דנה ברותחין

נחרן בלתי נלאה

Posted in היום לפני... by danazim on נובמבר 10, 2003

אנשים שכמותי, שבימים אלה חולקים את מיטתם עם חמישה ספרים, מחברת, קופסאת טישוז ועט – אינם רגילים לארח במיטתם קולות זרים לפני השינה. או, במלים אחרות, אני לא רגילה לאנחות, נשימות כבדות או נחרות, שכן החפצים שנקבתי לעיל אינם משמיעים אותם, ודברים שאינם דוממים ואינם אני אינם מצויים לפי שעה במיטתי.

אבל היתה תקופה שבה הייתי צריכה מדי ערב להתמודד עם תופעות קוליות אחרות בחסות החשיכה. זה היה בתקופת הטיול שלי, כאשר את רובם המכריע של לילותי העברתי בחדרים משותפים (ע"ע dormitories) במיני אכסניות שונות ומשונות. אז גם הגעתי להבנה שלפחות חמישים אחוז מאוכלוסיית העולם משמיעה קולות בעת שינה, רוצה לומר – נוחרת! לפני שארחיב, אציין כאן כי אני משתייכת לחצי השני של אוכלוסיית העולם. איך את יודעת, אתם שואלים? כי אמרו לי. כשאני ישנה אני שקטה כמו אבן. והפעם היחידה שנחרתי בריש גלי היתה אחרי הניתוח שעברתי, ואז היתה לי סיבה טובה (האף שלי היה מפוצץ בתחבושות, כאילו?).

על כל פנים, עד מהרה נאלצתי לקבל כעובדה את הימצאותם של הנחרנים, והצטיידתי בכמה רקוויזיטים ותחבולות כדי להילחם בהם.

  • ראשית, התרגלתי לישון עם אטמי אוזניים. כחמישים אחוז מהזמן, האטמים לא מנעו מקולות הנחרה לחלחל להם לתוך אוזני, אבל כן הצליחו – בעוז ובגבורה – לאטום את קולו של השעון המעורר שלי, מה שיצר בעיות חדשות וגרם לי להצטייד בשעון מעורר אנושי, כזה שיטלטל אותי בבוקר כדי שלא אפספס את הרכבת\אוטובוס שלי.
  •  שנית, פיתחתי יכולת מפתיעה: האפשרות להסיק ממראיהם של שכני לחדר את מידת נחרניותם. למרבה הצער, אומדני מעולם לא הכזיבו. דבר אחד נותר פתוח: אופיים הנחרני של המשתכנים. שכן כפי שגיליתי עד מהרה, ישנם כמה סוגי נחרנים, והם שונים זה מזה בתכלית. אבל נגיע לזה עוד מעט.
  • שלישית, על סמך היכולת שאודותיה פירטתי בסעיף הקודם, השתדלתי להקדים שינה לנחירה, סו טו ספיק. כלומר, היה ואיבחנת את אחד משכנייך לחדר כנחרן פוטנציאלי, לכי לישון לפניו, כדי שתוכלי להירדם בשקט ובשלווה. הדבר הזה היה הכי קשה לביצוע, שכן כדרכם של אנשים בטיול, גם אני לא הרביתי להקדים ללכת לישון, ובמיוחד כשטיילתי עם עוד אנשים והיו לי חברה ושעשועים עד אמצע הלילה.
  •  רביעית, והיה ונקלעת למערבולת נחרות בלי אפשרות להתגונן – אין מנוס אלא להשתמש בנשק יום הדין. ונשק זה הוא טילטול המיטה של הנחרן, כדי להביא אותו להתהפך ולשנות תנוחה, דבר שאמור ליצור מורטוריום של כמה דקות לפחות בנחרות. שיטה זו היתה אפקטיבית במיוחד לנחרנים שחלקו איתי אותה מיטת קומתיים, קונסטרוקט רעוע כשלעצמו שדי בהתהפכות תמימה כדי לטלטלו עד כדי חריקת צירים וקיפצוץ קפיצים. השיטה אומנם לא פותרת את בעיית הנחרנים ששכבו במיטות אחרות, למרות שזכורה לי פעם אחת שמצוקתי היתה כה גדולה, עד שקמתי ממיטתי והתחלתי לטלטל ידנית את מיטתו של הנחרן (פירוט בהמשך).
  • התחבולה החמישית והאחרונה, יש בה משום כניעה והרמת ידיים. נואשת? ניסית הכל ועדיין לא הצלחת להפסיק את קולות הנחרה? הוציאי ווקמן והירדמי לצליליו. זה לא ממש נוח, והשינה לא עמוקה מספיק, אבל אם כבר לשמוע קולות באמצע הלילה, עדיף שהם יהיו מוריסי או אנני לנוקס.

21.2.01 אקרואה, ניו זילנד

"…בלילה הראשון של הטרק לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. הייתי מבואסת מהפרידה מע'. נכנסתי לשק"ש ושמתי את הכובע, כדי שאוכל לדמוע באין מפריע. מעברה השני של מחיצת העץ הנמוכה, בקעו נחרותיהם העזות של שני החבר'ה הישראלים. הזוג ההולנדי ששכב על המיטה לידי התפלץ לגמרי. הם ניסו לצעוק להם כל מיני דברים – "הלו! נחרני! תתהפך!" – אבל מיותר לציין שצעקו לחינם…"

ועתה, לטיפולוגיה קצרה ומהירה של סוגי הנחרנים שאליהם נחשפתי:
המטרונום: זה שנרדם מהר, ותוך שניות מתחיל להפיק קולות נחרה קצובים ובלתי משתנים. אם את טובה באוטו-סוגסטיה, אולי תוכלי לשכנע את עצמך שמדובר ברעש לבן כמו קרקור המקרר או המיית הרכבת.

10.11.00, שיאן, סין
"… הסיני שחלק איתי את התא ברכבת לשיאן היה מבוגר ולא ידע אנגלית. כשנכנסתי הוא נתן לי כרטיס ביקור שלו, לפיו הוא "פרופסור". רוב הזמן הוא פשוט ישב ובהה בי כותבת. זה נורא. אין לו מה לעשות בחיים? לא הביא איתו עיתון? ספר? משהו? בתשע הוא נכנס למיטה והתחיל לנחור כמו רכבת. לא הצלחתי לישון בכלל כל הלילה, מלבד שעה ומשהו של שנת ווקמן…"

שובר השתיקה: שכנך לחדר ישן שינה שקטה. אולי הוא נושם בכבדות אחת לכמה זמן, אבל בסך הכל אי אפשר להתלונן. ואז, בדיוק שניה לפני שאת נרדמת, הוא מחליט פתאום לשבור שתיקה. ומכאן ואילך, אין יותר שקט.

25.2.01 קייקורה, ניו זילנד
"… חזרתי לחדר כדי לגלות שנוספו לי שתי שותפות לחדר: אחת בריטית בלונדה שדומה לל', ושניה גרמנייה עם שפם מרשים וריח טבק עז, שרק מאיך שהיא נראית היה לי ברור שהיא תנחר בלילה. ואילו נחרות! מיותר לציין שהן העירו אותי, אוף…"

הסינקופיסט: את יודעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה. לא רק ששכנך לחדר נוחר בקולי קולות, הוא גם מתעקש לשנות את הטמפו של הנחרות, אורכן, וסוגן. הוא כמו אזעקות המכוניות המרגיזות האלה, שמתחילות לפעול באמצע הלילה וכל עשר שניות משנות את טיב הצפירות.

4.2.01, קווינסטאון, ניו זילנד
"…נכנסתי לחדר שלנו כדי לגלות את השותף השלישי שרוע על המיטה, ישן, ונוחר כמו אלף מסורים. ע' עדיין לא חזרה. מאחר שהוא חלק עם ע' את מיטת הקומתיים ואני שכבתי על המיטה הבודדת, לא יכולתי לטלטל את המיטה כדי לגרום לו להתהפך. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להפסיק את מופע הג'אז הזה היא לקום ולטלטל ידנית את המיטה שלהם. עשיתי את זה. זה לא עזר. אבל בסוף נרדמתי – אלוהים יודע איך…"

אני חייבת לציין שמזלי שפר עלי: כל האנשים שחלקתי עימם יצוע באופן פחות-או-יותר קבוע לא סבלו מנחרות (רוצה לומר, לא גרמו לסביבתם סבל באמצעות נחרות). האמת, אני לא יודעת איך אנשים (למשל אמא שלי) חיים עם הנחרות האלה על בסיס יומי. אני מלאת הערכה.

 

דיסקליימר: השימוש בלשון זכר (נוחר, נחרן) הוא משיקולי נוחות בלבד, ואין בו כדי לרמוז שנחרות הן נחלתם הבלעדית של הגברים.

 

מודעות פרסומת

היום לפני: פרולוג

Posted in היום לפני... by danazim on אוקטובר 28, 2003

ינואר 2001. עם ידיד, בפבלי-ביץ', ויקטוריה, שבאוסטרליה.

היום לפני שלוש שנים נסעתי לטיול הגדול היחיד בתולדותי. הכרטיסים נרכשו שבועיים לפני הנסיעה; היעדים נבחרו במהלך חצי השעה שביליתי אצל הסוכן באיסת"א, שהביט בי בסקרנות מהולה בחשדנות ובסוף שאל אותי אם זה עתה סיימתי מערכת יחסים ארוכה ומשמעותית. "למה אתה שואל?", שאלתי אותו בחזרה בלי לענות לו. "כי זה הפרופיל הממוצע של מי שבא לקנות כזה כרטיס", הוא ענה.
אז לא, לא סיימתי בדיוק מערכת יחסים ארוכה – הייתי אז בעיצומה של לא-מערכת-יחסים ארוכה ולא בריאה עם מישהו, והגעתי למיצוי טוטאלי של המציאות כפי שהיא היתה אז: מאסתי בעבודתי, מאסתי בלימודי, מאסתי במציאות הפוליטית (זה היה בקושי שלושה שבועות אחרי שפרצה האינתיפדה, אבל כבר מאסתי בה), ובקיצור, החלטתי שעכשיו הוא הזמן לבזבז את כל הכסף שלי.
הטיול עורר בי התרגשות אדירה, אבל גם חששות גדולים. שכירה שכמותי, מעולם לא היה לי חופש בן יותר משבועיים, כך שלא נסעתי לפרק זמן ארוך מזה. מה אם אני לא אוהב את זה? מה אם אני אפילו אשנא את זה? ומה אם לא אצליח לטייל לבד – מה אם יהיה לי בודד, ועצוב, וקר? ואם אני אהיה חולה, מי ייטפל בי? הרבה שאלות הטרידו אותי, ולא היתה לי תשובה עליהן.
היום אני כבר יודעת: כן, היו פעמים שהיה לי בודד ועצוב, והייתי חולה ומסכנה ולא היה מי שיטפל בי, אבל הטיול היה מקסים. על הכל הייתי חוזרת שוב.

אולי, בעצם, לא הייתי חוזרת על היום הראשון לטיול. נחתתי בהונג-קונג (משם התכוונתי לקחת רכבות לתוך סין, אחרי יום-יומיים של שהות בהונג-קונג לצורך "הסתגלות לרעיון שכולם סינים", כמו שהמליצה לי חברתי א'). עשיתי את הטעות ובחרתי להשתכן באיזה גסטהאוס מגעיל בצ'נגקינג מנשנס, מגדלים מתפוררים בלב צימשטסואי שבקאולון, שהיה המקום הכי פחות מזמין שיכולתי להתגלגל אליו, ועל אחת כמה וכמה ביום הראשון לטיול של לפחות חצי שנה. התקשיתי להירדם (הג'ט לג, הג'ט לג) וצללתי לתוך תהומות של דיכאון, כפי שמעיד הקטע הבא – המצוטט מיומן המסע שלי.

"23:38 בלילה, על המטה. הגעתי בחזרה לגסטהאוס ופתאום כל מה שיכולתי לעשות היה לבכות. לבכות על זה שאני נמצאת בדבר המגעיל הזה, לבד, לגמרי-לגמרי לבד, ולא בא לי להישאר פה עוד שניה מיותרת, רק לקום וללכת, וכמה שאני פתאום רוצה לאמא שלי ולבית שלי.
הגיעו לכאן כל מיני אורחים אחרים, והם אדישים ושמחים וצוחקים כל הזמן – וגם ראיתי איזו בלונדינית קודם באמבטיה, וכל כך רציתי להתחבר ולתקשר, לא להרגיש שאני לבד במקום העלוב והמוזנח והמסריח הזה, אבל היא לא ראתה את המצוקה שלי, וגם אם כן, לא היה אכפת לה, ואני חזרתי לחדר וחזרתי לבכות…".

נדמה לי שלא ישנתי בכלל בלילה ההוא, חיכיתי עד שיעלה הבוקר, ואז נסעתי לאי הונג-קונג, קניתי מצלמה, ולבסוף עברתי מהגסטהאוז המגעיל ל-YMCA המהודר (והיקר), והשארתי את העצב מאחורי. עד למשבר הבא, כמובן.