דנה ברותחין

10 קילומטרים במים פתוחים באילת: Veni, natavi, vicci!

Posted in Uncategorized by danazim on נובמבר 3, 2011

כמו לא מעט החלטות בתחום הספורטיבי שקיבלתי בשנים האחרונות, גם ההחלטה להירשם ליום אחד במסגרת משחה "שלושה ימים ב-3 ימים" התקבלה ברגע האחרון, שבוע לפני האירוע. עד אז הספקתי לבלות חודש בשחיות ים ארוכות פעמיים בשבוע, עם החבר'ה של זון-3 או לבד, ולהרהר בהשתתפות ביום האחרון של האירוע הזה, הכולל שלושה ימים רצופים של שחיית 10 קילומטרים, כל פעם בים אחר. גם הספקתי לקלוט שהנטייה שלי ללקות במחלת ים לא מוגבלת רק לשייט על סירה בים סוער – אלא גם לשחייה בו. אחרי פעמיים שבהן עצרתי את השחייה כדי להקיא במים העמוקים (לא חוויה שהייתי ממליצה לאיש עליה) – הבנתי שכנראה שחייה בים התיכון לא באה בחשבון; אני לא אעמוד בגלים ולא אוכל לאכול ולשתות בצורה שתאפשר לי להשלים את עשרת הקילומטרים. אבל במקום לרדת מזה לגמרי, החלטתי לעשות שמיניות באוויר, ולארגן לעצמי נסיעה לאילת, שם הים צפוי להיות נוח יותר. תוך יומיים התארגנתי על שותפים לחדר, המציאות עזרה לי קצת וסידרה לי לא לעבוד ביומיים הנחוצים, וזהו.

למרות כל מה שכתבתי כאן, עלי להבהיר שלא הרגשתי שאני מוכנה לחלוטין לאתגר. עמיתי לקבוצת המסטרס של ה-TI (הקבוצה שמפיקה את האירוע המדהים הזה), היו מוכנים ממני פי כמה. הם בילו שלושה חודשים לפחות בהכנה למשחה, ביצעו שחיות-ים לפחות שלוש פעמים בשבוע, שחו מרחקים של חמישה קילומטרים ויותר באימונים, וכיוצא בזה. אני, מאז שעזבתי את הקבוצה באפריל, עקב קוצר בזמן ומחסור במזומנים, שחיתי בים כשהזדמן לי, והמשכתי להשקיע יותר פנאי בשני המקצועות הנותרים לענף הטריאתלון – אופניים וריצה – כהכנה לתחרויות הטריאתלון ומתוך רצון לשמור על הבסיס שיאפשר לי להשתתף בעוד חצי איש ברזל בינואר. אפילו את חליפת השחייה שלי, שבה עמדתי לעשות שימוש במשחה, לא טבלתי במים מאז התחרות באוסטריה שבה השתתפתי ב-20 במאי. פלא שהייתי קצת מוטרדת?

ולדאגות האלה נוסף גם עניין הקצב. לא ידעתי לאיזה קבוצה להצטרף. באילת תוכננו לשחות שלוש קבוצות. בקבוצת החוד שחו כרישים מסוגם של גדי כ"ץ ותמר קופרמן, והיה לי ברור שאין לי מה לחפש שם, כי הקצב המתוכנן שלהם היה קצב מהיר מדי בשבילי. אבל הקבוצה השנייה במעלה, קבוצת ה-20-21 דקות לקילומטרים, נראתה לי מהירה מדי. ידעתי שאני מסוגלת לשחות בקצב הזה, אבל האם אוכל לדבוק בו למשך עשרה קילומטרים? הייתי מסופקת. לפיכך נותרה הקבוצה השלישית, אבל גם שם חששתי שלא אמצא את מקומי, כי הקצב שנקבע לה היה איטי בשתיים עד שלוש דקות מהקצב שלי. האם אמצא את עצמי שוחה לבד, בלב הים, בלי איש לצדי? התרחיש הזה לא מצא חן בעיני. ובכל זאת, אני אומרת לגדי כ"ץ ואריק פרי – שני העוגנים של הפרויקט הענק הזה – לרשום אותי לקבוצה האחרונה.

ערב קודם למשחה אני מגלה ששלושה שחיינים-עמיתים מקבוצת המסטרס, שבאימוני הים היו תמיד סביבי או מעט יותר מהירים ממני, רשומים לקבוצה השנייה. אני מחליטה לקחת צ'אנס ולהתחיל לשחות איתם. מקסימום ארד אחורה: זה תמיד אפשרי. למרות כל קדחת ההכנות של הרגע האחרון בבוקר המשחה, גדי המקסים זורם איתי. אני מזנקת לים כשעל הזרועות שלי כתוב B57 במרקר כסוף. הציוד האישי שלי מופקד בסירה של הקבוצה השנייה. זהו. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, ומנסה לא להילחץ כשאני מגלה שבקבוצה השנייה שוחים גם כמה כרישים וכרישות רציניים, כמו שותפתי לחדר אפרת אלוני, פודיומיסטית ושחיינית מהירה, ואריק פרי עצמו, שלא לדבר על מייסד TI, טרי לוכלין, שהגיע לישראל כדי להשתתף במיזם המדהים הזה, וידוע כשחיין מהיר במיוחד המחזיק בשיאים אמריקנים שונים. אני גם מרגיעה את עצמי שלמרות שלא שחיתי עם החליפה שלי יותר משעה ורבע ברציפות, אני אשרוד את זה בלי שיתפתחו לי שפשפות מפלצתיות, ומורחת כמויות של בודיגלייד ובייבי פסטה שמצדיקות שימוש בשליכטה. גם המשקפת שאותה ברגע האחרון החלטתי לקחת לאתגר טרם עמדה בשחייה של כל כך הרבה שעות ברציפות. שקט, אני מגרשת את החששות ומזנקת למים, שבהשוואה לאוויר הקריר באילת המשכימה הינם חמימים למדי.

לפני המשחה, מבקשת מגדי להחליף קבוצה, והוא מסכים.

מתחילים לשחות, והקצב בסדר. אני חושבת על סגנון, ומוודאה כל הזמן שאני יושבת על רגליים של מי מהשחיינים בשורה הראשונה והשנייה. 27 שחיינים מזנקים למים בקבוצה השנייה. כל עוד אני בתוך הדבוקה אני אהיה בסדר, אני אומרת לעצמי. המים שקטים, צלולים, ורגועים. פה ושם רואים קצת דגיגים כסופים. אנחנו מתחילים את השחייה ממזח הסירות של הרויאל ביץ' ונעים מזרחה, לכיוון הגבול הימי עם ירדן, לצורך "השלמת קילומטרז'", כדי שבנקודת הסיום שלנו, מלון הנסיכה, נגלה שעברנו בדיוק 10 קילומטרים. אותנו מלווה סירת מנוע קטנה שעליה יושבים יוחאי הפרמדיק שהוא גם השייט והכלכל, ולצידו לימור קולנר ולנר, מנהלת ה-TI, שלמרות מחלת הים שלה מטפלת בנו בצורה אימהית להפליא. התכנון הוא לעצור כל שעה בדקה החמישים, לצורך חלוקת בקבוקי מים וג'לים לשחיינים. שלוש עצירות כאלה מתוכננות, והן אמורות להיות קצרות ופונקציונליות. שלוש-ארבע דקות והמשכנו.

בעצירה הראשונה אני באקסטזה. איזה כיף לי! אני שוחה עם הכרישים האלה והקצב ממש סבבה! שותה לי מים, שואבת ג'ל בטעם פירות יער, אין שום בחילה, אין כל יאוש בעולם. אושר צרוף. החבר'ה שמחים, אריק פרי מתרה בחבר'ה המהירים יותר שלא יברחו לו. כמה מהם מציינים שהקצב קצת איטי, אבל הם הכי מפרגנים ומתחשבים בצורך לשמור על שלמות הדבוקה. מסיימים את ההזנה וממשיכים.

שוב אני בלב הדבוקה, שוחה לי בשמחה על הרגליים של הילה, של אפרת ושל דני. פה ושם הגלים שהחלו לפתע הודפים אותי על השחיינים לפני, וגורמים לי לגעת בהם משל רציתי להעניק להם פדיקור נמרץ. בשלב כלשהו גל הודף אותי על המרפק של המאמן המלווה, נמרוד. המרפק שלו פוגש את המצח שלי בבום. שנינו עוצרים. הוא מבוהל. "את בסדר? איפה חטפת את זה, בראש?". אני מהנהנת אבל מרגיעה אותו, "לא קרה כלום, הכל בסדר". ממשיכה לשחות. המצח קצת כואב אבל אחרי כמה דקות כבר לגמרי שכחתי מזה. המים כחולים-כהים ומדהימים – אנחנו כנראה שוחים בעומק רב. אני מוציאה כה וכה את הראש למטרות ניווט ומגלה שהים ממש גלי. עדיף לא להוציא את הראש. נזכרתי שכשחיתי בים התיכון הבחילה שלי הוחמרה כאשר עשו עלי דרפטינג, ואני ניווטתי. אסור לי לחטוף שוב מחלת ים. לא עכשיו.

בניווט החטוף אני גם מגלה שאנחנו כבר בנמל אילת! ווט דה פאק! איזה כיף, אנחנו ממש טסים. העצירה השנייה מגיעה מהר מהצפוי, שוב בקבוק מים, שוב ג'ל – הפעם בטעם תפוז. מבט מהיר בגרמין מגלה ששחינו כבר 5.6 ק"מ. זה מרגש, זה הכי הרבה שאי פעם שחיתי. אני רוצה לחלוק את המידע המשמח עם עוד מישהו, נגיד, המאמן, ומגלה שנמרוד עלה על הסירה. הכתף שלו מציקה. ואז אני גם מגלה שעמיתי ל-TI שבזכותם החלטתי ללכת בכל זאת על הקבוצה השנייה – מיכל, אדם ואפרת רם – עברו יחד עם בעלה של אפרת לקבוצה השלישית והאחרונה. מה זה אומר עלי? האם גם אני הייתי צריכה לעבור אחורה? אני מגרשת מהמוח את המחשבות הלא פרודוקטיביות האלה, וממשיכה לשחות.

אדם סיפר לי אתמול שהשעה השלישית היא המבאסת ביותר, כי הנוף התת מימי משעמם. ואכן הוא משעמם. מה שרואים זה רק אדמה חולית שמזכירה מגרש לפני שהחלה עליו בנייה: חול, חצץ, פה ושם איזה מוט ברזל חלוד. מצ'עמם. אבל המשקפת שלי פתאום מחליטה להכניס קצת אקשן. היא נוזלת. בהתחלה אני מדחיקה. זה סתם קצת מים, יהיה בסדר. אבל עד מהרה נכנסים עוד ועוד מים, ועכשיו העיניים שלי שורפות בטירוף. בשלב מסוים אני עוצרת, מסירה אותה, מוציאה את המים, ומסדרת אותה בחזרה. אבל זה לא מספיק. היא עדיין דולפת. בינתיים, בעצירה איבדתי את מקומי בדבוקה ועברתי לשורה הרביעית של השחיינים. אני מנסה להגביר ולהדביק את החבר'ה – ומגלה שלידי שוחה מי אם לא הגורו של ה-TI, טרי לוכלין. איזה קטע, אני אומרת לעצמי. כמה אנשים בעולם יכולים להגיד שהם שחו כתף אל כתף עם מייסד שיטת ה-TI, אני תוהה. ואיזה קטע, אנחנו אפילו שוחים באותו קצב. אבל פתאום המשקפת שוב מתמלאת באחת מים, טרי לוכלין משייט לו בקלילות קדימה, ואני נאלצת שוב לעצור ולרוקן את המים, ועכשיו אני כבר במאסף של הדבוקה, ויוחאי האליל צועק לאריק שיעצרו רגע ויתנו לי להדביק אותם.

אני לוחצת את המשקפת בחוזקה לעיניים שלי, מקללת, וצוללת כדי להגיע לקדמת הדבוקה. במוח מתחילים לזמר לי קולות שליליים. מה חשבת לעצמך, שאת יכולה לעשות את זה בלי הכנה מוקדמת מספיקה? אני ממשיכה לשחות, זרוע אחרי זרוע, one stroke at a time, כמו שטרי אמר לנו אתמול בערב בתדריך, אבל אני מרגישה שהסגנון שלי מקולקל. אני לא מעבירה את עצמי דרך המים, כמו שצריך, אלא דוחפת ומושכת את המים. לכך נוסף שפשוף מעיק בבית שחי שמאל שמזכיר את קיומו כל גריפה. ובלי עין הרע, יש הרבה תנועות כאלה בחתירה. אני מחזיקה את עצמי ובמשמעת ברזל אוסרת על עצמי להסתכל בשעון ולבדוק כמה זמן נותר עד לעצירה הבאה. נתראה בעצירה, אני אומרת לעצמי, אבל הקולות הרעים עוד מזמרים. פתאום אני מדמה את מאמן האופניים שלי, דוד רזניק, מגיח מאחורי ואומר לי, אם זה ממשיך ככה לא תהיה לך ברירה אלא לעלות לרכב הליווי. שקט, אין פה רכב ליווי, זה ים, אני גוערת בקולות השליליים. עוד מעט אנחנו נגיע לשמורת חוף אלמוג ויהיה מעניין במים, ובינתיים נמשיך לשחות עם השפשוף והמים במשקפת.

אני עושה דרפטינג על המובילים, ומדי פעם רואה את השורה הראשונה עוברת לעשות תנועה אחת או שתיים של חזה עם הרגליים. אני יודעת שהם עושים את זה כדי למנוע פערים, ולא כי עצרנו, ומשכנעת את עצמי להפסיק רק כאשר אני רואה את כולם עוברים לתנועות חזה. אז גם אני מציצה בשעון ורואה שעברו שעתיים וארבעים ושש מאז שזינקנו. זו בטח העצירה, אני שמחה. אבל יוחאי אומר שנמשיך עוד שבע דקות ואז נעצור, כי אסור לסירות לעבור בקטע הזה, הסמוך לשמורת חוף אלמוג. הוא גם מדריך אותנו איך לשחות, אבל באין סירה קרובה לנווט עליה, אנחנו מתפצלים לכמה מיני-דבוקות. אני מתחילה עם מיני דבוקה אחת ואז נלחצת כשמגלה עוד כמה מיני דבוקות באזורים שונים. אחרי מי לשחות? המשקפת שלי דולפת שוב. הידיים כבדות. מזהה את הרגליים של רועי סמואלוב ואברי אלטמן, שני החבר'ה ששחיתי אחריהם בהתחלה, ומחליטה לדבוק בהם. לבסוף שבע הדקות הנוראות, שמרגישות כמו נצח, מסתיימות. אנחנו סוף סוף עוצרים להפסקת האוכל האחרונה.

עכשיו הים ממש סוער. אני לוקחת מהסיפון איזוטוני, ואז ג'ל ועוד מים. מנסה להשתין אבל בגלל הגלים לא מצליחה להרפות את הרגליים. הגברים בקבוצה – שהם רבים כמובן (היינו רק ארבע בנות) – מתחילים לתת לי הוראות בימוי. תרפי את שרירי רצפת האגן, מציע אחד. אבל לא בשיטת פאולה, מוסיף אחר. אני מתפוצצת מצחוק. איך אפשר להשתין ככה. עומרי עולה על הסירה, חופר בשקית החפצים האישיים שלו ומוציא וזלין, מוצר פופולרי יותר מהג'לים והמים. כולם מורחים על השפשפות, וגם אני. עכשיו אוי ואבוי למשקפת שלי אם היא תדלוף, כי אני אמלא אותה בווזלין. נקווה שיהיה בסדר.

אריק פרי מתדרך אותנו. נותרו כשניים וחצי קילומטרים לסיום. נשחה את הקילומטר וחצי הראשון כדבוקה, ואחר כך המהירים שירצו להפציץ יכולים לפרוץ קדימה. מתחילים שוב לשחות, ואני בלב הדבוקה, כמו שאני אוהבת. משתדלת לא לשחות ליד טרי לוכלין, כי החלטתי שהוא הביא לי את המנחוס, ונדבקת לשחיינים החביבים עלי. פה ושם עובר דג כחול או זהוב, פה ושם מציץ לו אלמוג מוח מקסים. איזה יופי. הקילומטר וחצי חולף ביעף. אריק עוצר אותנו ומשחרר את המהירים. אל תברחו לי כולכם, אני מבקשת, אבל מגלה שאחרי יש לא מעט שחיינים, כך שלבד לא אהיה. ממשיכה לשחות אחרי רועי, שמחייך אלי מתחת למים עם משקפת ה-ZOGG הכתומה שלו. יוחאי מדריך אותו מדי פעם, ימינה, תשחה ימינה. מלון הנסיכה נגלה אלינו במלוא הדרו בתוך המפרץ. תשחה עד הדק, שם תראה אנשים, יוחאי אומר לרועי, אבל אני לא מוציאה את הראש מהמים. מעדיפה לא לגלות שזה עוד רחוק מאוד ולהתאכזב. פתאום רועי חותך ימינה ולעיני המשתאות נגלות מדרגות. זהו. הגענו, אלה המדרגות לדק. אני עוצרת את השעון. 3:43 שעות ברוטו, כולל עצירות. שנינו עומדים על המדרגות ומשתינים, מחייכים. סיימנו!

"באתי, שחיתי, ניצחתי". החולצה שקיבלנו אחרי המשחה.

אני עולה למעלה לדק, שם נמצאים חברי הקבוצה הראשונה. כולם שמחים, מברכים זה את זה את זו, מתחבקים, יורדים אל החוף, ומקבלים חולצה מקסימה שכתוב עליה בלטינית, "באתי, שחיתי, ניצחתי". אין משפט נכון מזה. בשירותי החוף של מלון הנסיכה אני שוטפת פנים. העיניים שלי אדומות ונפוחות. הפרצוף שלי נראה כאילו ביליתי את ארבע השעות האחרונות בבכי. אני שותה כמויות של מי ברז והולכת לאוטובוס. מסתבר שהקבוצה השלישית עוד הרבה מאחור. האוטובוס מחזיר אותנו למזח של ארומה, ויוצא בחזרה לחוף הנסיכה לחכות לשחיינים הנותרים. הדרך לוקחת משהו כמו 20 דקות. יא אללה, את כל זה שחינו? כן.

במזח מחכה לנו פריסה מהאגדות. לחמניות, גבינות ויוגורטים. אני חוגגת על יוגורט של מולר עם שקדים וקרמל. טורפת אוכל כאילו לא ראיתי מזון שבועיים. לבסוף גם נזכרת לקלף את החליפה. אנחנו בהיי מטורף, מחכים לחברים שטרם סיימו, ובסוף הם מגיעים. חיבוקים, צילומים, סיכומים. איזה כיף היה. כל הכבוד לגדי, לאריק, ללימור ולצוות המאמנים שהוציאו את המבצע הלוגיסטי המדהים הזה אל הפועל.

בהמשך היום מרגישה קצת את שרירי הפקטורליס – בכל זאת, זה אחד השרירים שעבד חזק היום – ותוהה אם מחר לא אוכל לזוז. בבוקר שאחרי, למרבה ההפתעה, כמעט שאין יותר סימנים. התזכורת היחידה למה שהיה אתמול היא שפשפת בשחי שמאל, והחליפה שלי שתלויה ליבוש בסלון. אני חושבת על החבר'ה שמשתתפים בכל שלושת הימים ומתמלאת הערכה. אולי בשנה הבאה גם אני? אולי.

20111103-130352.jpg

מודעות פרסומת

7 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. aviva koby said, on נובמבר 3, 2011 at 11:20 am

    איזה אלופה! למרות שהזדהתי עם הרבה דברים, וגם הפקטורליס שלי לא משהו היום, הכי הצחקת אותי עם תיאורי ההשתנות לסוגיהן

  2. אריק said, on נובמבר 3, 2011 at 11:30 am

    היה ברור שאין לך בעיה אחרי ששחינו יחד ,
    רהוטה כרגיל , אחלה סיפור , עשית לי חשק ..

    כל הכבוד !!!
    אריק

    • שוש צימרמן said, on נובמבר 3, 2011 at 5:07 pm

      אני אמא גאה! ביחס לשנה הבאה? אני מציעה לשחות יום ולנוח…. אמא של דנה

  3. נעמי של פז said, on נובמבר 3, 2011 at 1:44 pm

    מדהימה דנה! כל הכבוד!! מקווה שעל תחרות "איש… מלא" לא תחליטי יומיים לפני ;-). מרגש!!

  4. גלר said, on נובמבר 3, 2011 at 7:29 pm

    פלוטו, מרשים ברמות בלתי רגילות!

  5. Justin Bieber said, on נובמבר 3, 2011 at 10:46 pm

    I will put this in Google translate and read later 🙂

  6. דפנה לוי said, on נובמבר 4, 2011 at 4:40 am

    סליחה על השאלה הטכנית (אחרי השאפו) – איפה רוכשים בארץ חליפת שחייה סבירה ולא מאוד מאוד יקרה?


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: