נחישות של אוגר

 
ביום רביעי היה קר בתל אביב, אבל התשוקה לפלאפל גברה על הקור והובילה אותנו עד לפלאפל הכיכר בואכה גן העיר. אחרי שגמרנו לאכול את הפלאפל (שהיה טעים להפליא למרות תנאי מזג האוויר), צעדנו לכיוון הבית צפונה על רחוב אבן גבירול.
כשעברנו על פני חנות החיות, הצעתי שניכנס. אני מאוד אוהבת להציץ לתוך כל חנות חיות שאני עוברת על פניה. בכניסה עמדו שני תוכים על עמוד עץ שכזה. הגדול יותר התנדנד מצד לצד, ותהינו אם הוא עושה חיקוי של סטיבי וונדר. השני, הקטן יותר, עצם עינים ונימנם.

מתחת לתוכים היה כלוב האוגרים. אני אוהבת להסתכל באוגרים. רובם ישבו בצפיפות בתוך בית הפלסטיק שניצב בפינת הכלוב שלהם, משתדלים להתחמם זה על זה. אבל היו שלושה אוגרים פעלתנים יותר. אחד, חום ואתלטי, דהר בלי הפסקה על גלגל המתכת הגדול שעמד בטבורו של הכלוב. השניים האחרים – אחד בצבע מוקה, ואחד לבן ושעיר – ניסו לעמוד בקצב של החום. המוקה הצליח, פחות או יותר, אבל הלבן לא. פעם אחר פעם, איבד הלבן את האחיזה בגלגל, והוטח על גבו – ולעתים גם הועף מחוץ לגלגל על הנסורת שכיסתה את רצפת הכלוב. הייתם חושבים שנפילות חוזרות ונשנות שכאלה יפגמו במוטיבציה שלו, אבל הוא לא התייאש. כל פעם אחרי שגבו נחבט בגלגל או שהתהפך ונפל ממנו, הוא נאבק לטפס בחזרה על הגלגל, והתאמץ בנחישות מכמירה לדהור לצידו של החום, על אף היותו איטי יותר ובעל קואורדינציה פחותה.

כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על האוגר הזה. ביום חמישי, בקור מקפיא של 2 מעלות, יצאתי לרוץ במושב של הורי. בעודי רצה בעלייה, מחשבותיי נדדו אל האוגר. בעיקר הטרידה אותי השאלה – מדוע הוא המשיך לעלות על הגלגל, אחרי כל המכות האלה. אולי יש לו זיכרון מאוד-מאוד קצר? ("אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום. הנה. אני רץ, אני רץ, אני…אההההה. טראח, בום, הופס. אאוץ'! זה כאב! זה לא היה כיף בכלל. טוב, מה אני אעשה עכשיו? אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום…").

אולי.

 

Born to run

כשחזרתי מהריצה, צלעתי. כבר חודשיים שיש לי כאב טורדני בצד האחורי של השוק השמאלי (מאז ההכנה לחצי מרתון בית שאן בדצמבר), ולמרות זאת אני רצה. יש ימים שהוא כואב יותר, ויש ימים שהוא כואב פחות. ניסיתי לאבחן את עצמי באמצעות האינטרנט אבל כל מיני פציעות שם הבהילו אותי (דלקת בגיד אכילס? אמא'לה. שברי הליכה? השם ישמור) – עד שלבסוף קבעתי תור לאורתופד (אבל אורתופד שרץ בעצמו, כדי למנוע מצב שהרופא יאמר לי להפסיק וזהו).

ואולי גם לי, כמו לאוגר, יש זיכרון קצר? למה אנחנו עושים את זה, ורצים גם כשכואב לנו? אולי מכיוון שיום בלי ריצה כואב לי יותר מאשר הכאב במהלך הריצה ואחריה?