דנה ברותחין

נחישות של אוגר

Posted in סמים חוקיים by danazim on פברואר 12, 2005

 
ביום רביעי היה קר בתל אביב, אבל התשוקה לפלאפל גברה על הקור והובילה אותנו עד לפלאפל הכיכר בואכה גן העיר. אחרי שגמרנו לאכול את הפלאפל (שהיה טעים להפליא למרות תנאי מזג האוויר), צעדנו לכיוון הבית צפונה על רחוב אבן גבירול.
כשעברנו על פני חנות החיות, הצעתי שניכנס. אני מאוד אוהבת להציץ לתוך כל חנות חיות שאני עוברת על פניה. בכניסה עמדו שני תוכים על עמוד עץ שכזה. הגדול יותר התנדנד מצד לצד, ותהינו אם הוא עושה חיקוי של סטיבי וונדר. השני, הקטן יותר, עצם עינים ונימנם.

מתחת לתוכים היה כלוב האוגרים. אני אוהבת להסתכל באוגרים. רובם ישבו בצפיפות בתוך בית הפלסטיק שניצב בפינת הכלוב שלהם, משתדלים להתחמם זה על זה. אבל היו שלושה אוגרים פעלתנים יותר. אחד, חום ואתלטי, דהר בלי הפסקה על גלגל המתכת הגדול שעמד בטבורו של הכלוב. השניים האחרים – אחד בצבע מוקה, ואחד לבן ושעיר – ניסו לעמוד בקצב של החום. המוקה הצליח, פחות או יותר, אבל הלבן לא. פעם אחר פעם, איבד הלבן את האחיזה בגלגל, והוטח על גבו – ולעתים גם הועף מחוץ לגלגל על הנסורת שכיסתה את רצפת הכלוב. הייתם חושבים שנפילות חוזרות ונשנות שכאלה יפגמו במוטיבציה שלו, אבל הוא לא התייאש. כל פעם אחרי שגבו נחבט בגלגל או שהתהפך ונפל ממנו, הוא נאבק לטפס בחזרה על הגלגל, והתאמץ בנחישות מכמירה לדהור לצידו של החום, על אף היותו איטי יותר ובעל קואורדינציה פחותה.

כבר שלושה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב על האוגר הזה. ביום חמישי, בקור מקפיא של 2 מעלות, יצאתי לרוץ במושב של הורי. בעודי רצה בעלייה, מחשבותיי נדדו אל האוגר. בעיקר הטרידה אותי השאלה – מדוע הוא המשיך לעלות על הגלגל, אחרי כל המכות האלה. אולי יש לו זיכרון מאוד-מאוד קצר? ("אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום. הנה. אני רץ, אני רץ, אני…אההההה. טראח, בום, הופס. אאוץ'! זה כאב! זה לא היה כיף בכלל. טוב, מה אני אעשה עכשיו? אני יודע מה אני אעשה! אני אעלה כאן על הגלגל וארוץ קצת עם החבר שלי, החום…").

אולי.

 

Born to run

כשחזרתי מהריצה, צלעתי. כבר חודשיים שיש לי כאב טורדני בצד האחורי של השוק השמאלי (מאז ההכנה לחצי מרתון בית שאן בדצמבר), ולמרות זאת אני רצה. יש ימים שהוא כואב יותר, ויש ימים שהוא כואב פחות. ניסיתי לאבחן את עצמי באמצעות האינטרנט אבל כל מיני פציעות שם הבהילו אותי (דלקת בגיד אכילס? אמא'לה. שברי הליכה? השם ישמור) – עד שלבסוף קבעתי תור לאורתופד (אבל אורתופד שרץ בעצמו, כדי למנוע מצב שהרופא יאמר לי להפסיק וזהו).

ואולי גם לי, כמו לאוגר, יש זיכרון קצר? למה אנחנו עושים את זה, ורצים גם כשכואב לנו? אולי מכיוון שיום בלי ריצה כואב לי יותר מאשר הכאב במהלך הריצה ואחריה?
 

 
 
 
 
 
 

מודעות פרסומת

20 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. עמי said, on פברואר 12, 2005 at 1:00 pm

    הי דנה, מה מריץ אותך? למה שלא תנסי לנוח קצת. יש בה בישיבה בכורסה משהו מאד נעים וממכר:)

  2. עמי said, on פברואר 12, 2005 at 1:38 pm

    שלא יכול להזיק וגם לא מעייף (תודה לנימרוד): http://theriotwheel.com/Wheel_04.mpg

  3. דנה said, on פברואר 12, 2005 at 1:46 pm

    שהלינק יביא אותי לכזה גלגל מתכת של אוגרים.
    נו, טוף, גם כלי התחבורה המפחיד ששלחת לי (נראה כמו הכלאה בין אופני יד לטרקטור) משעשע.
    ובנוגע לשאלתך בתגובה הראשונה — ישיבה על כורסה אכן מאוד נעימה, אבל חוששתני שחסר בה משהו שמתחיל ב"אנ" ונגמר ב"דורפינים".

  4. הדר said, on פברואר 12, 2005 at 3:57 pm

    בתור מי שחזרה כרגע מאימון ספינינג מפרך, אני בהחלט מזדהה עם עניין האנדורפינים וכו', אבל לגבי הכאב, כדאי מאד לבדוק. חלק מהעניין הוא להיות קשובים לגוף ולא לחפש פתרונים באינטרנט (אבל את זה את כבר יודעת וסליחה על הנימה הדידקטית משהו).
    הצחקת אותי עם האוגר D-:, אני חושבת שההצצה לתובנות הפנימיות שלו כפי שהצעת, הייתה מבריקה ואכן עלתה בראשי מספר פעמים כאשר היו לי זוג אוגרים משלי (זכרים כמובן, שאתגרו את הטבע ואת המוסכמות החברתיות, והצליחו להקים משפחה משלהם – 9 גורים נולדו לאחד מהם, למרות שהמוכר בחנות נשבע לי שהוא השמין בגלל האוכל).

    ומכיוון שזו הפעם הראשונה שלי כאן – אני מאד שמחה ומאושרת לראות שיש עוד שמכירים את דורותי פרקר המופלאה והנהדרת.

  5. טלינקה said, on פברואר 12, 2005 at 4:06 pm

    דנה,לה!
    טוב שחזרת לכתוב- אני כבר קיבלתי תגובות ממורמרות (שאותן שכחתי למסור לך) מקוראים החשים בחסרונה של פעילות באתרך.
    חוצמזה, יכול להיות שהאוגר החמדמוד לא זוכר את הטראומות של הנפילה בגלל שהוא סובל מטראומה מוחית. האם גם את סובלת מדבר שכזה?

  6. תמי said, on פברואר 12, 2005 at 6:52 pm

    איזה יופי שאת מספיק יצירתית למצוא הקבלה בינך לבין האוגר.
    חנויות חיות לא מדכאות אותך? השבי, העליבות של החיות המסכנות שנורא צריכות אהבה ובעלים? אני נמנעת מטעמי היחמצות הלב.

  7. דנה said, on פברואר 12, 2005 at 7:05 pm

    אני מביעה צער עמוק ונוטלת את מלוא האחריות להיעדר פעילות באתרי. מקווה שאשפר את דרכי הנלוזות.

    הדר: את כמובן צודקת, ואני בדרך כלל מאוד נשמעת לגוף שלי, ומשתדלת לא להגזים כשכואב, כי אני יודעת שזה מתחיל בשריר מתוח ועלול להיגמר בפציעה של כמה חודשים, חס וחלילה, טפו טפו טפו. עם זאת, אני מודה שכל יום שנכפית עלי הפסקת אימונים הוא יום די מבאס.
    והסיפור שלך על אוגרייך ראוי לסרט ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". אני חושבת שהמוכר בחנות היה חולה כשלימדו בבית הספר איך ילדים באים לעולם.
    טלינקה: טראומה מוחית זו אפשרות. בנוגע לשאלה האם גם אני סובלת מטראומה מוחית: אה.. רגע… על מה דיברנו? אני יודעת! אני אעלה כאן על הגלגל הזה וארוץ קצת עם החבר שלי, החום.
    תמי: משום מה, אני רואה בחנויות חיות את האופטימי (הנה מגיע ילד קטן עם אמא שלו וקונה זוג שרקנים). ביום רביעי כמעט שקניתי בעצמי את האוגר הלבנבן והשעיר (בן זוגי עדיין מאיים לקנות לי אותו, מרוב שהסיפור הזה לא מניח לי). אם אכן זה יקרה, אני יכולה להבטיח לך שהוא יזכה לבית חם ואוהב, ולגלגל מתכת משל עצמו, שלא יישלט בידי (ברגלי?) אוגר אחר, אתלטי וחום.

    שוב תודה לכולם.

  8. שמעון said, on פברואר 12, 2005 at 7:25 pm

    כל אחד מאיתנו — רצים, אוגרים, ומחממי כורסאות — נמצא בשפיץ של מאות אלפי דורות של פריטים שהצליחו לשרוד ולהוליד צאצאים לפני שהם מתו. בקיצור, אנחנו נצר לסיפור הצלחה אדיר ועקבי.

    אין לי ספק שהיכולת להתמיד בפעולה מסויימת על אף כשלונות וקשיים היא מאפיין בסיסי של ההצלחה הפנומנלית הזאת. מחממי הכורסאות אולי לא רצים בואדיות, אבל גם הם נאנחים כל בוקר וקמים לעבודה, או נאבקים להקים את הילדים לבית ספר, או whatever.

    אז אנא המשיכי לרוץ ולכתוב.

  9. אביגיל said, on פברואר 12, 2005 at 7:33 pm

    מהשמחים על חזרתך.

  10. אודי שרבני said, on פברואר 12, 2005 at 9:59 pm

    תגידי, אם באמצע הטריאטלון היה עץ שיקמים והיה אפשרות לעבור משני הצדדים. איזה צד היית בוחרת…?
    בהצלחה גם עם האמסטרינג

  11. נעמה said, on פברואר 12, 2005 at 10:46 pm

    דנה,
    החום, האוגר, הריצה… כיף לקרוא!
    אני כבר יומיים במיטה מוקפת בערמות של דפים , מתכוננת לבחינה. אולי גם אני לוקה בסימפטום הזיכרון הקצר… כלום לא נכנס לי לראש.רחוקה שנות אור מפעילות גופנית כלשהיא, מפנטזת על בריכה גדולה , בגד ים ושמש של אחרי כמה בריכות.
    תודה על העידכון על חזרתך
    נעמה

  12. דוד כפרי said, on פברואר 13, 2005 at 12:11 am

    כמה שזה מזכיר לי את עצמי.
    ככה בדיוק ירד לי הפרופיל מ-82 ל-45.
    כואב.

  13. דנה said, on פברואר 13, 2005 at 10:43 am

    שוב תודה למגיבים – שמעון, אביגיל, אודי, נעמה ודוד.
    שמעון: רעיון טוב הוא זה, לראות בנחישות ובהתמדה תוצר של שנות אבולוציה. לא חשבתי על זה ככה.
    אודי: שאלתך גרמה לי להתפרץ בצחוק. ולתשובה – זה תלוי במקצוע. אם זה יהיה בשלב הריצה, סביר שאעבור אותו מצד ימין. אם זה יהיה בשלב האופניים, לא אתפלא אם אנסה לעבור באמצע. ואגב, הכאבים שלי אינם בהאמסטרינג (יבדל לחיים ארוכים) אלא בגסטרוקנמיוס.
    נעמה: בהצלחה בבחינה.
    דוד: איך ירד לך הפרופיל? עכשיו אני מודאגת. בכל אופן אני מקווה שהברך שלך מרגישה טוב יותר.

    יום טוב לכולם.

  14. דוד כפרי said, on פברואר 13, 2005 at 10:56 am

    הפרופיל שלי ירד בגלל שהייתי טיפש ולא עצרתי בזמן, אלא התעקשתי להמשיך באימונים. בשבוע הראשון בטירונות נקעתי רגל, ומפחד להפסיד אימונים התגברתי על הכאבים, צלעתי והמשכתי לרוץ. בשבוע השני נקעתי את הרגל השני, ושוב המשכתי.
    כדי לא לנקוע שוב, בכל מעידה הייתי מייד מאפשר לעצמי ליפול על הברכיים, והרי לך מתכון בדוק להורדת פרופיל.
    נקעים חוזרים בשני הקרסוליים, מיניסקוס קרוע בשתי הברכיים, אזהרה קבועה לפני שינויי מזג-אוויר, ועוד תענוגות.
    טאי-צ'י העמיד אותי על הרגליים, אחרי הצבא, אבל לא ריפא – רק תמך.
    http://www.notes.co.il/kafri/9745.asp

    מקווה שלא תגיעי למצב דומה.
    אני, בכל אופן, מזדהה עם האוגר…
    :-
    דוד

  15. דנה said, on פברואר 13, 2005 at 11:07 am

    הסיפור שלך מאוד ציער אותי, אם כי העובדה שהטאי-צ'י עזר לך להשתקם היא משמחת ואופטימית.
    תרגיש טוב.

  16. דוד כפרי said, on פברואר 13, 2005 at 12:11 pm

    אני עובד על זה, לאט אבל בטוח.
    כמו בטאי-צ'י…
    🙂

  17. סת"ס said, on פברואר 13, 2005 at 12:11 pm

    דנה, לחברים שלי היה זוג אוגרים. היום יש להם הרבה -מסתבר שאוגרים עושים את זה כמו שפנים. אם את רוצה, אני יכול לסדר לך כמה. הם איימו עלי כמה פעמים שיביאו לי במתנה, אבל אחרי שאמרתי להם שלא איכפת לי לשמור כמה אוגרים בפריזר ליום סגריר כשלא בא לי לקפוץ לסופר, הם משום מה נמלכו בדעתם. בקיצור, רק תגידי.

    מאוד הזדהיתי עם עניין מרכיב הכאב בספורט. פסיכולוגים שמתמחים בטיפול בספורטאים מאמינים שבבחירה של סוג הספורט שאדם עושה משתקפים הכוחות הנפשיים שפועלים בו, אם כי הם בטח אומרים את זה בצורה יותר מרשימה. ובכל ספורט יש גם מימד של מזוכיזם, בעיקר בריצה, שחייה, ופעילויות אירוביות. האם הגוף יעמוד בעומס שאטיל עליו? האם אני יכול לדחוף את עצמי עוד קצת? בניגוד, נניח, למשחקי כדור, שם האלמנט התחרותי של המשחק הוא דומיננטי יותר, או עבודה על כוח ושרירים, שם מתבטאים יותר צדדים שקשורים בהתעסקות בעצמי וביחס לגוף.

    העיקר שתהיי בריאה.

  18. ימימה said, on פברואר 13, 2005 at 1:39 pm

    שגנבת לי את התשובה, סת"ס.

    טוב, בפעם הבאה אשכים קום ואקרא לפניך.

    ולדנה, מה דעתך לעבור לספורט עם פחות סיכונים, כמו, למשל, שחייה. 😉

    מזדהה עם הכאב שבלא לעשות התעמלות, אבל אצלי זה בתקופות. וחוץ מזה, גם לי כבר נדפקו הברכיים משנים של ריצה למרחקים ארוכים, והשחייה עדיין פועלת לטובתי.

  19. דנה said, on פברואר 13, 2005 at 3:10 pm

    סת"ס: גור לך! יש סיכוי טוב שאעתר להצעתך הנדיבה.
    בנוגע למרכיב הכאב, משום מה חשבתי לעצמי שריצה ללא ספק עדיפה על משחקי כדור, המכונים stop and start sports. הרי בכדורסל דופקים את הברכיים, בטניס גם (ואת המרפק, כמובן), ובכדורגל אפשר להיפצע בכל מיני דרכים שונות ומשונות, החל בשריר האמסטרינג קרוע וכלה בקרסול נקוע.
    בכל אופן, כל הרצים שאני מכירה הם במידה זו או אחרת מזוכיסטים (מה? שאני אפסיק? אז מה אם אני לא יכול כבר לדרוך על הרגל מרוב כאבים, וקר לי, ויורד מבול. אני לא מפסיק בשום אופן!). ולכן, מי אני שאחשוב שהאוגר הלבן והשעיר עושה משהו יוצא דופן.
    🙂

    לימימה: כידוע לך, אני גם שוחה באופן קבוע, אבל לא הייתי ממהרת להכתיר את השחייה כספורט חסר סיכונים לחלוטין. ההיכרות הראשונה שלי עם ההמצאה המכונה "מגה-גלופלקס" היתה כשבחור שיצאתי איתו נטל את התכשיר לאחר ששחיית חתירה באופן קבוע שחקה לו את הסחוס בכתף (ולמען הסר ספק, לא היה מדובר בקשיש בן שבעים אלא בבחור בשלהי שנות העשרים לחייו). ועל כך נאמר, כל דבר טוב, במידה (או, גם בשחייה אתה יכול לגדל בעיות אורתופדיות).

    תודה על תגובותיכם.

  20. Rogatka said, on פברואר 17, 2005 at 7:39 pm

    הייתי ממהר ומכתיר אותנו כחולי נפש – אותי, אותך וגם את דוד כפרי.
    גם אני דפקתי לעצמי, אך לא את הברכיים אלא את הכליות וצנחתי מ 82 ל – 24 בצבא. נהדר, לא?
    בכל זאת, זה לא מונע ממני לנסות ולשבור שיאים שוב, כי זה פשוט מ-מ-כ-ר. הצמרמורת הנעימה שעוברת בגוף כשאת עובדת על מלוא הקיטור, בספרינט האחרון ואז – הרגיעה שבהפסקה, כשהלב מתחיל להאט את הקצב… אח. יש גם נשימות מלאות כאלה, כמו אחרי בכי (וכמו אחרי אורגזמה).
    הפעילות הגופנית אכן מחסנת אותי נפשית והפעילות הנפשית מחסלת אותי גופנית.
    אם אפשר לדפוק את הגוף בכל מיני דרכים, אז לפחות שהדרך תהיה מהנה!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: