דנה ברותחין

אז מה, עכשיו תורי?

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on פברואר 3, 2007

משונה שהייתי צריכה הזמנה כזו מימימה כדי לעדכן את האתר שלי, שמאז יוני היה סטאטי-משהו, אני מודה. אבל העבירו לי לפיד, ואני כמו ילדה טובה, נוטלת אותו בשתי ידי.

 

ובכן, חמישה דברים שאינכם יודעים עלי (מתוך בערך 5,000 דברים שעדיף שיישארו חסויים).

 

1. כשהייתי בת 24 היה לי רומן עם שני גברים בני 38 – זה היה פער הגילים הכי גדול שאי פעם חוויתי, והוא היה גדול מדי. את הראשון, מחזאי ותסריטאי הוליוודי, פגשתי בערך שעתיים אחרי שהסתיימה מערכת היחסים השלישית-הארוכה ביותר שאי פעם היתה לי. פגשתי אותו בתל אביב, במסגרת עבודתי אז ככתבת לענייני קולנוע בעיתון "הארץ" והוא התאהב בי נורא. היה לי ברור שאני לא מרגישה אותו דבר אבל הייתי בריבאונד. בערך חצי שנה אחר כך פגשתי את הגבר השני בן ה-38. הוא היה במאי סרטים דוקומנטריים אמריקני עם מועמדות אחת לאוסקר, שגם הוא נקרה בדרכי בזכות עבודתי. היתה משיכה מהרגע הראשון, אבל אז הבנתי שהוא נשוי. בכל זאת היה לנו ערב אחד של שכרון חושים, ואז נפגשנו שוב בארה"ב כעבור כמה חודשים. זו היתה פגישה מוזרה. ישבנו בדיינר בבוסטון והזמנתי פנקייק אוכמניות, והמלצר – שהיה זר, ממדינה כלשהי באפריקה, מרוקו נדמה לי – החליט שהוא מזמין את עצמו לשולחן שלנו והתחיל לספר לנו כל מיני סיפורים משונים, ולא הבחין כלל במבטים החטופים ששיגרנו לעבר שעון הקיר הגדול (היו לנו רק שעתיים גנובות, עד שרעייתו של הדוקומנטריסט תחזור הביתה). כעבור כמה חודשים של חליפת אימיילים בסתר, הקשר נקטע – גם בגלל שהייתי מאוהבת בצורה מטורפת בבחור אחר, בלתי מושג לא פחות. הו, כמה מסעיר היה להיות בת 24.

 

2. אין לי בעיה להשקיע כמה מאות שקלים בנעלי ריצה טובות, אבל לקנות נעליים, סתם נעליים – או מגפיים, או סנדלים – ביותר מ-200 שקל נראה לי שחיתות מוסרית מהמעלה העליונה. חוץ מזה, יש לי יותר מכנסי ריצה ושורטס מג'ינסים, ומשום מה, כל פעם כשאני מריחה חנות ספורט באופק, נדמה לי שאני צריכה עוד.

 

3. אני מעדיפה מתוקים על מלוחים. במשך כמה שנים, הייתי אוכלת דגני בוקר לפחות לשתי ארוחות ביום. איזה? בעיקר Blueberry Morning של פוסט. בכלל יש לי קטע עם אוכמניות. המאכל שאני הכי אוהבת בעולם הוא מאפינס – אם זה היה תלוי בי, הייתי אוכלת מאפין לכל אחת מארוחות היום – והמאפין החביב עלי הוא מאפין אוכמניות, עדיף גדול ועסיסי, של מאפיית הוט אנד קרסטי במנהטן. אה, זה מתחיל להישמע לי מוכר. כתבתי על זה כבר, כאן וכאן.

4. כשהייתי בשלהי התיכון, היתה לי חרדת בחינות נוראית, שהתעצמה לרגל הבגרויות. על פניו, לא היתה סיבה לחרדה, כי הייתי תלמידה טובה, אבל כדרכם של דברים כאלה, הרציונל לא מילא כאן כל תפקיד משמעותי. חרדת הבחינות התגלמה בעיקר בנדודי שינה מיתיים, ובמעגל הקסמים (ביטוי מאוס שאליו התוודעתי באותה תקופה) שהתלווה אליהם: עם התקרב הבחינה, הייתי נתקפת בהלה שלא אצליח להירדם בלילה שלפניה – ובמסגרת תוכניתנו "נבואה שמגשימה את עצמה", אכן לא הייתי נרדמת. המצב היה כה קשה עד שהורי החליטו לשגר אותי לאשת מקצוע (ע"ע פסיכולוגית), שעזרה לי לטפל בסימפטומים, אבל לא במחלה. רוצה לומר: לפני בגרויות חשובות הצלחתי אמנם להירדם, אך עם קבלת שאלון הבחינה נתקפתי בלק-אאוט ועשיתי שטויות למרות שידעתי את החומר.

 

5. פעם, מזמן-מזמן, כשהייתי בת שמונה, הלכתי עם ההורים שלי לחברים שלהם, ופילחתי לבת שלהם מחק אחד שחמדתי מאוד. אחר כך נתקפתי יסורי מצפון אימתניים על כך. אין לי מושג איך נראה המחק הזה ולמה הוא כל כך מצא חן בעיני, אבל אני זוכרת אילו דפיקות לב היו לי אחרי שהכנסתי את המחק לכיס. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשיתי כזה דבר.

 

זהו. עכשיו אני אמורה להעביר את זה הלאה, לא?

אורן צור

משה סקאל

רחביה ברמן

אבי ערס לייט

יצחק שפי

אני מבטיחה לשפר את דרכי הנלוזות ולנער את האבק מעל הבלוג הזה בקרוב. רק תנו לי קודם לעבור את הניסוי האחרון שלי לתואר ולגמור כבר את הסאגה הזאת…

 

מודעות פרסומת

10 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. VRider said, on פברואר 3, 2007 at 7:27 pm

    לכבוד חזרתך לפעילות, קבלי את הפרח שמופיע כאן
    http://vrider.picshare.co.il/

  2. דנה said, on פברואר 3, 2007 at 7:37 pm

    על השקדייה! כמה שהיא חסרה לי (מאז שאני לא עובדת בירושלים, אני לא זוכה לראות את השקדיות המקסימות של הרי ירושלים).
    התמונות שלך יפהפיות.

  3. שפי said, on פברואר 3, 2007 at 9:10 pm

    אני מהזקנים שלא ממהרים לנשק בחורות צעירות ומחכים שהן ממש תתחלנה איתם, עם מיסמך כתוב וחתום. אז קודם-כל תודה למייקי על ההזמנה הראשונה:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=896411

    ועכשיו אנסה להשבר קצת, אבל לא עד כדי כתיבת "פוסט" עצמאי. הגזמתן. כמה מילים במסגרת של תגובה:

    1. הלכתי פעם למיפגש של "פורום" שבו פירסמתי לראשונה את הסיפור הזה:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2407888
    והתברר לי שכל ה"קהילה" היתה בטוחה שבאמת הייתי כוכב ג'ודו. וסביר להניח שזה מה שחושבים עלי הקוראים הדי-רבים שהתווספו לסיפור הזה מאז (פירסמתי אותו בכמה אתרים שיש בהם הרבה יותר מבקרים מאשר באותו "פורום"). ובכן לא מיניי, אבל אשקר אם אומר שלא מיקצתיי: אכן הייתי די-כוכב ספורט, באכן ענף אינדיבידואלי, ואחרי כן במשך כמה שנים התפרנסתי כמאמן. אבל גם עכשיו אין לי חשק לומר איזה, וגם אם אומר אז אין מצב שזקני מדורי הספורט יזכרו, כי מאז שיניתי את שם משפחתי.

    2. סעיף 5 שלך הזכיר לי שפעם, בשנות ה-30 שלי, אחרי שחתמתי במינימרקט על ספח כרטיס האשראי, הכנסתי לכיס מיקטורני את העט המדליקה של הקופאית. היה זה מינימרקט שכונתי, בעלת העסק הכירה אותי ואת משפחתי, והיא הבחינה! וממרום הקבינה שלה היא עיוותה את פרצופה בהבעה מלגלגת. מאז לא נכנסתי לשם.
    אחרי כמה חודשים המינימרקט הזה… פשט את הרגל! בגללי, בטח, אני מההרקולסים שהגלובוס על כתפיהם.

    רגע, זה נחמד… אולי מחר אמשיך.

  4. הקשב said, on פברואר 3, 2007 at 9:26 pm

    🙂

  5. דנה said, on פברואר 3, 2007 at 9:55 pm

    שפי, זה מעניין, תמשיך!
    ולקשב – תודה (היא הקלידה והסמיקה).

  6. אביבה said, on פברואר 3, 2007 at 10:26 pm

    סוף סוף יצאו כולן ממאורותיהן!

    לאן הלכת בעצם? לרוץ? 🙂

  7. רוני said, on פברואר 4, 2007 at 12:35 pm

    כבר הרבה זמן שאני מקווה ששתיקתך המתשמכת משמעה שאת עסוקה בעבודה על הרומן ההוא שדיברנו בו. בבקשה עדכון, כאן או במייל.
    כיף לראות אותך פה שוב.

  8. ניר said, on פברואר 4, 2007 at 3:15 pm

    סתם ד"ש חמה! אני אמייל לך בהמשך

  9. דנה said, on פברואר 4, 2007 at 9:37 pm

    ואללה, היה שווה לקבל את ההזמנה הזאת (את רואה, ימימה, גם אני איני נמנית עם המקובלים).
    אביבה – אני שמחה שגם את משתמשת בביטוי "הלכת לרוץ". מישהו פעם נזף בי שזה רדונדנטי (יעני, מיותר ועודף) וגם לא-לוגי לחבר יחד שני פעלים שקשורים בפסיעות על אדמה (כי אם הלכתי, לא רצתי, וההפך). אבל מה לעשות ש"יצאתי לרוץ" לא תמיד מסתדר. ובסופו של דבר, אני תמיד הולכת לרוץ (יוצאת מהבית, יורדת במדרגות, חוצה את הכביש, נכנסת לפארק, ואז מתחילה לרוץ – כך שיש אמת בביטוי).
    רוני – נעדרתי מכאן בעיקר משום שהייתי עסוקה נורא – בעניין שבו נדברנו ובעניינים יותר פרוזאיים כמו עבודה ושמחות אחרות. 🙂
    וניר'קה, טוב לשמוע ממך.

    שוב תודה.

  10. חלושעס said, on מאי 14, 2007 at 8:42 pm

    הייתי בטוח שאת ילדה טובה ירושלים 🙂

    נו, עכשיו את יודעת שאני יודע שלא…


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: