סלפסטיק

טוב, כאן צריכה לבוא איזושהי הצטדקות על כך ששוב עברה שנה מאז הפוסט הקודם שלי, אבל לכם בטח נמאס לשמוע ואני קצת נבוכה להסביר, אז בואו נחליק את זה ונגיע ישר לעניין.

תמיד אמרו לי שיש לי נטייה להומור סלפסטיק. בלימודי התסריטאות בתואר הראשון כתבתי לא מעט תרגילים ותסריטים שבהם שילבתי קטע שבו אחת הדמויות מחליקה\נופלת\מתנגשת\שופכת על עצמה מים\קפה\תה\קולה\ויסקי\מחק את המיותר.

 מיותר לציין שחלק מהמורים שלי לא אהבו את זה, אבל גם אלה שזה לא הפריע להם במיוחד נהגו לציין בפני שזה סלפסטיקי מדי או במלים אחרות, לא ריאליסטי. ההערה הזאת הפריעה לי פעמיים: אחת, מתי התחייבתי לשמור אמונים לריאליזם, ושתיים וחשוב יותר, על סמך מה הם מעזים לקבוע בצורה כל כך מוחלטת שזה לא ריאלסטי? אצלי בחיים זה קורה כל הזמן, ניסיתי לשכנע אותם, והם לא ממש השתכנעו, או שהחליטו שאני חיה לי באיזה סרט של באסטר קיטון או האחים מרקס.

ובכן, גם הם היו מתקשים להתווכח עם הקטע הבא, שאירע גם אירע לפני כמה שעות ממש כאן, בחדר המדרגות של ביתי.

מעשה שהיה כך היה: החלטתי לצאת לרכוב על אופני בראש ציפור, פעילות גופנית שאני די ממעטת בה לאחרונה, למרבה הצער, במסגרת הפדלאות הכללית. מזג האוויר האביך נראה לי מצוין לאימון שכזה, לבשתי גופיית רכיבה ואת מכנסי הרכיבה החדשים שרכשתי עם תום הקיץ לאחר שהקודמים איבדו צורה, מילאתי בקבוק מים, והייתי מוכנה ליציאה.

יש לי נטייה לצאת מהבית לרכיבה כשאני כבר עוטה את כל הרקוויזיטים הנדרשים – כולל קסדה, כפפות רכיבה, וגם נעלי רכיבה. וכל מי שמכיר נעלי רכיבה – שהן מגיעות עם שמיצ'יק כזה שנקרא בלעז cleat ומטרתו להתחבר לפדלים המיוחדים של האופניים – יודע שזה לא הכי נוח להדס בהן. בפארפרזה על ננסי סינטרה, דיז שוז אר מנט פור סייקלינג, ולא לצעידה, למרות שהן מפיקות קול של נעלי סטפס חביבות. בשל כך, אם אני יוצאת לרכיבה בשעה מוקדמת מדי אני משתדלת לנעול אותן רק כשיצאתי מחדר המדרגות, מתוך התחשבות בשכנים. אבל היום יצאתי מאוחר, בשמונה וחצי, ואם מי משכני העצלים עדיין מנמנם בשעה הזאת, הוא בהחלט מבקש את זה.

אם כן, העמסתי את אופני על כתפי, בידי הפנויה השנייה לקחתי את הזבל (מאז שהצטרפה למשפחתנו הוונדליסטית החביבה הזאת, שאחד מתחביביה הוא נבירה בזבל ופיזור תכולתו על כל רצפת הסלון, אנחנו משתדלים להקדים תרופה למכה), והתחלתי את מסעי הקצר (דירתי שוכנת בקומה האחת-וחצי) במורד המדרגות.

שלוש המדרגות של גרם המדרגות הקצר עברו בקלילות, אך כשהגעתי לגרם המדרגות השני, הכולל לפחות 20 מדרגות, החלקתי על המדרגה השנייה. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולרוב אני מצליחה למנוע את ההתרסקות ברגע האחרון, אבל הפעם שתי הידיים שלי היו תפוסות, ולפני שהבנתי מה קורה הייתי על התחת עם האופניים על הצוואר. אופס, מביך, חשבתי כאשר התחת שלי פגש את המדרגה, והנחתי שכאן העניין הסתיים.

אך לא ולא: תודות לשילוב התנאים ששררו בשטח – המדרגות שהיו מאובקות במיוחד אחרי כמה ימי שרב, בצירוף עם הלייקרה החלקלקה של מכנסי הרכיבה (החדשים!) שלי ועם כללי הפיזיקה (מכאניקה של גוף קשיח שנע במדרון משופע עם חיכוך מועט [הודות לאבק וללייקרה]) – מצאתי את עצמי ממשיכה להחליק במורד המדרגות, כשהפדל של האופניים (לא זה שהיה תקוע לי בכתף, השני) מתנגש לו בשמחה בפאנלים ומשמיע קול מתכתי עולץ שנשמע קצת כמו צלצול פעמון עמום. מופע הסלפסטיק הזה הסתיים כאשר הגיע, השבח לאל, הקיר ובו דלתם של השכנים שלי מלמטה, שבה התנגשנו אני והאופניים ביחד בבום גדול, חצי-מתכתי וחצי-אנושי, שהבהיל כנראה מאוד את בלה, הדוג דה בורדו של השכנים, שהזדעקה אל הדלת החלה לנבוח נבחות איימתניות המתחייבות מכלב השוקל שישים קילו.

לקחתי לעצמי שנייה וחצי להתאושש, ואז עברתי לערוך בקרת נזקים. כמו אמא טובה, ראשית בחנתי את האופניים. למרות שההתנגשות בקיר גרמה לי לבעוט באחד השפיצים של הגלגל הקדמי, הוא לא התעקם או נשבר ונשאר תקין לחלוטין. בדקתי את האוויר בצמיגים ושמחתי שאין לי פנצ'ר (מה התרסקות במדרגות קשורה לאוויר בצמיגים? זהו, שהחיים לימדו אותי שהכל איכשהו קשור לאוויר בצמיגים) ואז החלטתי להמשיך בתוכנית ולצאת לרכוב למרות הכל. הטוסיק בשלב ההוא עוד היה בהלם ועדיין לא כאב, ואני ייחסתי זאת לסגולות המרפא של מכנסי הרכיבה – בכל זאת, אם כבר להתרסק ככה על התחת, עדיף שהוא יהיה מרופד במעט ספוג.

ברכיבה גיליתי שהנזק היחיד שנגרם לאופניים היה שמסיבה לא ברורה, הקאט-איי (אודומטר\מד מהירות של אופניים שכזה) החליט להתנתק ממקומו שעל הכידון, והחל לזייף במדידת הקילומטרים והמהירות (הוא הראה אפס במשך 5 הדקות הראשונות של הרכיבה, עד ששמתי לב לזה). אולי זה לא קשור להתרסקות וסתם עומדת להיגמר לו הבטרייה. מאוחר יותר גם גיליתי שיש לי שלל שיפשופים בכתף ימין ושעצם הזנב שלי כואבת לאללה (כנראה שחתיכת ספוג רק מרככת את הנפילה אבל לא ממש מונעת את הכאבים שאחרי), אבל זה היה רק אחרי שהגעתי הביתה וניסיתי להתיישב על כסא ולאכול ארוחת בוקר מאוחרת.

ובכן, ובפארפרזה על הפרסומת הדי-מעצבנת של יס שאי אפשר להימלט מפניה, ליידיז אנד ג'נטלמן אוף דה ג'ורי, איזה לא ריאליסטי, ואיזה נעליים (נעלי טריאתלון של גארנה, עם קליטים SPD, אם תהיתם).

Afterthought

אה, ולאחרונה התוודעתי לבלוג הזה, והוא אחד הטובים שיצא לי לבקר בהם. לא מן הנמנע שהביקור בו הוא שדירבן אותי לכתוב את הרשימה הזאת.