד, אתה יודע.
מייק: אנחנו רואים שכל הרוכבים פתחו את הריצ'רץ' של החולצות שלהם, שון, כי חם להם.
שון: (באל"ב): ובכן, אתה יודע, כן, יש ריצ'רץ', וחם, ותלול, אתה יודע.
מייק: בהחלט. אוה, אומרים לי עכשיו שכריסטי אנדרסון נמצאת איתנו על קו הטלפון, הישר מהמכונית של קבוצת "קוויקסטפ-דביטמון". שלום כריסטי.
כריסטי (בקו טלפון משובש): היי מייק, היי שון, ובכן אני נמצאת בתוך מכונית הקבוצה של "קוויסטפ-דביטמון", ואנחנו נוסעים כאן בדרך לפסגת קול-דה-ואואואואואוסוסוסוזזז, וכולם מדברים על החום. חם היום מאוד. אפילו פאולו בטיני פתח את הריצ'רץ' של החולצה שלו.
מייק: אני מצטער, כריסטי, אבל מצטרף אלינו עכשיו דיוויד מהאולפן מפאריס עם קצת סטטיסטיקה.
דיוויד: היי מייק, היי שון, היי כריסטי, ובכן הכנו בשבילכם גרף של תלילות המסלול כפונקציה של גובה הטמפרטורה בעשר השנים האחרונות, וכפי שניתן לראות, היום גם חם, וגם תלול.

ויש גם קטעים כאלה:

מייק: (בהתרגשות של רמי וייץ בגמר יורו 2004 לפחות) "ועכשיו, תראו את יינס ווכט! כן, הוא לא מתכוון לוותר! הוא בורח קדימה… אה, בעצם הוא משתרך בעקבות הפלטון שעכשיו דוהרים קדימה בעקבות מיכאל ראסמוסן… אה, לוי לייפהיימר… אה, בעצם זה לוי לייפהיימר שרודף אחרי הפלטון שאותו מוביל עכשיו איבאן באסו… אה, קרלוס סאסטרה… אה…שון??".

 
אתמול, שני קילומטרים לסיום, פתאום פוף! מת השידור החי ביורוספורט – גם התמונה, וגם פס-הקול של חבורת הקשקשנים. דיוויד, השדר בפאריס נאלץ לפתוח מיקרופון ולמשוך זמן – על רקע בי-רול של פרות רועות באחו היכנשהוא בקול-דה-קלקשוז, עד שיחזור השידור החי. אני, שסוף כל סוף הצלחתי להפגין שליטה עצמית והצטרפתי לשידור בחצי השעה האחרונה במקום לכלות אחר צהריים שלם מול הלהג הבלתי פוסק הזה, לא התכוונתי להפסיד את הסיום שלשמו התכנסנו, ומייד העברתי לפראנס 2, שם גיליתי עולם חדש. כל הרוכבים בטור, כוווווולם, הם בעצם צרפתים. ארמסטרונז', ולאנדיס, ואילריש, ובאסו, וגם קלודן. לא מאמינים לי? נשבעת לכם. הקריין אמר.
 
אבל הכי כיף היה לקיפוד. היא זכתה לעודד את כל הרוכבים מקרוב, על פסגת האלפ ד'ואז, ביום שבו התקיים המרוץ נגד השעון בדרך לפסגה. מי שרוצה מורה נבוכים לטור מוזמן לבקר אצלה.
 
בניגוד לאיוולת שמפגינים השדרים של יורוספורט לעתים, האתר שלהם דווקא מתברך בכתבות שנונות למדי, וכן בדיווחים חיים מאוד פרטניים – למי שנגזר עליו לא לראות את השידור, וחייב לדעת מי מוביל, ובאיזה הפרש. כמו כן, ישנם גם הדיווחים המוצלחים ומלאי-התובנה של יאיר בן עמי בהארץ.
 
לשירת המרסלייז, הקהל מתבקש לקום! (זה אולי ייקרה בשנה הבאה; השנה ישמיעו בשאנז אליזה את ההמנון לפסים ולכוכבים).
 
 
 
 

ולפעמים החגיגה נגמרת

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on יולי 3, 2004

"What will we do without Marlon in this world?"

(השחקן אל פצ'ינו מגיב לידיעה על מותו של מרלון ברנדו אתמול, אי-פי).

 

המדור בחופשה עד להודעה חדשה.

קיץ מצוין לכולם.

(אל פחד, ב-S5 יש עולם שבו אני מעלה לאתר רשימה חדשה כל יום).

 

סגור לתגובות על ולפעמים החגיגה נגמרת

טיל מונחה מדליה

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on אפריל 27, 2004

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על המאורע המצער שקרה לאיאן "הטורפדו" תורפ, שיאן העולם ב-400 מטרים חתירה גברים. במהלך אליפות אוסטרליה, ששימשה גם כ-qualifiers לאולימפיאדת אתונה, החליק תורפ מן המקפצה לפני ההזנקה, וכך פסל את עצמו מלהשתתף במרוץ הזה – ואגב כך, גם באולימפיאדה. 

 

 

אופס

 

 

ואולם, תורפ סירב להשלים עם רוע הגזרה, ומאז אותו יום מר ונמהר, לא הפסיק לחפש פתרונות "יצירתיים" שייאפשרו לו להגן על שיאו ותוארו במשחקים האולימפיים. ראשית ביקש תורפ מהוועד האולימפי לשנות את החוקים כך שיתאפשר לשיאני עולם להשתתף אוטומטית במשחים מבלי צורך פורמלי לעמוד במבדקי הכניסה – אך בקשתו לא התקבלה.

אחר כך, נפוצו שמועות על כך שבאופן מפתיע, קרייג סטיבנס, חבר הנבחרת האוסטרלית שוקל לוותר על מקומו במרוץ ל-400 מטרים חתירה באתונה, צעד שייאפשר למאמן הנבחרת האוסטרלית להחליפו בשחיין אחר, אחד איאן תורפ.

 סטיבנס מתמחה במשחה ל-1500 מטרים חתירה, אבל לראשונה הפעם, הצליח לעמוד בדרישות הקבלה למשחה ל-400 מטרים. בתחרות באוסטרליה – אותה אחת שבה פסל תורפ את עצמו – הגיע סטיבנס שני, אחרי גרנט האקט (שבאליפות העולם האחרונה זכה במדליית כסף לצד מדליית הזהב של תורפ במשחה זה). בצעד זה, החליט סטיבנס למנוע מעצמו את האפשרות (הריאלית לחלוטין) לזכות במדלייה כלשהיא במשחה – לטובת האלוף האוסטרלי הצעיר שלא הסכים להשלים עם המחשבה שייאלץ להיעדר מהמשחה שהוא "הכי אוהב".

לפני חודש, כשתורפ פסל את עצמו, הזדהיתי עם התסכול שלו והערכתי אותו על כך שנהג בספורטיביות ולא עשה סצנות. מאז הספיק תורפ להרוס את כל ההערכה שרכשתי בעבורו. סטיבנס אמנם טען שתורפ לא הפעיל עליו לחץ, ושקיבל את ההחלטה לבדו. "הוא אמר לי שזו החלטה שלי, ושהוא יתמוך בי לא משנה מה תהיה התוצאה", אמר סטיבנס בראיון טלוויזיוני שבו הודיע על החלטתו.

אפילו אם סטיבנס צודק, ותורפ לא הפעיל עליו שום לחץ, ברור שלא היתה לו אפשרות להחליט אחרת. אילו היה רוצה לשמור על מקומו במשחה, היו מציגים אותו בתקשורת כאגואיסט שחושב רק על עצמו, במקום לתת לאלוף העולם את ההזדמנות להגן על שיאו. אבל למה הוא צריך לפרוש? הוא לא אשם בכך שתורפ איבד את שווי משקלו והחליק מהמקפצה? כמו שכתב ג'יימס פאראק, פרשן השחייה של ערוץ "יורוספורט" בטור דיעה באתר האינטרנט של הערוץ, איש לא אשם בתקלה שאירעה לתורפ מלבד הוא עצמו. אילו היה מתאמן יותר בזינוקים, ייתכן שכל הפרשה הזאת היתה נחסכת ממנו.

 

יש לי הרגשה שבאולימפיאדה הקרובה, שוב אעודד את יריבו של תורפ, ההולנדי המעופף פיטר ון דן הוגנבנד. לפחות הוא יודע להפסיד בכבוד.

 

(שיר הלל לשחיינים אולימפיים נמצא כאן).