דנה ברותחין

ההנאה שבאיטיות

Posted in סמים חוקיים by danazim on מרץ 22, 2006

הקדמה, הופ-הופ!

 
התחלתי לאחרונה לרוץ ל-א-ט. טוף, האמת חייבת להיאמר, זה לא שהייתי לורן ויליאמס קודם. אי אפשר היה להאשים אותי בריצה מהירה-מדי. והאמת שההיתלות באילנות גבוהים (זאת אומרת, נמוכים, ויליאמס היא בקושי מטר שישים) מיותרת כאן; להיות איטית יותר בהשוואה לספרינטרית של 100 מטר זו לא חוכמה בכלל. אבל גם ביחס לרצות למרחקים ארוכים יותר אני לא הכי מהירה. במירוצי 10 ק"מ וחצי מרתון שבהם השתתפתי שבהם המסלול לא היה מעגלי אלא לינארי (כלומר: רצים רצים רצים – מסתובבים – ורצים רצים רצים בחזרה) הייתי רואה את המהירים עושים את דרכם בחזרה, כשלי עוד נשארה כברת דרך לא קטנה לעשות כדי להגיע לנקודת הסיבוב. טוב, הנקודה הובנה, ובכלל גלשתי הרבה יותר ממה שהתכוונתי.
 
אני מניחה שאתם תוהים, אם כן, מה בדיוק גורם למישהי שמודה בפה מלא שהיא רצה לאט (או לפחות, לאט יותר ממה שהיא היתה רוצה) להחליט שהיא מתכוונת לרוץ עוד יותר לאט. ובכן, למען האמת, אני לא רוצה להיות יותר איטית – זה פשוט היה מחויב המציאות.
לפני כמה שבועות התקיים מירוץ כפר סבא, מירוץ 10 ק"מ שבו מעולם לא השתתפתי. לא ברור מה בדיוק שיכנע אותי להשתתף בו: הוא מירוץ קשה, המסלול רצוף עליות ומורדות (חי נפשי שכמעט לא היה שם קילומטר שטוח), ומשום מה, כל מי ששאלתי על המירוץ הבהיל אותי בסיפורי-זוועה על קושיו. חרף ההפחדות החלטתי להירשם, מתוך תקווה לא ברורה שאצליח לשבור את שיאי במירוץ 10 ק"מ, שנקבע לפני שנה במירוץ נס-ציונה. לא אלאה אתכם בפרטים על המירוץ, רק אציין שהסיפורים התגלו כאמיתיים, והמירוץ היה באמת קשה. כדי להוסיף חטא על פשע, שררו תנאי שרב בבוקר המירוץ, מה שמן הסתם הוסיף לקושי. בן זוגי היקר שאיתו רצתי קיבל הוראה לרוץ לידי בקצב שאיתו, כך חישבתי, אוכל לשבור את שיאי, והוא עמד בו בהצלחה – רק שאני כמעט התפגרתי. כשחציתי את קו הסיום השעון אמנם הראה שגילחתי יותר מחצי דקה מהתוצאה של שנה שעברה, אבל הרגשתי שהלב שלי האומלל מבצע לו סאלטות ופליק-פלאקים בתוך בית החזה מרוב מאמץ. ואז הבנתי שאין מנוס.

מכיוון שמעולם לא רצתי "לפי הספר", וכן מעולם לא רצתי באופן מודרך, בקבוצה עם מאמן, מעולם לא בדקתי האם אני רצה "נכון" – רוצה לומר, האם בריצה ארוכה (מה שמכונה בלשון הרצים "ריצת נפח איטית") הדופק שלי נמצא בטווח המתאים לו. באופן מסורתי התנגדתי להשתעבדות למדי-דופק למיניהם, בטענה שאין לי סבלנות לכל המיכשור הזה. בשנה שעברה, בצעד שהפתיע גם אותי, נתתי לאבא שלי אישור לרכוש לי מד דופק כזה בחו"ל, אבל רק אם הוא יזדמן למקום שמוכר כזה דבר, ורק אם יתחשק לו לקנות לי אחד. אבא שלי לא הבין את הרמזים, ובכל זאת קנה לי מד-דופק מסוג "פולאר", אמנם פושט למהדרין (אפילו תאורת-לילה אין בו), אבל את העבודה הוא יודע לעשות. דבר אחד היה בעייתי בו, במד-הדופק: הוא הגיע עם רצועה במידה "מדיום", וגם אחרי שהידקתי אותה למקסימום האפשרי, המשדר גלש לו תוך שניות מהמקום שבו הוא היה אמור להישאר, והדופק שנשקף מהצג היה מתחלף בספרות אפס-אפס. אבל גם בעיה זו היתה פתירה: מלכתחילה אמרתי לאבא שלי לקנות דגם שמתאים לאופניים – לא היתה לי כל כוונה לרוץ עם מד הדופק, רק לרכוב איתו – ומשום מה, בתנוחת הרכיבה, הרצועה של מד הדופק הצליחה להישאר במקומה (כנראה בזכות התמיכה המפתיעה שקיבלה מהכרס הקטנה שלי).
 

ג'ונתן פולאר.

אחרי החוויה במירוץ כפר סבא, הגעתי להבנה שאני רצה בדופק גבוה מדי. כבר לא מעט אנשים, בהם רצים מקצועיים ומהירים הרבה יותר ממני, אמרו לי במהלך קריירת הריצה החובבנית שלי שאם אני רוצה להשתפר, אני אצטרך להיכנע ולהתאמן עם מד-דופק, אבל לא היה לי כוח להישמע להם. עכשיו לא היתה לי ברירה. הסרתי את הפולאר מעל כידון האופניים, מקום מושבו הקבוע מאז שהצטרף לחוג המשפחה, וכרכתי אותו סביב זרועי. הטרחתי את עצמי עד ליבואן החברה בקריית עתידים ורכשתי לו רצועה חדשה במידה שלי, כזו שלא תגלוש לה כל הזמן, והופ, יצאתי לי לפארק הירקון, לא לפני שחישבתי באינטרנט לפי דופק המנוחה שלי מהו הדופק המקסימלי שלי, ובאילו טווחי דופק אני צריכה לרוץ.
 

ג'ונתן ואני

הפולאר שלי (לו הענקתי את השם "ג'ונתן" מסיבות מובנות) הוא יצור די נוירוטי. כל אימת שאני חורגת במעט מהטווח המותר לי, הוא מתחיל לפלוט ביפים עצבניים. ליבי התרחב משמחה על פריחת חרציות וחמציצים מרהיבה בערבות המימדיון והאצתי מעט? "ביפ-ביפ-ביפ"! מצטווח לו ג'ונתן. רוכב אופניים מסוקס מחליט שהוא משייט את אופניו הישר לעברי וברגע האחרון בורח, והלב שלי מזנק למכנסיים? "ביפ-ביפ-ביפ!", נוזף לו ג'ונתן. "שתוק, קרציה", אני אומרת לו, ומאטה. העיקר שיירגע.
 
אני חייבת לומר שבאימונים הראשונים הגשתי מצוין ונהניתי מאוד. בעיקר נהניתי מכך שהרגשתי שאני יכולה לרוץ עוד ועוד בקצב הזה, בעוד ששבוע-שבועיים לפני שהתחלתי באימונים האלה לא הצלחתי להביא את עצמי לרוץ יותר מ-12 ק"מ באימון. גם למדתי להכיר את הגוף שלי. למדתי להבין איך מרגישה ריצה בדופק 155 לעומת ריצה בדופק של 160 או רחמנא ליצלן, 180 (את הקילומטר האחרון בכל אימון אני מרשה לעצמי לרוץ בקצב הכי מהיר שאני מסוגלת לייצר, בעוד שג'ונתן צורח עד לב השמיים, ומחריד את שלוותם של הצועדים, הרצים והרוכבים במסלול שמול הספורטק).

לאט ובטוח, בלי טוטאל-לוס

במסגרת התיקונים הכלליים, גם החלטתי סוף כל סוף לעשות מדרסים. הטריגר היה כאב טורדני בכף הרגל שהתחיל לי לפני כמעט שנה, ומאז בא והלך, בתלות ישירה בהגדלת הקילומטראז' השבועי שלי בריצה. אורתופד מומחה זיהה את הבעיה ושלח אותי לעשות מדרסים כדי לטפל בה. אני לתומי חשבתי שחוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הרגליים שלי די בסדר, תודה רבה. אבל איש המקצוע שאליו פניתי להכנת המדרסים (שיכונה כאן מטעמי נוחות "המדרסן") חשב אחרת. אחרי שהצביע בפני על עשרות ליקויים, קיצורי-גידים ומפגעים – ששיאם היה בקביעתו ששתי הבהונות הקטנות שלי הן "טוטאל לוס", כהגדרתו – הוא ביקש ממני לנעול נעלי ריצה ולרוץ קצת מולו, כדי להתרשם מהביו-מכניקה שלי. עשיתי כדבריו ורצתי מעט במעלה הרחוב ובחזרה אליו, ואז שמתי לב שהוא בוהה בי במבט המום. "את ראית מה את עושה עם רגל ימין?", הוא התפלץ, "יש לך קריסה נוראה החוצה. אבל אל דאגה, נתקן גם את זה", הוא אמר והתחיל לרשום לעצמו הוראות.
כעבור שבועיים אספתי ממנו את המדרסים המוכנים, שהושתלו לתוך נעלי הריצה שהבאתי. המדרס השמאלי התאים להפליא, אבל הימני נתן לרגלי את התחושה שהיא נמצאת בסד לוחץ. כשאמרתי למדרסן שכך אני מרגישה הוא הרגיע אותי שלרגל לוקח זמן להסתגל, וקבע לי לוח זמנים לנעילת הנעליים, עם הוראה מפורשת לא לרוץ איתן עד שבת, וגם אז, לא יותר מ-5 ק"מ. לפני שהלכתי, הזהיר אותי המדרסן מפני יבלות ושלפוחיות, בעיקר בקשת כף הרגל הגבוהה שלי, לה סיפקו המדרסים תמיכה ולכן נקודות מגע שלא היו קודם.
הנעילות הראשונות היו משונות. כל מיני מקומות מוזרים כאבו. לבסוף, הגיע יום שבת, ובהכנעה נעלתי את הנעליים ויצאתי לרוץ – לא לפני שמרחתי את כפות רגלי בווזלין, סגולה ידועה נגד יבלות. נראה לי שג'ונתן קצת נעלב; למרות שכן נשמעתי לו, לא חשבתי על הדופק כל הריצה, אלא רק על הרגליים. עם כל צעד שאלתי את עצמי – נוח? לא נוח? נוח! לא נוח! ויותר מזה, חזרתי ושאלתי את עצמי: מה הסיכויים שברגעים אלה ממש מתפתחת לי יבלת איימתנית בקשת כף הרגל?
האירוע עבר בהצלחה, ומאז רצתי עם המדרסים החדשים ארבע ריצות ארוכות. אבל, צחוק הגורל, התפתחה לי יבלת של ממש, שלפוחית מרושעת. לא בקשת כף הרגל, כמובטח, אלא באחת מהבהונות , דווקא ברגל שמאל, זו עם המדרס הנוח. מילא. העיקר שזה לא יהפוך גם אותה ל"טוטאל לוס".
 

מודעות פרסומת

7 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. קיפוד כזה said, on מרץ 22, 2006 at 11:13 pm

    שני דברים, אחד, חתיך החבר שלך… 🙂
    שניים, מה "קטנה"? בקושי רואים אותך מאחורי הכרס העצומה הזאת.

  2. ברק said, on מרץ 23, 2006 at 8:40 am

    דבר ראשון, בתור חובב ריצה, אני מזדהה עם העניין של "החלקת" רצועת הפולאר – לרוב מתחילת הריצה אתה מתחיל להרים, מנסה להדק אותו קצת, קצת כדי שזה יפסיק להציק!!

    אחח והספרות הארורות האלה "00" .. מעצבנות!

    דבר שני גם לי בהתחלה "ג'ונתן" צפצף אבל יש כפתור שניתן להשתיק אותו, והוא רק יהבה.. תבדקי את הנושא הזה

    תמשיכי להנות מהריצה – מהר או לאט זה לא משנה

    נתראה במרתון ת"א ;)…

  3. חלושעס said, on מרץ 23, 2006 at 1:20 pm

    הפולאר הזה.
    וגם הגרמלין.

    ואם תוסיפי איי-פוד יכולות ליפול לך על הראש ציפורים מתות במהלך הריצה (הקרדיט לרובי 🙂 )

  4. שפי said, on אפריל 1, 2006 at 4:36 am

    אהבתי את ה"חי נפשי" – א-יידישע אתלעטן. 🙂

  5. דנה said, on אפריל 2, 2006 at 11:46 am

    לקיפוד: אכן חתיך. ובאשר לכרס – אנחנו עובדים על זה. 🙂
    לברק: לדעתי ג'ונתן הוא כל כך פושט שאי אפשר אפילו להשתיק אותו. לפני כמה ימים כשהוא התחיל להצטעק בספרינט המסכם לחצתי על כל כפתור אפשרי אבל הוא רק המשיך לצעוק ביתר-שאת.
    לחלושעס: גם אייפוד, גם פולאר וגם גרמין – זה כבר יהפוך אותי לתחנת-שידור.
    ולשפי: אני רואה עצמי כממשיכת דרכו של מכס נורדאו, אבי זרם "יהדות-השרירים" (סתם, בצחוק. לאומנות ממש לא עושה לי את זה…)

  6. אבי עערס לייט said, on אפריל 6, 2006 at 7:50 am

    אצלנו בכלל זה מקובל לשים חי (חהי) נפשי כזה עעל הצוואר ועעל עעוד מקומות למה שזה מביא סגולה נגד העעין.

    אחהלה רשימה כפרה!
    אבי עערס לייט

  7. דנה said, on אפריל 8, 2006 at 2:17 pm

    יש לי אנטי נגד שרשראות – מפריע לי כשיש לי משהו תלוי סביב הצוואר. אם כבר סגולה נגד עין הרע, עדיף לי לעשות מה שעשה בן זוגי עם החמסה שקניתי לו ערב המרתון הראשון שלו – לחבר אותה לסיכות הביטחון שמחזיקות את המספר-חזה. 🙂


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: