דנה ברותחין

מצא את ההבדלים

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 24, 2007

לא רק הבלוג סובל מהזנחה פושעת.

החורף השעיתי לא רק את הבלוגינג, אלא גם את השתתפותי במירוצים. בעצם, מאז הטריאתלון האחרון שבו השתתפתי, בתחילת אוקטובר בקיסריה, לא הטרחתי את עצמי לאף תחרות. לא נרשמתי לאף דואתלון, וגם לא לתחרויות ריצה.

לא שלא רציתי. דווקא שקלתי להשתתף בכמה מירוצים ארוכים – אבל איכשהו, הצלחתי ליפול קורבן לתחלואים שונים ומשונים עם בוא אותם מירוצים. בעיקר כאב לי על חצי מרתון ירושלים, שלו התכוננתי ברצינות מפתיעה במשך חודשיים – כולל ריצות ארוכות של 20 קילומטרים בהרים הסובבים את המושב של הורי, כדי להתרגל לריצה ארוכה בתנאים טופוגרפיים לא פשוטים, כמו במירוץ הירושלמי עצמו. טו מייק אה שורט סטורי לונג, שלושה ימים לפני המירוץ חטפתי דלקת גרון חריפה עם חום וכאבים בכל הגוף, ועם בואה נגוזו התוכניות הגרנדיוזיות שרקמתי.

מיותר לציין שהייתי מתוסכלת ברמות על-גלקטיות ממש. לא שהיה סיכוי בעולם שאשבור את שיאי בחצי מרתון – המירוץ הירושלמי לא נועד לכאלה דברים – אבל התכוננתי לו היטב והיתה לי הרגשה טובה.

לאחר כמה ימים שבהם השתפר מצבי הבריאותי, החלטתי – מסיבה ממש לא ברורה – להירשם למירוץ האביב ברמת השרון, מירוץ בן 10 קילומטרים שנערך היום ברמת השרון. מעולם לא רצתי אותו, והתוואי שלו אינו פשוט – כך ידעתי ממירוץ רמת-שרוני אחר, מירוץ אייל, מאחר שמסלולי שני המירוצים חופפים בחלקם.

כתבתי "מסיבה בלתי ברורה", כי באופן כללי, החורף הרגשתי די עגלה. לא שלא התאמנתי – דווקא רצתי די הרבה, הקפדתי על ממוצע של 50 קילומטר לשבוע. אבל את הריצות האלה עשיתי בקצב נוח (קרי: איטי), מקשיבה לגוף (ולעתים גם לאייפוד) ושקועה בעצמי. לא עשיתי אימוני מהירות בכלל, חוץ מפעם אחת, לא מזמן, שבה נתקלתי בפארק באושיית ריצה בכירה כקילומטר וחצי אחרי ההתחלה, שצהל לעברי ואמר "איזה יופי לראות אותך, איזה סגנון ריצה טוב יש לך". סביר שהוא לא ידע שבדרך כלל אני רצה בצעדים קטנים ובקושי מרימה רגליים, אבל ביום שבו הוא פגש בי הרגשתי חזקה והחלטתי לנסות סוף כל סוף את סגנון הריצה הנכון – הכרוך בהרמת רגליים גבוה. ואז, מעודדת להפליא מדבריו, המשכתי לרוץ כך לאורך כל המסלול, ולראשונה זה חודשים עצרתי את השעון אחרי 10 קילומטרים כשהסטופר הראה חמישים ומשהו דקות. גם החמישים ומשהו הזה היה רחוק משיאי ב-10 קילומטרים, אבל הוא שימח אותי.

הבוקר כשהתיצבתי ברמת השרון, היו לי ספקות עצומים. מה אני עושה שם? כאמור, עם אפס אימוני איכות ועם קצב אימונים איטי במיוחד, לא היה לי מה לחפש במירוץ 10 קילומטרים, שמחייב ריצה בקצב מהיר יותר מאשר חצי מרתון. אפילו שקלתי לא להביא את השבב האלקטרוני הקבוע שלי (זה שבאמצעותו מתבצעת מדידת הזמנים). למה אני צריכה תוצאה מבישה ברקורד המירוצים שלי, שאלתי את עצמי. אבל כמובן שהיתה לי תקווה אחת, קטנה ובלתי הגיונית לחלוטין: מה אם דווקא לא תהיה לי תוצאה מבישה? לפני שנרדמתי אתמול, דימיתי את עצמי חוצה קו סיום ומניפה את ידי אל-על, מתחת לשעון שמראה תוצאה שהיא שיא אישי, נניח, 54 דקות. עד כה, התוצאה הטובה ביותר שלי במירוץ של 10 קילומטרים – שהושגה בזיעת אפיים במירוץ כפר סבא שעבר – היתה 55 דקות ו-21 שניות. אבל השנה, לא היתה לי הרגשה שאני שווה 54 דקות – והאמת, גם שחזור התוצאה מכפר סבא לא נראה לי כמו שאיפה ריאלית. ניפנפתי את הפנטזיות מהראש והלכתי לישון.

על כל פנים, אחרי שנשמעה יריית הזינוק, ואחרי שפרצתי בשעטה כמו כל המזנקים האחרים, שמתי לב שאני רצה מהר – יחסית לעצמי, כמובן. זה לא היה קצב של ריצת אימון. זה היה קצב תחרות לגמרי. והרגשתי שאני מסוגלת לעמוד בו. עם נקוף הקילומטרים, השתנו גם השאיפות שלי מעצמי. אם בהתחלה רציתי רק לגמור את המירוץ בתוצאה שלא תעלה על התוצאה הגרועה ביותר שלי במירוץ 10 קילומטרים – בערך בחצי הדרך היא הפכה לרצון בוער לקבוע שיא אישי. כל קילומטר הצצתי בשעון ושקעתי בחישובים מתמטיים מורכבים (מורכבים בעבור מישהי שנמצאת ב-80% מהדופק המירבי, הכוונה) – שמטרתם היתה לבדוק אם הפנטזיה מאתמול בלילה עשויה להתגשם.

לפני שאתם מנידים בראשכם ואומרים, כן כן, אנחנו יודעים איך הפוסט הזה ייגמר – אחסוך מכם את האכזבה. הפנטזיה לא התגשמה. איפשהו בקילומטר השמיני היא חמקה ממני (תודות לעלייה של רחוב ביאליק ימ"ש). ניסיתי להשלים את החסר בשעטה מטורפת במורד רחוב אוסישקין אבל זה לא הספיק. כשנכנסתי לאיצטדיון האתלטיקה, 150 מטרים לסיום, ראיתי שהסטופר שלי החליף קידומת ל-55 דקות, והדהרה לעבר שער הסיום לא הצליחה למנוע את הבלתי-נמנע

 כנראה ששחזור התוצאה מכפר סבא כן היה שאיפה ריאלית. 🙂

עוד על ריצה כאן, כאן, כאן, וכאן.

עוד על ריצה ותעתועים קוסמיים כאן.

מודעות פרסומת

6 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. ברז said, on מרץ 24, 2007 at 3:56 pm

    לשבור את השיא האישי: יש להתחיל את המירוץ בקירבת חיילים איראניים ולצעוק "די לגרעין! הלאה האורז הפרסי!". הדופק יעלה במהרה ותמצאי עצמך קורעת את המים הטריטוריאליים כאילו ים סוף הוא בריכת ילדים.

    ובנימה פחות צינית: עשית לי חשק לרוץ ביום שבת.

    בתור חסיד ריצות למרחקים קצרים (סקווש), איך עושים את המעבר אל המסלול הארוך?

  2. עמי said, on מרץ 24, 2007 at 7:09 pm

    הי צימרמן, טוב שחזרת. גם לריצה גם לפוסטים..

  3. שפי said, on מרץ 25, 2007 at 6:38 pm

    1. הג'וגינגית הכי טובה מבין הבלוגינגים. 2. ההפך.

    אם הפנטזיה היתה מתגשמת, האם היית כותבת את הפוסט הזה?

  4. דנה said, on מרץ 26, 2007 at 6:48 pm

    ברז: מאוד שיעשעת אותי עם ההצעה לשיפור השיא על טריטוריה איראנית. נראה לי שהקריאות על הגרעין לא ממש יזיזו להם, אבל העלבת האורז הפרסי?!? על זה הם בטח לא יעברו בשתיקה.

    שפי ועמי: ריגשתם אותי עם הברכות החמות. ושפי, בתשובה לשאלתך, אני מניחה שאילו הפנטזיה היתה מתגשמת לא הייתי כותבת את הפוסט. זה המקריות של שחזור אותה תוצאה מלפני שנה שעניינה אותי ושימשה כהצדקה לכתיבת הרשימה. אילו הייתי מצליחה להגשים את הפנטזיה זה היה נשמע כמו סתם שוויץ. 🙂

  5. שפי said, on מרץ 28, 2007 at 1:12 am

    כן, אם הפנטזיה היתה מתגשמת ובכל זאת היית כותבת, אז לפחות לקראת הסוף היית עוברת לפיקשן, "משקרת"-ממציאה ומסיימת בדיוק באותו סיום. לפואטיקה אמת משלה.
    גם אני נעול על כתיבת דמותו של הלוזר (משהו שכתבתי אתמול):
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=6103430

    "ימ"ש" זה בנוסח עדות "חי נפשי"… 🙂

  6. דנה said, on מרץ 28, 2007 at 10:23 am

    בלוג זה כמו יומן. ומי משקר ביומן שהוא כותב?
    חוץ מזה, ימ"ש זה כמובן בצחוק. יש לי לעתים חיבה לביטויי רוטר.נט מסוג ימ"ש והי"ד – רק בהקשר המתאים, כמובן (שאינו ההקשר שבו הקיצורים האלה מופיעים ברוטר.נט).
    רשימה מצוינת כתבת. מומלצת בחום.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: