דנה ברותחין

בזזזזזז

Posted in לוגוריאה by danazim on אפריל 27, 2006

עורי, עורי דבורה.

 

שלשום עקצה אותי דבורה בפעם הראשונה בחיי. הייתי בעיצומו של אימון רכיבה במסלול האופניים שבראש ציפור. כבר בשנה שעברה הבחנתי שבטבורו של ראש ציפור מונחות להן כמה כוורות, אבל חוץ מכמה התרסקויות אומללות של דבורים על הקסדה שלי ועל השלדה של האופניים, לא נרשמו חיכוכים.

עד שלשום, זאת אומרת.

 

היתה רוח חזקה, ואני ניסיתי לגבור עליה בסיבובי רגליים מהירים ובישיבה אירודינאמית ככל האפשר על האופניים (אין לי אירובאר). ואז, פתאום, שמעתי "פלאק" והרגשתי מכה באוזן. בהתחלה חשבתי שסתם התנגש בי חרק מעופף – מאורע שבשגרה למי שנוהג לרכוב על אופניים. אבל תוך שנייה, הכאב העמום של המכה הפך לכאב צורב של דקירה, ואחרי ששלחתי בחשש יד לאוזן וגיליתי שמהתנוך שלי משתלשל עגיל דבורה מתה, הבנתי שזהו-זה, נעקצתי.

בהיותי יצור אלרגי מאוד, נחרדתי. אנשים שרגישים לעוקץ דבורים מגיבים לו מיד, והתגובה הזאת עלולה להיות הלם אנפילקטי ומוות. החלטתי לא לרדת מהאופניים בינתיים, ולהמשיך לדווש. למרבה השמחה לא הרגשתי סחרחורת או תחושת עילפון. כל מה שהרגשתי היה כאב נוראי באוזן. לפחות המאבק ברוח הסיח את דעתי.

כשהגעתי הביתה, סיפרתי לבן זוגי במלוא פאתוס על המפגש המצער עם הדבורה, והוא העיר את תשומת ליבי לגירסה של הדבורה למהלך העניינים:

"עופפתי לי לתומי בין פרח לפרח, כשלפתע פתאום הגיחה משום מקום איזו רוכבת מפגרת, והרגה אותי".

אין ספק, הגירסה של הדבורה עצובה יותר.

(בינתיים התנוך העקוץ התנפח למימדים מיתיים ממש, והוא מגרד ברמות על-גלקטיות. המלצות על טיפולים שיביאו מזור יתקבלו בברכה).

 

ותוספת

 

לא מזמן, הוספתי כאן מימין בטור המלצות המוסיקה המלצה על הדיסק של ג'ק ג'ונסון, "Brushfire Fairytailes". ובכן, לתומי חשבתי שאני הבנאדם היחיד בארץ שמחזיק בדיסק הזה, שכן קיבלתי אותו ממכר אמריקאי שביקר בארץ, לא מצא את הדיסק בחנויות, והחליט להזמין לי אותו באמזון. מאחר שאת המכר שלי אופפת כנראה קארמת-אמזון רעה, הדיסק אבד בדואר, ואחרי שהתכתש עם שירות הלקוחות של אמזון ללא הועיל, הוא החליט להזמין לי אותו שוב. הפעם הדיסק הגיע. שמעתי אותו בערך פעם וחצי (זה היה בקיץ-סתיו 2002), לא נפלתי, והדיסק נותר בארון והעלה אבק. מאז זרם לא מעט ביוב בירקון. עזבתי את הדירה הקודמת. עברתי לדירה הנוכחית. הדיסק של ג'ונסון זכה למקום של חוסר-כבוד בארון הדיסקים החדש (באחד המדפים התחתונים, שם שוכנים הדיסקים הלא-מקובלים). המכר ואני כבר לא ממש בקשר, אבל זה באמת לא קשור לדיסק.  

אני לא יודעת מה גרם לי לשלוף את הדיסק ממדף הדחויים יום אחד בינואר, ולהכניס אותו לקומפקט, אבל בדיעבד מסתבר שהוא היה בדיוק הפסקול שהיה נחוץ לי כדי לכתוב את הפרויקט שעבדתי עליו. אחרי ששמעתי אותו בלופ כמה ימים, ואף חרשתי את הרשת בחיפושים אחר דברים אחרים שלו, נגמר הפרוייקט, וגם בהלת ג'ק ג'ונסון נרגעה מעט.

ועכשיו, פתאום, מאז יום שלישי, אני שומעת את הדיסק שלו בכל מיני מקומות. שלשום – בבית הקפה "זוריק" הסמוך לביתי. היום – במסעדה של חוף פרישמן.

אני תוהה אם זה אומר משהו. (נאא, סתם צירוף מקרים תמוה).

 

מודעות פרסומת

תשתחרר, טמפו (מהמיזוגניה)

Posted in לוגוריאה by danazim on מאי 27, 2004

מכתב גלוי למנכ"ל טמפו

 

 

אל
דני יעקבי
מנכ"ל טמפו
 
 
מר יעקבי, שלום רב.
 
ראשית, אולי כדאי שאכתוב כמה מלים על עצמי. אני בת שלושים, לא נשואה, עובדת במקצוע חופשי, לומדת לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. אני אוהבת לכתוב, ולקרוא, ולרוץ, ולשחות, ולרקוד. ואני גם אוהבת לשתות אלכוהול מדי פעם. וב"אלכוהול" אני מתכוונת לומר בירה.
לפני כמה שנים עשיתי טיול מסביב לעולם. במהלך הטיול (ובעיקר בניו זילנד) התוודעתי לכל מיני סוגים של בירה, שאילו יכולתי, הייתי מתקינה ברז קבוע שלהן במקרר. יש בעולם כמה בירות טעימות ביותר. אבל כשחזרתי ארצה, שמחתי: שבתי אל הגולדסטאר.
אין כמו גולדסטאר. בירה נעימת מראה בגווני ענבר, מתחלקת בגרון בשמחה, לא מרירה, מרווה. וגם גאווה לאומית, כי הרי זו בירה משלנו. "מסתבר שזו הבירה הטובה בעולם", נהגתי לומר אחרי הלגימה הראשונה, וזכיתי להנהונים מסכימים מכל חברי וחברותי לשתייה, שגם להם גולדסטאר הוא המשקה הקבוע.
 
ואולם, למרות שהבירה טעימה לי מאוד, איני מתכוונת לשתות אותה יותר. למרות שאין ברשותי מקלט טלוויזיה כבר ארבעה חודשים, לפני כמה ימים נחשפתי לפרסומת החדשה לבירה האהובה עלי. הפרסומת עוררה בי קבס. איני מבינה מדוע החברה שלכם עושה הכל כדי להרחיק אותי ואת חברותי מהמשקה האלכוהולי האהוב עלינו. הבחירה בקמפיין פרסומי דוחה המושתת כולו על שוביניזם טהור, ובסיסמה "תשתחרר, גבר", הבהירה לי שלא אוכל לתמוך במוצר שמקדם שנאת נשים באופן כה בוטה ומגעיל. אי לכך, איני מתכוונת לרכוש את המשקה שלכם יותר, עד אשר תפסיקו את הקמפיין המיזוגני. בינתיים אסתפק בבירות אחרות; הן אולי טעימות פחות, אבל לפחות יצרניהן אינם מרגישים צורך לקדם את מכירותיהן באמצעות שנאה.
 
על החתום,
דנה צימרמן, תל אביב

התקרה השמיעה קולות של טרקטור

Posted in לוגוריאה by danazim on אפריל 3, 2004

פתאום התקרה התחילה להשמיע קולות של טרקטור. קולות של דחפור צה"לי שעורם ערמת עפר למחסום מאולתר, כמו זה מהתמונות שרויטרס ואי-פי שידרו משכם הבוקר. זינקתי מכסאי, דופקת אגב כך את הברך בשפיץ של שולחן העץ המאסיבי, הוא ה"דסק" שלנו. עברתי-צלעתי מחדר לחדר, בניסיון להבין מאיפה זה בא. לבסוף הגעתי למסקנה שמוקד הקולות הוא התקרה בחיבור בין האופן-ספייס לחדר של מייק. ניסיתי לכבות את המזגן (שעובד עכשיו על חימום; קר כאן בירושלים) וזה לא עזר. ניסיתי להעביר אותו לקירור, אבל הדחפור הצה"לי המיניאטורי שחופר כאן בתעלת הקירור של התקרה לא הפסיק. לבסוף התייאשתי. כנראה שהחדר פשוט מתגעגע למייק, שהיום סוגר חודש בעזה.

אחרי שחזרתי לכסאי, ולאחר שהכאב בברך שכך מעט, הגעתי למסקנה שהקולות הם פעולת תגמול על כך שלאחרונה הכרזתי על עצמי כרזיסטנציאליסטית. רזיסטנציאליזם (resistentialism) היא תיאוריה שאותה הגה הסופר הבריטי פול ג'נקינס ב-1960, לפיה חפצים דוממים עוינים את בני האדם. לפי ג'נקינס, בני האדם חיים באשליה שהם השולטים והחפצים הם הנשלטים, אבל למעשה החפצים הם אלה השולטים בבני האדם.

זירה אחת בה ללא ספק החפצים הם אלה השולטים בבני האדם – היא העבודה. כבר חודשיים לערך שרשת המחשבים שלנו נוקטת עיצומים. לפחות שעה אחת ביום החיבור הקבוע שלנו לאינטרנט מת (דפוס שהביא אותי לכדי הניאולוגיזם "אינטרמת" כדי לתאר את המצב הבלתי נסבל הזה). מיותר לציין שהאינטרמת בדיוק ברגע שיש כאן איזה סוג של ברייקינג ניוז: שמועות שווא על פיצוץ בירושלים, מהומות בהר הבית, המלצת הפרקליטות להעמיד לדין את שרון ובניו. לנפלאות האינטרמת נוסף גם עניין המדפסת, שמדי פעם לוקה בסוג מיוחד של מיגרנה אקוטית, הגורם לה להדפיס אותיות נבחרות במסמכי וורד ואקסל השונים, כך שהטקסט המודפס נראה כמו טפט אלפאביתי מודרניסטי. כמו כן ישנו גם המירס, הדרך היחידה שלנו לעתים לתקשר עם הצוות שלנו הנופש בעזה, שזכה, ועוול בכפו, לכינוי "The What Phone" מאנדרו הצלם, בעוד שמייק הכתב החליט שמירס הוא ראשי תיבות של Mutually-inadaquate reception of signal. ולא אמרתי מלה על הרקורדר שלנו, שעליו אנחנו מקליטים את הכתבות שאנחנו מכינים, שכבר שבוע שהטיים-קוד שלו תקוע, וצריך לדעת בדיוק איפה להקיש (אינץ' וחצי מדרום מזרח לטיים-קוד) כדי להחיות אותו.
"אני לא יכול לעבוד ככה", נאנח העורך. "מה?" שואל מייק, כי משום מה הכפתור של המירס תקוע, וכך הם שומעים אותנו כל הזמן, גם כשלא חייבים. "שום דבר. שום דבר. שום דבר", אני עונה ברצף, מקווה שהחזרה על המלים תאפשר לו לחבר את ההברות הקטועות שהוא קלט לכדי אמירה שלמה. בינתיים, נשמע קולה הזועק של ג'ניפר מהחדר השני: "דנה! אין אינטרנט!".
בדיוק כשניסיתי לשמור את הקובץ, המחשב קפא. מזל שיש לי זיכרון צילומי.
עוד על רזיסטנציאליזם.
 

זהירות בטיחות חיים שמחים

Posted in לוגוריאה by danazim on פברואר 28, 2004

הפוסט המצוין והשנון של קויםלדמותו הזכיר לי את נפלאות ההיבריש (או האינגלו, בעצם), הלא הם יצורי-הכלאיים שנולדים משילוב בלתי אפשרי בין עברית לאנגלית. בעוד שקויםלדמותו דן בשפתם של הייטקיסטים, הנגועה בהבלחות מן האנגלית גם כאשר אין בהן צורך, נזכרתי בימים שבהם הייתי בת-עשרה והתגוררתי בארצות הברית. מתוקף החיים, האנגלית די השתלטה על כל חלקה פנויה. בבית הספר ועם החברות האמריקאיות הייתי חייבת לדבר באנגלית, אבל כשהייתי מגיעה הביתה הייתי עושה מאמץ לספר להורי על תלאות היום בעברית. וכך היו בוקעים מפי המשפטים הבאים:
-"מחר בבוקר אנחנו הולכים על field trip" (בכל זאת, מה התרגום של field trip? טיול כמובן, אבל זה לא סתם-טיול, זה field trip).
-"על יום רביעי יש לי בחינה בכיתה של גברת נסמן" (מה לעשות שבאנגלית אומרים כיתה כשמתכוונים לומר שיעור? ולמה שאני אגיד אחרת?).
-"קיבלתי בי מינוס על המבחן שהיה באלגברה בגלל שכחתי לענות על החלק האחרון" (מה פתאום מילת זיקה? באנגלית זה עובד בלי).
אני חושבת שהבנתם את הפרינציפ.
מצחיק במיוחד היה הניסיון שלי לנהל יומן בעברית באותן שנים (האמת, שזה החזיק מעמד רק בחצי הראשון של השנה הראשונה; אחר כך עברתי לאנגלית), שהיה במשלב גבוה בארבע דרגות מהעברית היומיומית הדבורה, ומלא באנומליות מוזרות מהזן ההיברישי.
כל זה כמובן עבר חלף לו כשחזרנו ארצה, יחד עם המבטא השיקגואי (שאותו דווקא הבריחו עמיתי לכיתה, שצחקו עלי כל פעם כשפתחתי את פי לדבר באנגלית).
 
ומהיבריש – לצ'ינגליש, שהיא משהו אחר לגמרי: האנגלית השגורה בפיהם של תושבי סין העממית. כשהייתי בסין בסוף שנת 2000 ניסיתי לאסוף כל פנינת צ'ינגליש שנקרתה בדרכי. זה לא היה קל, כי חצי מהזמן, נתקלתי בהן בעודי סוחבת שני תרמילים ומפלסת דרכי בשלג בעוד שרבבות סינים על אופניים עוברים על פני ביעף תוך כדי צעקות "הלו! הלו!" (באותה תקופה לא הייתי מסוגלת לומר את ה- H word לאף אחד מהתיירים הזרים המעטים שפגשתי. זה תמיד היה Hi, או How do you do, או במקרים קיצוניים, Howdy). למרות זאת, הצלחתי ללקט כמה הברקות שמלוות אותי עד היום.
חלק ניכר מפנינות הצ'ינגליש מתנוססות על שלטים, והרכבות בסין הן מקום אידיאלי לפיזור שלטים שכאלה. חוץ משלטים המתהדרים בסתירות לוגיות, כמו אלה הקוראים באנגלית בלבד "נא לא לירוק" (אהמ, סליחה, זה לא הזרים שיורקים בסין [טוב, לא אכליל, אבל מבין אוכלוסיית היורקים בסין, יותר מ-99% מהם אינם זרים]), היו גם השלטים האלה:
"Forbidden to use when stabling" (נכתב על דלת שירותי רכבת, ואחרי קונסיליום של זרים ברכבת הוכרע שהכוונה היא שאין להשתמש בשירותים בעת שהרכבת אינה בתנועה).
"Attention safety happy life" (למרות שהתחזה בהתחלה למכתם זן, התברר לבסוף שזהו שלט שמבטיח לקורא אותו שאם ישים לב לענייני בטיחות – חייו יהיו מאושרים המה).
"Beware of hitting" (שלט התלוי על תקרה נמוכה, די מסביר את עצמו, והגיוני בערך באותה מידה ש-“watch your head" האמריקאי הגיוני).
"Stepping grass very fine" (כנראה מבטיח קנס לדורך על הדשא).
ולסיכום, השלט הזה שהתנוסס על חנות למוצרי עור בליג'יאנג, שהיה כל כך מוצלח שחייב תיעוד מצולם:
"Leather shoes improve one’s look center".

 

 

היו עוד הרבה פניני צ'ינגליש, אבל את חלקם לא אספתי כראוי, וזכרוני בוגד בי. כל מי שיש לו צ'ינגלישיזמים יד ראשונה מוזמן להוסיפם בתגובות.

כמה לינקים מצחיקים שמצאתי:

"תיקי הצ'ינגליש" בחסות ה"טלגרף" הבריטי.

עוד שלטים מצ'ונגלשים.

על צ'ינגליש בשלטים החדשים של הרכבת התחתית בטאיפיי.

מאמר שכתב מרצה סיני ממכללה טכנולוגית בוונז'ו: "איך להימנע מצ'ינגליש".

 

משטרת תל אביב מציגה: הקומוניקט האולטימטיבי

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 27, 2003

אל תגידו לא ידעתם: טולסטוי מלשכת הדוברות של משטרת מחוז תל אביב חזר, ובגדול. והפעם, בסיפור על שוטרים שבאו לסגור מועדון הימורים לא חוקיים, אך נאלצו לעזוב את המקום בבהילות זמן קצר אחר כך בגלל הפיגוע בכביש גהה, לשמחתם הרבה של המהמרים. סיפור די לא נעים, שעליו גם וואינט דיווחו בהבלטה, אבל או-הו, אילו מליצות! כאלה שיספיקו למלא רומן עב-כרס.
כבר הכותרת נשמעת מבטיחה: "המהמרים צהלו עת עזבו השוטרים לסייע בזירת הפיגוע".
הטקסט המלא מופיע כאן. הנה מספר פנינים: "התמכרותם של מהמרים מעבירה אותם על דעתם", כתב מי שכתב. "עם קבלת ההודעה אודות הפיגוע… עזבו (השוטרים) את מועדון ההימורים למצהלות החשודים, שאף הדליקו נרות לחגוג את המשך הערב" (שם, שם). ואז, השוטרים "שהזדעזעו מתגובת המהמרים הטרודים בהבלי המשחקים" (שם, שם) חזרו למועדון ההימורים אחרי שעזבו את זירת הפיגוע, וגילו "למגינת ליבם" (שם, שם) את המועדון "מלא מפה לפה".
אין ספק, לשכת הדוברות של מחוז תל אביב היא ה-מקום אם יש לכם שאיפות ליריות (בשילוב עם תובנות סוציולוגיות\פסיכולוגיות דה לה שמאטע).

דיון קודם בקומוניקטים ליריים פרי עט המשטרה –  פה.

 

דיסקליימר: כותבת שורות אלה אינה מזלזלת בעבודת הקודש של משטרת ישראל, ומעריכה אותה, וגם את עבודת הדוברות היא מעריכה.

סיפורי ניו יורק

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 15, 2003

I like New York in June

בפעם הקודמת שהייתי בניו יורק, גרתי בה חודשיים וחצי. זה היה באפריל-יולי 2001, אחרי שסיימתי טיול תרמילאים של חצי שנה. הגעתי לניו יורק עם לב שבור, לאות של פוסט-טיול, וחוסר רצון ברור לחזור לישראל. עד שעזבתי אותה, חודשיים וחצי אחר כך, הצלחתי לשכנע את עצמי שאני רוצה לחזור הביתה, שאני מתגעגעת לחברים שלי, ושכדאי לי לעזוב את ניו יורק עכשיו, כדי שיישאר לי קצת כסף למצוא עבודה בנחת ולא להסתער על הדבר הראשון שיוצע לי בארץ.
באותה תקופה גם הצלחתי להבין את הרציונל מאחורי השיר הזה של הארי נילסון. ניו יורק ביוני חיננית להפליא. למעשה, ניו יורק במאי הרבה יותר חיננית, אבל במאי היא עדיין נתונה לקפריזות של מזג האוויר, בעוד שביוני הקיץ עומד בפתח, והכל נראה מבטיח ונעים. לפנות ערב אפשר לרוץ בפארק מבלי לטבוע בזיעה, ובערב עדיין אפשר ללבוש סודר קל ולהתפעל מכך שיש אור עד מאוחר.
בתקופה שגרתי בניו יורק, מאחר שלא עבדתי, ביליתי לא מעט ימים בשיטוטים ברחובות מנהטן. מיפיתי את האי לפי מפתח מאפינס (ראו פוסט קודם), לפי מפתח שירותים (איפה ישנם שירותים נקיים עם נייר בכל אזור, לשעת הצורך), לפי מפתח פרוזן יוגורט (טייסטי דילייט, המצאה שהופכת למיותרת למדי כשמזג האוויר נמוך מטמפרטורת הגלידה), ועוד.
היה נחמד לגלות שהרבה דברים נשארו אותו דבר: בהוט אנד קרסטי עדיין ניתן למצוא את המאפין אוכמניות (או הדובדבנים, או החמוציות) הכי טעים, בברד פקטורי בגרניץ' וילג' יש את השירותים הנקיים ביותר באותו אזור, ותחנת הסאבוויי של קוי לקסינגטון אבניו ביוניון סקוור עדיין מתריעה בפני היוצאים מהרכבת להיזהר מה"פלטפורמה הנעה", אותה יישות מסתורית שבתחילה חשבתי שהיא משתכנת במחוזות הדימיון, עד שפעם כמעט עפתי לתוך המסילה כאשר התמהמהתי לרדת מ"פלטפורמה נעה" שכזאת.
מאז יולי 2001, הוחלפו כל הרכבות בקווים האלה בזן חדיש יותר, כזה ש"מדקלם" באופן אוטומטי את פרטי הקו, את התחנה הנוכחית, הבאה, וכל פרט חיוני אחר. כשהרכבות האלה יוצאות מהתחנה, כשהנהג משחרר את הבלם ומתחיל את האצת הרכבת, גיליתי שהקול שהן משמיעות הוא לא אחר משלושת התווים הראשונים של השיר  "Somewhere" מתוך "סיפור הפרוורים".

גילוי זה הוביל אותי לזמר באופן כמעט תמידי – “There’s…. a… place for us" כל פעם שיצאתי מתוך רכבת תחתית. שיר זה התגלה כנשק אפקטיבי נגד שירי החג, שעליהם יגיע פירוט בהמשך.

 

החלק הצפוני במפת הרכבת התחתית של ניו יורק. הקווים הירוקים הם קווי לקסינגטון אבניו

 

 

הייתי בניו יורק עשר פעמים בחיי, כך שאת כל הדברים הטוריסטיים – פסל החירות, מגדל אמפייר סטייט, מגדלי התאומים שאינם עמנו עוד – כבר הספקתי לעשות מזמן. אבל הפעם החלטתי לחזור על בילוי קוואזי-תיירותי שכבר הספקתי לעשות בעבר לפחות שלוש פעמים: לקחת את המעבורת לסטטן איילנד, לשם ההפלגה ולא לשם ביקור ביעד. עקרונית, מדובר במעבורת פונקציונלית לכל דבר; תושבי הרובע סטטן איילנד משתמשים בה כדי להגיע אל מנהטן וממנה. אך לתיירים, המעבורת מציעה נוף מרהיב למדי של דרום מנהטן ושל פסל החירות ואליס איילנד.
ביום שבו עליתי על המעבורת הייתי מלווה בעוד שני אנשים שלהם זו היתה הפעם הראשונה בניו יורק. הצעתי להם לעלות על המעבורת והם התלהבו – בעיקר נוכח העובדה שלא צריך לשלם כדי להפליג. הם גם לא הוטרדו ממזג האוויר הקר בהיותם בני מחוזות קרים יותר.
על סיפון המעבורת היה לא נעים; נשבה רוח קרה שסימרה את שיערי (שהיה נתון בכובע צמר), ושילחה אותי פנימה, לתוך בטן המעבורת, בעוד ששני מלווי נשארו על הסיפון. הנוף שנשקף נראה עצוב. בלי המגדלים זה פשוט לא אותו דבר, לא נראה מלא הוד והדר כפי שהיה נראה פעם.
קודם לכן, בדרך לרציף המעבורת, חלפנו על פני גראונד זירו. לא תיכננו לעבור שם, זה פשוט היה בדרך, אם הולכים ברגל – כפי שעשינו – מקאנאל סטריט עד לרציף. פעם, כשעמדו כאן המגדלים, היו תיירים באים לשם כדי לעלות על אחד מהם לתצפית מרהיבה על העיר. עכשיו, באים לשם תיירים כדי לערוך תצפית על אתר ההשמדה המפורסם בתולדות ניו יורק. חלקם גם מצלמים. את מה? גראונד זירו נראה כרגע כמו אתר בניה גדול, כמו קרחת יער משונה באמצע יער של עצי סקוויה אדירים.

Tis the season to be jolly'

 

הייתי פעם בניו יורק בדיוק בתקופת כריסטמס. זה היה לפני חמש שנים. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב בתקופת החגים, שכן גרתי בארה"ב בילדותי. אבל משום מה, הנחתי שהמתקפה הכוללת של שירי 

חנות הכלבו "מייסי'ס", מקושטת לרגל החג

הכריסטמס – ברדיו, ובמערכות ההגברה של החנויות – מתחילה רק שבוע-שבועיים לפני פרוץ החג.

 כלל לא זכרתי שכחודש לפני 24 בדצמבר נכנסים הרדיו והחנויות לאופנסיבת שמאלץ שלא נודעה כמותה. כמעט כל חנות שנכנסתי אליה השמיעה איזושהי גרסה של

"Have yourself a merry little Christmas"

או "Should Old Acquaintances Be Forgot". חברתי האהובה ל' אמרה לי שכל שנה בתקופה הזאת היא מרגישה הכי לא שייכת בעולם – למרות שהיא מתגוררת בעיר הזאת כבר למעלה משש שנים רצופות.
לא רק הלקוחות (טוב, אולי זו רק אני) סובלים ממחרוזות השירים החדגוניות לחג; בבית המרקחת הענק הסמוך לדירה שבה השתכנתי, בעודי עומדת מול מדף עמוס בתכשירים מונעי שפעת ומנסה להחליט מה יעזור לי להדוף את הווירוס שהתחיל לקנן בי, פנה אלי לפתע אחד העובדים, שעד אותו רגע סידר בשתיקה את המוצרים על המדפים, ושאל, "היית מסוגלת להאמין שהם משמיעים את המוסיקה הזאת – אותם חמישה שירים – ברצף, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע?". חייכתי אליו במבוכה. לא ידעתי מה לומר לו. שזה נורא? שאני במקומו הייתי משתגעת? "ניסיתם לבקש שיפסיקו, שיגוונו?", שאלתי לבסוף. "כן, אבל זה לא עזר", הוא השיב. ואז, קול נשי במערכת הכריזה עלה על מערכת ההגברה וצעק "ג'ון, שיחה בקו 2". העובד, ששמו היה כנראה ג'ון, התנצל ואמר שהוא חייב ללכת, ובינתיים מערכת ההגברה חזרה להשמיע את השיר לחג שהתנגן שם לפני ההפרעה.

Walking in the Winter Wonderland

 

בסוף זה יקרה לי. יום אחד אני אנחת בשדה התעופה קנדי בניו יורק, אעמוד בתור לביקורת של מחלקת ההגירה, ואז יגיע איש גדול במדים ויעצור אותי על ייבוא סיטונאי לא-חוקי של מזג אוויר רע לארצות הברית ולניו יורק בפרט. אין דרך אחרת להסביר זאת. כמעט כל פעם שהגעתי לניו יורק, מזג האוויר היה מקסים עד לרגע הגיעי לשם,

שלג בסנטרל פארק

ומהרגע שהגעתי (לפעמים כמה שעות אחר כך) התנאים האקלימיים היו עוברים תהליך מהיר של התחרבנות, בלי תקנה ובלי סיכוי לשיפור – אלא לאחר עזיבתי את העיר. בביקור אחד שלי בניו יורק, במאי 1998, התחיל לרדת גשם שעות ספורות לאחר נחיתתי, ולא הפסיק אלא לאחר עזיבתי, כעבור שבועיים. חברי הטוב ב' ודאי יטען כי האמירה הנ"ל משולה לטענתי הילדותית-לטענתו אך האמיתית-לטענתי, שביום שבו השארתי כביסה על החבל או שכחתי את המטריה בבית הכרחי שיירד גשם, אבל האמינו לי – כאן אני באמת יודעת על מה אני מדברת. יום לפני בואי לניו יורק, העיר התהדרה ב-12 מעלות צלזיוס; כשיצאתי מהיכל הטיסות המגיעות בשדה התעופה אל טור המוניות, שרר בחוץ קור של אפס מעלות, שרק התעצם עם כל יום שעבר.

הנחתי-קיוויתי שלא יהיה בניו יורק כל כך קר – אבל בכל זאת באתי מוכנה להתמודד עם כל כפור, יהא אשר יהא. תמיד אני חושבת שאני באה מוכנה, אבל בסוף, לא משנה מה המצב, אני בסוף שואלת מעיל חורף ראוי מהמארחים. הפעם לפחות הבאתי את הצעיף והכובע מהבית; גם כפפות הבאתי, אבל נאלצתי לשאול זוג עבה יותר.
לא משנה כמה שכבות אני לובשת, וכמה נוצות אווז יש במעיל החורף של המארחים, הקור הזה משאיר אותי חסרת אונים. אין לי מושג איך עברתי שני חורפים איימתניים בשיקגו (עיר שידועה במזג האוויר המחורבן שלה). ערב אחד, בעודי מנסה להילחם ברוח המקפיאה, שהעיפה פתיתי שלג הישר לתוך המרווח בין פתח ה"וי" של הסוודר שלי לבין הצעיף שלי, נשבעתי לעצמי שאני לא מתכוונת לקטר השנה בכלל על החורף התל אביבי. אם יש תחום אחד בו הארץ עדיפה על פני ארה"ב (יש עוד כמה, אל תמהרו לגנות אותי) – זה החורף.
ניו יורק, כידוע, מלאה במשוגעים. חלק בלתי מבוטל מהם ניצפה רץ בסנטרל פארק בשורטס (!), ביום הכי קר שעבר עלי שם. למרות שהבאתי את חליפת הריצה החורפית שלי, כדי לרוץ בפארק לזכר התקופה האביבית שבה התגוררתי בעיר, היא נאלצה להישאר במזוודה עד ליום הראשון שהכספית במדחום נסקה אל מעבר לנקודת האפס. היו שני ימים כאלה, ואז כבר הייתי צריכה לחזור לישראל. סבתא שלי בטח היתה אומרת שהשפעת הסתערה עלי בגלל הריצה בקור. אבל לא סיפרתי לה על זה בכלל.

נספח: על יוהרה וקריוקי

הבר "ליט" על השדרה השניה בין רחוב 6 ל-5, שלדברי חברתי ל' הוא אחד הבארים הטובים באיסט וילג' ובעיר בכלל, מקיים ערבי קריוקי במרתף מדי ראשון באחת עשרה, ומושך אוכלוסייה מגוונת של זמרים חובבים לצד חובבנים צעקנים, רובם ככולם מסוממים מהתחת. אם מגיעים מספיק מוקדם, אפשר להזמין כמה שירים ולשיר את כולם. אם לא, צריך לשחד את הדי-ג'יי שייקדם אותך בתור. ומה מצאתי את עצמי שרה, על במה, מול מאה אנשים די שתויים ומאוד מסטולים? תנחשו בעצמכם. וכן, כמובן, שוב שרתי wife of a postman. לא נורא. הטעות הזאת החווירה לנוכח הזיופים שבהם התהדרתי.

(והנה רמז, למי שהתייאש מהניחושים)

ניו יורק, ניו יורק, זה לא בית

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 13, 2003

כשהמטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון חשבתי שאולי עליתי על הטיסה הלא נכונה. אף אחד לא מחא כפיים. 

ככה זה נראה, כנראה, בטיסת אל-על מניו יורק לתל אביב שיוצאת ביום חמישי בערב ונוחתת ביום שישי אחר הצהריים. הרכב דמוגרפי לא הומוגני של 90% אנשי עסקים עם סמסונייטים שחורים ו-10% שאר האוכלוסייה.

מה עושים עם מגפיים, שלושה זוגות גרביים (אחד מהם עד הירך), פליס ומעיל ב-23 מעלות צלזיוס? ומה עושים עם וירוס ניו יורקי שבמשך 3 ימים הסכים להפסקת אש אבל חמש דקות לנחיתה בתל אביב החליט שכל ההבנות בטלות ומבוטלות? ומה עושים עם בטן שהתרגלה לאכול מאפין אוכמניות פעמיים ביום לפחות?

עוד על ניו יורק – בקרוב מאוד

(ולאוהבי המאפין – אתר חביב)

איים בזרם: מלכיצדק

Posted in לוגוריאה by danazim on נובמבר 19, 2003

היום בעבודה, בין ידיעה חמה אחת (פיגוע הירי במסוף הגבול ע"ש יצחק רבין באילת) לשניה (בוש בבריטניה: על ישראל להפסיק הבניה בהתנחלויות), שמעתי את הידיעה הזאת: בית המשפט גזר ארבע שנות מאסר בפועל ושלושים אלף שקל קנס על אדם שהתחזה לקונסול של מדינה לא קיימת – "מדינת מלכיצדק". הוא הורשע בהונאת עשרות אנשים כשהנפיק להם דרכונים ואשרות כניסה לאותה "מדינה".

מסתבר של"מדינה" כביכול יש גם אתר אינטרנט, בו נטען שהמדינה כוללת כמה איים וקבוצות איים – איי טאונגי, האי מלפלו, והאי קליפרטון שבצפון האוקיאנוס השקט, האי סולקופה ואיי קאריטאנה שבדרום האוקיאנוס השקט, ויבשת אנטארקטיקה, לא פחות. מהשמות האקזוטיים לא יכולתי לדעת אם המקומות קיימים באמת (חוץ מאנטארקטיקה – שקיומה לא מוטל בספק).

קפטן קוק

כשהייתי קטנה היתה לי היקסמות מאנשים כמו אבל טזמן וקפטן ג'יימס קוק, וכמותם, היתה לי שאיפה נסתרת להיות מגלת-ארצות. הבעיה היתה שכבר לא נותר מה לגלות. במידה מסוימת, מנוע החיפוש גוגל הומצא בדיוק בשביל אנשים כמוני, שהיו רוצים להיות קפטן קוק אבל לרשותם לא עומדים ספינה בשם "אנדוור", וכמה עשרות ימאים.


הלכתי לגוגל.קום וערכתי חיפוש קצר על המקומות שנכללים בשטחה של "מדינת מלכיצדק". רוב האיים שם הם מצחיקים בפצפוניותם, ולכולם היה קיום חיצוני מלבד האיזכור באתר האינטרנט של ה-Dominion of Melchizedek. האי מלפלו נמצא תחת ריבונותה של קולומביה (אפילו באתר של מלכיצדק נכתב ש"קולומביה סבורה שהאי נמצא בריבונותה"), והוא מתהדר בבעלי חיים (נמרים, כרישים) נדירים ומרהיבים ביופיים.

  האי קליפרטון – אם אפשר לקרוא לו "אי", יותר נכון לכנותו אטול (atoll) או אי טבעתי, שכן הוא מכיל לגונה אדירה של מים מתוקים – הוא בית גידול לאלפי ציפורי מים וסרטנים, ונמצא בריבונות צרפתית, אחרי שצרפת ומכסיקו רבו עליו. האי סולקופה, על פי כמה אתרים, הוא בכלל חלק מפיג'י, איי קאריטנה הם קבוצת איים בפולינזיה, השייכים לפולינזיה הצרפתית, ואיי טאונגי הם חלק מאיי מרשל.

 

ררוטונגה (ביום בהיר) והאיים-הירחים שלו

לא הייתי באף אחד מהמקומות האלה, אבל הייתי לא רחוקה משם – באיי קוק שבפולינזיה (הנמצאים תחת ריבונות ניו זילנד), או יותר נכון, באי הגדול ביותר והמיושב ביותר שלהם, ררוטונגה. ררוטונגה הוא אי די קטן. אורכו של הכביש המעגלי המקיף אותו, שבו הייתי רוכבת בערך אחת ליום, הוא 40 ק"מ לערך. לחופה הדרומי של ררוטונגה שוכנים ארבעה איים קטנטנים, איונים ממש. כמו הירחים של צדק, אין בהם כל תועלת. הם לא מיושבים, והינם קטנים ומסולעים מדי מכדי לשמש כקרקע חקלאית. הם הזכירו לי את האי שאליו נשלח הרודן פרדיננד פדהצור מתוך ספרו של אפרים סידון "פרדיננד פדהצור בקיצור" – שהכיל, לפי התיאור, "שלושה עצי קוקוס, טווס וקופים". ואולם, באיונים הפצפונים האלה גם אין טווס וקופים (למרות שעצי קוקוס יש הרבה). אני מניחה שאילו מישהו היה רוצה, הוא היה יכול להחליט שהוא מקים מדינה חדשה על אחד האיים האלה. יכול להיות שזה גם היה עובר בשקט – אם לא מתחילים להונות את כל העולם, כמובן.

על יוהרה ומגדלי פאר

Posted in לוגוריאה by danazim on נובמבר 5, 2003

נראה שהפכתי למש"קית קרלי סיימון של "רשימות". לזכותי ייאמר שלא ממש התחולל מאבק על התפקיד הזה. עכשיו בטח כבר יותר תתקשו להאמין לטענתי (האמיתית לחלוטין) שאני רוחשת לזמרת הזאת סימפטיה ותו לא.
אחרי שקראה את שני הפוסטים שלי (הראשון והשני) הנוגעים לגברת סיימון, שאלה אותי אתמול בלילה א' אם במקרה ראיתי את הידיעה על קרלי סיימון והדאקוטה. אמרתי לא, ומייד הלכתי לחפש את האינפורמציה, מתוך תחושה עמומה שבסופו של דבר זה יהפוך לפוסט קרלי-סיימוני שלישי במספר.

הדאקוטה, בפינת הרחובות 72 מערב וסנטרל פארק ווסט

ובכן, קרלי סיימון ביקשה לה לקנות דירה ב"דאקוטה", מגדל של דירות פאר באפר ווסט סייד במנהטן הצופה אל סנטרל פארק. מלבד העובדה שבמגדל משתכנים כמה אנשים מאוד עשירים, פרט המידע המוכר ביותר על ה"דאקוטה" הוא שהדייר לשעבר ג'ון לנון מת בפתח המגדל לאחר שהמתנקש ג'ון צ'פמן ירה בו מטווח קרוב ב-8 בדצמבר 1980.
הדירה שאותה רצתה סיימון לרכוש מבני הזוג לורנס והולי סטון, דירת שני חדרים בסך הכל, הוצעה למכירה תמורת הסכום הפעוט של 990 אלף דולר. כדרכם של מגדלי דירות פאר במנהטן (ולמרבה הצער, גם של מגדלי דירות רגילים לחלוטין), מתנהל ה"דאקוטה" כקו-אופ, כלומר, יש לבניין "ועד מנהלים", שמורכב מנציגי הדיירים, שתפקידו בין היתר גם לברור בקפידה את האנשים המעוניינים להפוך לדיירים עתידיים בבניין. פלוני המעוניין לרכוש דירה בבניין קו-אופ לא פעם יידרש להמציא לאותו ועד מנהלים תלושי משכורת, מכתבים אוהדים ממנהל הבנק, וכל מסמכולוגיה אחרת שייבקש הוועד, וכן יוזמן להתייצב בפני הוועד לראיון אישי. אותו ועד גם צריך לאשר כל שינוי שיחפוץ בעל דירה לערוך בדירתו.
מתקבל על הדעת לחשוב שסיימון בת ה-58 היא דווקא מועמדת לא רעה לדור ב"דאקוטה". ועדים של בנייני פאר במנהטן לא מאוד אוהבים כוכבי פופ, כי הם חוששים מהמפגע שיעבור לבניין יחד עם הכוכב – המעריצים. אבל קרלי סיימון היא לא מדונה, וגם לא בריטני ספירס. המעריצים שלה כבר מבוגרים ויש להם דברים יותר טובים לעשות מאשר לעמוד בפתח הבניין ולהציק לדורמן. וסביר להניח שכל התמלוגים שצברה מ-"You’re So Vain" והאוסקר שבו זכתה על שיר הנושא לסרט "נערה עובדת" הם מספיק טובים להוכיח לוועד של הקו-אופ שיש לה מניין להביא את הכסף לרכישת הדירה ולתשלום המסים החודשיים (שבטוח מגיעים לכמה אלפי דולר בחודש בהתחשב בעובדה שמדובר במגדל פאר).
ואולם, מסתבר שדווקא בשלב הראיון האישי כשלה סיימון; בני הזוג סטון, בעלי הדירה, טענו בפני כתב סוכנות אי-פי שסיימון התנהגה כלפי הוועד ב"חוסר כבוד וגסות רוח", כאשר בראיון האישי תבעה מהוועד שיאפשרו לה להוסיף חדר אמבטיה נוסף לדירה. הוועד לא התרשם מהתביעה של סיימון, והחליט בסופו של דבר כי הוא אינו מאשר לה להפוך לדיירת ב"דאקוטה".
אבל כאן לא מסתיים העניין. סיימון, שכמוני היתה גם משוכנעת שהדירה בכיס שלה, מיהרה ושילמה למוכרים עשרה אחוז ממחירה כמקדמה עוד לפני שניגשה לשלב האישור הפורמלי. כאשר גילתה שלא עברה את מבחן הוועד, דרשה לקבל את כספי המקדמה בחזרה. אך בני הזוג סטון סירבו, בטענה שהיא אחראית לכך שהוועד דחה אותה, מאחר שהתנהגה לא כיאות.
עורך דינה של סיימון, סטיבן הוכברג, אמר כי חברי הוועד שאלו את מרשתו מדוע "מישהי במעמדה מתעתדת לרכוש דירת שני חדרים בלבד", ורמזו כי ייתכן שסיימון מבקשת לרכוש את הדירה בשביל אחד מילדיה ולא בשבילה, כפי שהצהירה. "ההתנהגות של חברי הוועד העליבה את מרשתי, שציפתה שינהגו בה בנימוס ויציבו בפניה שאלות הוגנות ונאותות – ולא יתקיפו אותה", אמר הוכברג לתקשורת. בינתיים, הגישה סיימון תביעה לבית המשפט הגבוה של מדינת ניו יורק להשבת דמי המקדמה המגיעים לה, לטענתה.
משום מה – אולי בגלל שכבר שני פוסטים הקדשתי לשיר הזה – הפרשה הזאת גרמה לי להתחיל לזמזם באופן בלתי רצוני את "You’re So Vain". יש כאן בעצם שתי ישויות יהירות. האחת היא סיימון, שחשבה שהצלחתה עם הוועד מובטחת, והשניה הוועד, שהעז לדחות את סיימון בגלל שהעזה ברוב חוצפתה לרצות לרכוש דירת שני חדרים בלבד – ולא, נניח, את אחד מהפנטהאוזים בני עשרת החדרים (לפחות), כיאה לכוכבת פופ במעמדה.
מאחר שהשיר סירב להרפות ממני, החלטתי לעשות מעשה וערכתי לו עיבוד קל כדי להתאימו לפרשה. לפחות בגרסה הזאת לא ייקשה על הקוראים להבין מי פה היהיר. בכמה מקרים השארתי את הטקסט המקורי, כי הוא התאים מבחינה תמטית גם לעיבוד החדש.

You walked into the meeting,
Like you were walking on to a yacht
Your hat strategically dipped below one eye
Your scarf it was apricot
You had one eye on the condo and you laid the money down
And all the board thought that you’ll buy the penthouse, you’ll buy the penthouse.

You’re so vain,
You probablly thought that you’d be the buyer
You’re so vain,
I bet you thought that you’d be the buyer, didn’t you? Didn’t you? Didn’t you?

Well, they sat you down and you eyed them all up
While they scratched in their pad
And you said you wanted an additional bath
And that it was a demand.
But they didn’t like your attitude,
And thus they turned you down
You had some dreams, they were clouds in your coffee, clouds in your coffee, and

You’re so vain
You probably thought that you’d be the buyer
You’re so vain
I bet you thought that you’d be the buyer, Didn’t you? Didn’t you? Didn’t you?

Well I hear you went to Laurie and Holly Stone
To get your down payment back
But they said that it was all your fault
And put the money in the bank.
You sent your lawyer to the courthouse and
He said the board was crap,
They acted like you were the wife of a postman, wife of a postman, and-

You’re so vain…

מלות השיר האמיתיות – כאן.

ושוב תודה לא' שהביאתני עד הלום.

זה לא גברת (וגם לא ממש אדון)

Posted in לוגוריאה by danazim on נובמבר 4, 2003

לא נהוג לכתוב ביקורת ספרים על ספר לפני שקריאתו מסתיימת, אבל הספר שאני קוראת עכשיו הוא כל כך יוצא דופן שאני מרשה לעצמי. ובכל מקרה הרי אני לא מתכוונת לספר לכם את כל סיפור העלילה, כי זה יהרוס לכם את חווית הקריאה של אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. תמהני: גם לכם זה קורה? אתם מתחילים לקרוא ספר, והוא מסב לכם כל כך הרבה עונג, שאתם ממש נאבקים בעצמיכם וכופים על עצמיכם משטר קפדני של קריאה איטית ומדודה, טעימה אחר טעימה, כי אתם רוצים שהוא ימשיך לנצח, ולא יסתיים לעולם?

עטיפת הספר בכריכה רכה

"מידלסקס" הוא הרומן השני של הסופר האמריקאי ממוצא יווני, ג'פרי יוג'ינידס, והוא מסופר מנקודת מבטו של אנדרוגינוס ושמו קאל, שנולד עם אברי מין של שני המינים כתוצאה מעיוות כרומוזמלי-גנטי (המכונה בלשון מדעית 5-alpha reductase); עד שמלאו לו 14 הוא גדל כבת ושמה קאליופה. מה קרה אחרי גיל 14? לא מספרת. אחרת לא תקראו את הספר.

אך זהו לא רק הסיפור שלו; יוג'ינידס מגולל כאן אפוס רחב יריעה המתחיל בסיפור הינצלותם של הסבא והסבתא של קאל מהטבח שערכו הטורקים ביוונים שהתגוררו בעיר סמירנה (שלימים הפכה לאיזמיר) ב- 1922, איך הצליחו כנגד כל הסיכויים לעלות על אוניה שהביאה אותם לחופיה של ארצות הברית, שם התישבו בדטרויט, והקימו משפחה. סיפורם – המדהים, יש לומר – של הסב והסבתא, וכן של האב והאם של קאל\יופה, גם מציע הסבר גנטי-ביולוגי לעיוות שעמו נולד\ה. יוג'ינידס מספר כי הרעיון לספר עלה בו לפני שנים רבות, כשקרא את ספרו של מישל פוקו "זכרונות של אנדרוגינוס מהמאה ה-19", והוא שילב בו קטעים מתוך ההיסטוריה המשפחתית שלו.
הגאונות של הספר מתחילה כבר בשם שלו – "Middlesex". לא, לא מדובר במחוז האנגלי בן אותו שם. משפחתה של קאליופה עוברת לבית בפרוור העשיר גרוס פוינט, ה"סביון"של דטרויט, אם תרצו, שממוקם ברחוב מידלסקס, ובבית זה מתחילה קאליופה להבין שמשהו כנראה לא בסדר איתה. אבל בנוסף לפירוש הפשט הזה, ישנו עוד פירוש, שטמון בפירוק המשמעות של הצירוף Middlesex תוך התמקדות בסיומת (sex) במשמעותה המקובלת. שכן קאליופה אינה באמת נקבה, וגם לא זכר. מה היא? משהו באמצע.
העובדה שמדובר במשפחה ממוצא יווני מאפשרת ליוג'ינידס לרפרר באופן מודע ליצירות ספרותיות גדולות מיוון העתיקה, בהן "האיליאדה" ו"האודיסיאה" של הומרוס, וכמובן לאזכר את המיתולוגיה היוונית. כאן גם המקום לציין שקאליופה בעצמה קרויה על שם אחת המוזות במיתולוגיה היוונית. בנוסף, העובדה שהסיפור מובא מנקודת המבט של קאליופה הבוגרת, שבשלב הזה כבר חיה כגבר ושמו קאל, יוצרת כל הזמן פער אירוני.

ג'פרי יוג'ינידס. השראה מפוקו

ספרו הקודם של יוג'ינידס,"The Virgin Suicides" עובד לסרט על ידי סופיה קופולה (בתו-של), והופץ בארץ תחת הכותרת "חמש ילדות יפות". לא יצא לי לקרוא את הספר (אבל ברגע שיגיע היום המר והנמהר – והוא קרוב – שבו אסיים לקרוא את "מידלסקס", אמהר להשיג אותו ואקרא אותו), וגם את הסרט פיספסתי כי לא הייתי בארץ. נראה שגם "מידלסקס" עשוי להיות מעובד למסך – יש לו את כל הנתונים להפוך לסרט שמפיצים יאהבו להדביק לו את הכינוי "שערורייתי" (כפי שעשו בשעתו ל"בנים אינם בוכים" של קימבלי פירס, שגם הוא עסק בשאלות של מגדר וזהות מינית). אני מציעה שלא תחכו לסרט; למרות שהעלילה סוחפת לחלוטין – גולת הכותרת כאן היא כישרון הכתיבה של יוג'ינידס והסגנון הכל-כך ייחודי שלו בסיפור הסיפור המדהים הזה. לא בכדי זכה הספר השנה בפרס פוליצר לספר פרוזה.
הספר יצא בארה"ב בסוף 2002, ובכריכה רכה הופיע רק בספטמבר 2003 (בהוצאת בלומסברי). מי שמתפרנס מתרגום ספרים מוזמן לעניין את הוצאות הספרים בישראל בהוצאתו לאור. אני לא מקנאה במי שיחליט לתרגם אותו כי הנעליים של יוגינידס גדולות למדי. אבל אני לגמרי מקנאה בכל מי שעדיין לא קרא את הספר, על כך שהספר הזה מצפה לו.
מי שרוצה לקרוא עוד – כולל קטעים מהספר – מוזמן ללחוץ כאן ולהגיע לאתר של יוג'ינידס. יש גם ראיון איתו, ולקט ביקורות מהללות ממיטב העיתונות האנגלית והאמריקאית.
תבלו.