דנה ברותחין

תיעוד מושחת

Posted in גנזך המדינה by danazim on נובמבר 2, 2003

זה שנים שאני נמנעת מלמחוק כל מיני אימיילים מהיאהו – שעולה על גדותיו ודי לו באימייל של מאתיים קילובייט כדי לשלוח לי אזהרה חמורה שאני over the limit – רק כדי שאוכל לקרוא ברגעי חולשה מכתבים שקיבלתי במהלך הטיול שלי מאנשים שהיום אני לא בקשר איתם בכלל. מסתבר שהנטייה הזאת, החיבה לתיעוד, צמחה אצלי כבר אז בילדות.
ההורים שלי עברו לבית חדש לפני יותר משנה. עם המעבר שלהם קיבלתי מהם שתי קופסאות קרטון מלאות בפיסות מתועדות של הילדות שלי. ה"תעודה" שקיבלתי בסוף גן טרום חובה וגן חובה, עם התמונות המשותפות של כל ילדי הגן; גיליון הערכה מהמורה שלמדתי אצלה בלט חמש שנים; יומנים מתקופות שונות; מחברות תווים; תעודות מבית ספר יסודי, תיכון, ואפילו תעודת הבגרות שלי; ומכתבים. המון המון מכתבים.
למרות שהכבודה הנכבדת מונחת אצלי כבר יותר משנה, לא טרחתי לעבור על תוכנה עד היום. אמנם פתחתי את הקופסאות ופישפשתי אנה ואנה, אבל המטמון האמיתי – סליק בלתי נדלה של מכתבים, פתקים, וכרטיסים – נותר בשקית שלו. היום נקראתי אל אחת הקופסאות – חיפשתי משהו שידעתי שנמצא שם. כעבור חמש שניות מצאתי את מה שחיפשתי, ואז החלטתי לעשות מעשה והוצאתי את השקית (שקית של חנות הבגדים "שש" ברחוב הלל, שהיתה חנות הבגדים האהובה עלי כמתבגרת).
מאז שאני יודעת לכתוב כתבתי מכתבים. חלק מהזמן המכתבים האלה היו כורח – כשנסעתי לארה"ב עם משפחתי לשנתיים באמצע שנות השמונים לא היה דרך אחרת לתקשר עם ישראל (טלפון כמובן לא היה בא בחשבון) – אבל גם אחרי שחזרתי ארצה מצאתי לעצמי מגוון רחב של חברים לעט, החל במעריצים של הלהקה האמריקאית הארט מארה"ב ומהפיליפינים שכתובתם הופיעה בניוזלטר של הלהקה שעליו הייתי מנויה, וכלה בחברה קרובה מצפת, שאותה פגשתי במשלחת נוער. אבל מלבד כל המכתבים האלה, שזכו למעטפה אמיתית, לבול ולזמן איכות בדרכים, היו עוד המון מכתבים אחרים לחברות ללימודים. פתקים, כרטיסים, ציורים, גזירי עיתון של תמונות של שחקני קולנוע, וכן הלאה.
רוקנתי את השקית על המיטה. היה משהו מרגיע בגילוי שאוסף הפתקים שהעברתי בשיעורים בתיכון לא זכה הגיע לשקית. לעומתם, הרבה מכתבים ומכתבונים כן הגיעו עד הלום. כמעט שעתיים עברתי עליהם במהירות, מנפה את מה שבאמת אין מקום להשאיר. לפחות חצי מהם נשארו בשקית. לא היה לי לב לזרוק, למרות שהסיכוי שאשב ואעבור עליהם שוב בתקופה הקרובה קטן מאוד, ולמרות שרוב המכתבים הם מחברות שכבר שנים אבד ביננו הקשר. שמעתי שענת התחתנה. את אבא של עירית אני רואה לפעמים בעבודה. ועל תמר ועדי ודנה אני בכלל לא יודעת.
היה מפתיע לגלות שאני-המתבגרת היתה הרבה פחות מוזרה ומתבודדת מאני-המבוגרת. זה לא אמור להיות ההיפך? בכל הסרטים האמריקאים, הווירדו הטינאייג'ר הופך להיות מבוגר מצליח עם מיליון חברים. כנראה שראיתי יותר מדי סרטים אמריקאים. כבר אז ראיתי יותר מדי; כשעברתי על השקית ניפיתי החוצה לפחות 4 מיני פוסטרים לסרט "ריקוד מושחת". החזרתי את הניצולים מהסלקציה לשקית, והחזרתי את השקית לקופסה שלה. עד שאני לא עוברת דירה אני לא נוגעת בחומר הזה. הוא מסוכן.