דנה ברותחין

כל הכבוד! קדימה! לא לוותר!

Posted in סמים חוקיים by danazim on נובמבר 22, 2004

כמה הרהורים בעקבות ההשתתפות במירוץ אייל השלישי – שבת, 20 בנובמבר.

מירוץ זה דבר נחמד. מגיעים הרבה אנשים (במירוץ אייל השתתפו במקצה התחרותי ל-15 קילומטרים כמעט 500 איש), חלקם ספורטאי עילית, מרביתם חובבים. כולם לבושים במיטב מחלצות הלייקרה שיש לארונם להציע. לפני הזינוק עושים מתיחות, רצים ריצת חימום, שותים הרבה, וכמובן, הולכים לשירותים הרבה. ואז מגיע רגע הזינוק, מתגודדים מאחורי הקו, צועקים יחד עם המזניק "עשר, תשע, שמונה, שבע…", מאפסים את הסטופר ומתחילים לרוץ.
ואז, אחרי שהריצה מתחילה, אי אפשר שלא לשים לב לעובדה אחת – איזה שקט. מלבד הצליל הנעים (לאוזני, לפחות), של אלפי סוליות גומי טופחות בקצב קבוע על האספלט, לא נשמע קול. דממה דקה.
 
המירוץ שלשום עבר ברחוב מאוד מרכזי ברמת השרון: רחוב ביאליק (שאחר כך הופך לרחוב וייצמן, ובסוף לז'בוטינסקי). שעת הזינוק היתה 9:00 בבוקר, שעה לא מאוד מוקדמת אבל אחרי הכל, מדובר בשבת. מעט מאוד אנשים יצאו החוצה כדי להתרשם מנחיל האנשים שפשט בשורטס וגופיות על המושבה הקטנה. אבל גם אלה שיצאו לא חשבו שחמש מאות הרצים שבדיוק התחילו את המירוץ שלהם היו שמחים לשמוע מהם קריאת עידוד אחת מסכנה. עברנו על פני עשרות רמת-שרונים שעמדו דוממים בפתח הווילה או בית הדירות שלהם, ונעצו בנו מבטים בוהים.
 
לא יכולתי שלא להיזכר באירוע הספורט המדהים ביותר שיצא לי לראות – תחרות האיירונמן של ניו זילנד, שהתקיימה בעיר טאופו במארס 2001. התחרות הבלתי אפשרית הזאת מתחילה בשבע בבוקר, וננעלת בחצות (רוצה לומר, מי שלא הספיק לשחות 3.8 ק"מ, לרכב 180 ק"מ ולרוץ מרתון בטווח השעות הזה, כאילו שלא סיים את המירוץ), ובמשך 18 השעות אלה, עמדו כמעט כל תושבי העיר ברחובות, צעקו והריעו ועודדו את הטריאתלטים להמשיך הלאה. איך אני יודעת? כי גם אני עמדתי על המדרכה מחוץ לאכסנייה שבה לנתי וצעקתי "בראוו" ו"כל הכבוד" במשך כל אותו יום עד שאיבדתי את הקול, ומחאתי כפיים עד שנוצרו לי סימנים כחולים בכפות הידיים. במשך שעה וחצי גם רצתי קצת עם אחד המתמודדים בתחרות, בחור דרום אפריקאי שהשתכן אף הוא באכסנייה שלי, וראיתי מקרוב איך רבים מתושבי העיר הוציאו כסאות נוח לדשא שמול בתיהם, ועודדו את ריאן ואותי להמשיך ולרוץ, הציעו לנו כוסות מים וחצאי בננות, ואפילו נתנו לריאן שלוק מאחת מפחיות הבירה שהיו מונחות על שולחן הפיקניק שלהם (טריאתלטים, אל תנסו את זה בבית. זה משהו שכנראה עובד רק אצל ספורטאים דרום-אפריקאים).
 
לפני חודש, השתתפתי במירוץ חולון. בניגוד למירוץ אייל, מדובר במסלול בן 10 קילומטרים בלבד, שעובר רק ברחובות חולון (שליש ממסלולו של מירוץ אייל עובר בשבילים בפרדסי הסביבה), בהם גם הרחובות הראשיים מקווה ישראל ושנקר. המירוץ התקיים ביום שישי והוזנק ב-10 בבוקר, שעה שבה העיר כבר לא נמה את שנתה, אבל גם אז שררה בדרך כלל דממה ברחובות. שוטרת אחת בסביבות הקילומטר השני קראה לעברי "יופי, יופי, גאוות הנשים" (אבל אולי זה היה מכיוון שרצתי בדבוקה עם כמה נציגים ונציגות ממשטרת ישראל). ברחוב שנקר עברנו על פני בית ספר יסודי, שם הילדים היו בהפסקה (אולי בשל המירוץ), ועמדו בחצר, ידיהם משתרבבות החוצה מבעד לסורגים, וביקשו שכל הרצים, ואני ביניהם, יטפחו להם על כף היד. קשישה אחת שעמדה בתחנת אוטובוס אמרה לי "כל הכבוט", ומאוחר יותר, בנות בית הספר התיכון שמעבר לכביש, ששמחו לראות כיצד אני ורצה אחרת עוקפות שני רצים גברים, התחילו לצעוק בקולי קולות "הו, הא, מה קרה? הבנים אכלו אותה". אבל עד מהרה הגענו לפינת שדרות בגין, שם עמדה מכונית אחת, ונהגה צפר בקולי קולות, מפסיק מדי פעם כדי לצעוק על השוטר שעצר את התנועה ואיפשר לנו לעבור, וכדי לקלל את ראש העיר שמאפשר למירוץ הזה לקרות.
 
בחזרה למירוץ אייל. יודעי ח"ן שרצים מהר ממני ומנוסים יותר ממני בריצות ארוכות ישמחו לספר לכם שמדובר במירוץ קשה. יש בו עלייה די לא נעימה, בין הקילומטר ה-11 לקילומטר ה-13 – עלייה שמסתיימת בכיכר שבה פוגש רחוב ביאליק את רחוב אוסישקין. השתדלתי מאוד לשמור על אופטימיות; אחרי הכל, עליות אינן זרות לי. אני רצה לי לפחות פעמיים בשבוע בהרי ירושלים אצל הורי במושב (ואף כתבתי על זה פעם רשימה). כשהגענו לעלייה, המשכתי לרוץ בקצב הקבוע שלי, מביטה בכמה רמת-שרונים דוממים שהביטו בי מנגבת זיעה ממצחי (נובמבר או לא נובמבר, כשרצים אז מזיעים). אבל אז, כשהתקרבתי לפינת ביאליק-סוקולוב, מקום שבו הכביש נעשה תלול עוד יותר, התחילו קולות צפירה לפלח את הדממה. נהגים זועמים לחצו שוב ושוב על צופר מכוניתם, מתווכחים עם שוטרים, מאיימים, מקללים. איש אחד עם עגלת ילדים החליט שהוא נוטל לעצמו זכות קדימה, וכמעט התנגש בי ובחברי שרץ איתי.
 
מי שרץ ריצות ארוכות (וגם מי שרץ ריצות קצרות, בעצם), יודע עד כמה חשוב להישאר מרוכזים כשרצים במירוץ, וכמה קשה להמשיך לרוץ כשמאבדים את הריכוז. אחרי הקקופוניה והברדק הזה לא פלא שהאטתי עד סוף העלייה, ורק אז התחלתי להאיץ לקראת קו הסיום. אילו היו עומדים גם שם רמת-שרונים דוממים, סביר להניח שהייתי מצליחה לשמור על הקצב שלי מבלי להאט. ואילו, אילו היו עומדים שם רמת-שרונים שמחים וקולניים, הקוראים לי להתקדם ולהמשיך, סביר מאוד שהייתי מאיצה כבר אז.
 
אומרים שקשה מאוד לקיים בארץ מרתון נוסף מלבד מרתון טבריה, כי באף עיר אי אפשר לעצור את התנועה למשך כל כך הרבה שע
ת. אז איך זה שבכל המטרופולינים הגדולים בעולם – לונדון, פאריס, ברלין, ניו יורק, פור פאק'ס סייק! – אפשר?
 
 

(ואיך היה, אתם שואלים? טוב מאוד, תודה. התוצאה היתה לא רעה בכלל למישהי שרצה 15 ק"מ בפעם הראשונה, ודודתי המקסימה אפילו חיכתה לי בקו הסיום והתנפלה עלי בנשיקות. גם השרירים התנהגו יפה ולא כאבו ביום שאחרי. מאוד מומלץ).

מודעות פרסומת

16 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. סת"ס said, on נובמבר 22, 2004 at 7:23 pm

    מילא לרוץ 15 ק"מ (ואת זה אני אומר כמישהו שרץ 500 מטר בלי בעיה, אבל בתנאי שאני בורח ממשהו), מילא גם העליות, אפילו נהגים צמאי דם לא נשמע לי כל-כך נורא, אבל לקום ביום שבת בתשע בבוקר? זה נשמע לי הדבר הכי קשה ברשימה הזו.

    ויאללה, לאתגר הבא:

    http://tan.co.il/%E2%80%8F%E2%80%8F%20eilat.htm

  2. ימימה said, on נובמבר 22, 2004 at 7:34 pm

    ולמה בניו זילנד מציעים רק חצאי בננות? מה רע בבננות שלמות?

  3. דנה said, on נובמבר 22, 2004 at 7:40 pm

    לסת"ס: למה בתשע בבוקר, ולא, נניח, ברבע לשבע? הרי צריך להגיע למירוץ שעה לפני הזינוק לפחות, כדי להספיק למצוא חניה, לקחת את המספר משתתף והצ'יפ האלקטרוני, לעשות מתיחות, חימום, פיפי, וכן הלאה.
    ובנוגע לטריאתלון אילת – חשבתי על זה אבל נראה לי שתהיה לי יותר הצלחה בחצי מרתון בית שאן, שמתקיים שבוע אחר כך.

    ולימימה: חצאי בננות, כדי שיהיה לספורטאים נוח לקלף ולהכניס לפה תוך כדי ריצה. טריאתלט ממוצע מאבד בערך 4 קילו במהלך איירונמן, ולכן נורא חשוב לאכול ולשתות תוך כדי (גם כדי לא להתעלף ולהתמוטט כמובן).

  4. סת"ס said, on נובמבר 22, 2004 at 9:21 pm

    כי לא הצלחתי להעלות על דעתי שעה מוקדמת יותר. אני אפילו לא בטוח שיש ביום שבת רבע לשבע.

    ובאילת תוכלי למצוא גם כן חצי טריאתלון. אם כי בבית שאן אין ארבה, שזה סוג של יתרון, אני מודה.

    אגב, תריאטלון או טריאתלון? בגוגל יש תיקו (כ- 20,000 הופעות לכל אחד מהם, עם יתרון קל לטריאתלון).

  5. דנה said, on נובמבר 22, 2004 at 9:34 pm

    לפי כללי התיעתוק הפונטי המקובלים. כמו שכותבים את בירת יוון בעברית "אתונה", צריך להיות טריאתלון.
    בתור אחת שברוב השבתות שמה שעון מעורר וקמה לעבודה בשמונה בבוקר, אוכל להעיד שיש בשבת בבוקר רבע לשבע.
    ולסיכום, נראה לי שלא הבנתי אותך, מה זה חצי טריאתלון? אני דיברתי על חצי מרתון, כלומר ריצה של 21.5 ק"מ. באליפות ישראל בטריאתלון באילת יש מקצה אולימפי (1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ אופניים, 10 ק"מ ריצה) ומקצה ספרינט (750 מטר שחיה, 20 ק"מ אופניים, 5 ק"מ ריצה).
    וכולי תקווה שעד התחרות גם באילת לא יהיה ארבה (אינשאללה עוד קודם לתחרות).

  6. rank said, on נובמבר 23, 2004 at 9:45 am

    cultural relativism, will it explain anything?
    [sorry for the English, keyboard problems]

    Did you happen to see the Ironman from last month in Hawaii? two things came to mind while reading your post:
    The winner in the men's group grabbed an ice cream cone from a bystander just before crossing the finish line.
    The second thing was that one of the regular competitors got hit by a motorcycle from behind during the cycling stage. His rear wheel was totaly bent, so he picked his bike on his sholders, and started walking – on his socks – 11 km to the end of the leg. He got there just minutes before the cutoff time, put on his running shoes and started the Marathom leg. He made it to the end in time.
    Watching stuff like that on the TV does wonders to your personal ambition, heck why not try the Ironman myself?

  7. דנה said, on נובמבר 23, 2004 at 10:39 am

    אכן מזל שהמציאו את הרלטיביזם התרבותי. מה נוח לתלות בו את האשם לכל תחלואי החברה במקום לבדוק איך אפשר לטפל בבעיות (נדמה לי שהעלאת הספורט לקדמת רשימת העדיפויות הלאומיות בשילוב עם חינוך למצוינות עשויים להפוך אותנו למדינה מעט יותר ספורט-פרנדלי).

    הסיפורים שלך מאיירונמן הוואי הזכירו לי דברים שראיתי באיירונמן ניו זילנד. באופן כללי התחרות ההיא הדהימה אותי – מה חזקה היא הנפש האנושית! ואכן, היא הגבירה בי את המוטיבציה. לא שאני משלה את עצמי שאוכל יום אחד לעשות איירונמן (לפחות לא לפי שעה) – אבל בעקבות התחרות הזאת התחלתי לחשוב שאולי ריצת מרתון היא לא דבר כל כך בלתי אפשרי.

    והסיפור על הגלידה מאוד משעשע. אני מקווה שהוא לא חטף את הגלידה מהצופה אלא קיבל את הגביע בהסכמה.
    🙂

  8. סת"ס said, on נובמבר 23, 2004 at 12:00 pm

    כשאמרתי חצי טריאתלון התכוונתי, מסתבר, למירוץ ספרינט.

  9. דנה said, on נובמבר 23, 2004 at 3:05 pm

    דומני שהטריאתלטים המתמחים במקצה הספרינט ייעלבו אם ישמעו אותך מכנה את הספרינט "חצי טריאתלון", שכן הוא טריאתלון שלם, רק במרחק קצר יותר. ככזה, הוא גם מהיר יותר (ע"ע ספרינט), ולכן אתגרי בזכות עצמו.
    🙂

  10. אולריך said, on נובמבר 23, 2004 at 3:15 pm

    סעיפים א'-ג': כל הכבוד
    א. על שקמת בשבת בבוקר. ריספקט!
    ב. 15 ק"מ זה המון.
    ג. לשרירייך: שלי היו כנראה מגישים תביעת נזיקין ייצוגית.

    סעיף ד': קצת איכסה.
    ד'. כתבת על פיפי. בהולנד צילמו אחד שהיה צריך באמצע מרתון. לא פיפי. אוי. לא הבנתי מה קורה בזמן, אחרת הייתי עוצם עיניים או משהו.

  11. דנה said, on נובמבר 23, 2004 at 3:28 pm

    אולריך – תודה על המחמאות.
    בנוגע לאיכסה, שני האיירונמנים הדרום אפריקאים דנו בנושא הזה בהרחבה יום לפני האיירונמן, ואחד מהם סיפר לי על הזוכה במרתון ניו יורק של אותה שנה (עמה הסליחה, אני לא זוכרת מי היתה, רק זוכרת שלדבריו היתה איטלקיה), שהיה לה, אהמ, צורך להתרוקן לקראת סוף המרתון. ואולם, אילו היתה מקפצת לה לתוך איזה תא שירותים כימיים היתה מאבדת את הפור שהיה לה. מה עשתה הבחורה? עשתה במכנסיים. סביר שלא היה מאוד כיף למי שהיה צריך להעניק לה את המדליה.
    לא נעים בכלל.
    אגב, אתלט הבית, המנוסה ביותר בריצה למרחקים ארוכים, אמר לי לפני המירוץ שאם יש לי פיפי באמצע הריצה, אני תמיד יכולה לקחת בתחנה השתיה הבאה כוס מים ו… (לא, לא להשתין בתוכה) לשפוך אותה על הראש, ואז לעשות פיפי במכנסיים. לטענתו, זה טריק מוכר וידוע של מרתוניסטים, אבל הוא עצמו לא מצליח לעשות פיפי תוך כדי ריצה. גם לי זה נראה די בלתי אפשרי. ולמרבה המזל, 15 קילומטר זה מרחק שעוד אפשר להתאפק בו.
    עד כאן איכסה (לבינתיים).

  12. דנה said, on נובמבר 23, 2004 at 3:39 pm

    במרתון הנשים האולימפי באתונה, החליט הבמאי משום מה לעשות זום אין כשהרצה האתיופית (שבסוף נעקפה על ידי דינה קסטור האמריקאית ואיבדה את הסיכוי לזכות במדליית ארד) נעצרה בצד הכביש (בסביבות הקילומטר העשירי) והקיאה את נשמתה.
    וכאילו זה לא הספיק, גם עשו על זה הילוך חוזר איטי.
    נשבעת לכם.
    ויש לי עדים.

  13. אולריך said, on נובמבר 23, 2004 at 4:20 pm

    אכן, מראות קשים. בחזרה לאולפן, מיקי.

  14. Rogatka said, on נובמבר 23, 2004 at 10:31 pm

    ברוכה הנמצאת!
    צ'מעי, ראיתי את התוצאות בשוונג, כל הכבוד.
    הגעתי למסקנה שאני אעמוד בקצב.
    מתי המירוץ הבא?

  15. איריס said, on דצמבר 7, 2004 at 10:30 am

    תודה דנה על הקפיצה לאתר, והתמיכה המוסרית בסקונים. אכן מאפים נפלאים, ואת גם למדת איך להתשתמש בהם. אצלי הם נאגרים, בעיקר סביב האגן (יצא לי אגו קודם, ובעצם זה גם נכון)…וברמת הכולסטרול, אבל איש איש ותחביביו.
    ברוכים הנמצאים, ו…ואו, רק לקרוא על כל הריצות האלה זה כבר הוריד לי כמה קלוריות. אם יש לך רצפטים.המלצות אפויות, וולקום
    א.

  16. יונתן י. said, on דצמבר 29, 2004 at 10:37 am

    שלום דנה, לונג טיים.
    בכל פעם שאני קורא דברים כאלה על ריצה, חוזר לי החשק להתחיל במנהג הזה גם כן. יבוא היום.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: