דנה ברותחין

בין הרים ובין סלעים רצה הכותבת

Posted in סמים חוקיים by danazim on ינואר 10, 2004

לפני כמה שבועות כתבתי כאן משהו שאיימתי שעוד עלול לשמש פרק ראשון בסדרה (סופית) של רשימות על ריצה. הנני מממשת איום זה ומעמידה לאותה רשימה צאצא.
לרוב אני רצה במישור. מה לעשות, בתל אביב אין מי-יודע-מה הרים, וכשאני על מסילה בחדר כושר אני מעדיפה לא לעשות שיפוע, כי שמתי לב שכל מי שרץ עם שיפוע מתחיל תוך כמה דקות להיראות כמו קוואזימודו (וגם עד כמה שאני זוכרת מימי הקוואזימודו שלי, הצוואר והגב היו מתחילים לכאוב תוך דקות מספר מרגע תחילת הריצה). אבל כאשר אני בוחרת לרוץ במושב של הורי, השוכן לו בהרי ירושלים, המישור נפקד מהריצה כמעט לחלוטין.

המושב של הורי מציע ריצה די נחמדה. הכביש המרכזי שעובר בו צורתו כלולאת פלצור (כלומר, יש חלק טבעתי וחלק ישר שמתחבר לחלק הטבעתי), וריצת מסלול הכולל שתי הקפות של החלק הטבעתי נמדדת בכשבעה קילומטרים. המסלול מציע את כל סוגי השיפועים: שיפוע הדרגתי עולה, שיפוע הדרגתי יורד, שיפוע תלול עולה, שיפוע תלול-מינוס יורד, ואולי חמישה מטרים של מישור. הקטע הראשון של הריצה מתחיל בכשלוש מאות מטרים של ירידה הדרגתית שמיד מחלפת בעליה הדרגתית של קילומטר שאז הופכת תלולה ובלתי נסבלת לאורך מאתיים וחמישים מטרים נוספים, שבשיאם אני מרגישה שאני נושמת לא רק מהאף ומהפה, אלא גם מהאוזניים. אחר כך בשלב הלולאה ממשיך המסלול בעליות הדרגתיות וירידות הדרגתיות לחילופין, וירידה תלולה אחת שמתחלפת בעליה תלולה, שאז מתחברת לעלייה האכזרית הקודמת. ועכשיו – מההתחלה.

הכי נעים לרוץ שם בקיץ, מעט לפני השקיעה. ביום קיץ ממוצע, כבר בשש, שש וחצי לפנות ערב נעשה בחוץ נעים ולא מעיק. לחות אין, כי הרי מדובר בהרי ירושלים. לפעמים יש גם רוח נעימה, שמעיפה לי את השיער וגורמת לי להיראות כמו מישהי שדחפה את האצבע לתקע החשמל לפני שהיא יצאה לרוץ.
תושבי המושב מקבלים אותי ואת שיערי העומד בסלחנות. אין להם הרבה רצים שם (אבא שלי מעיד שהוא רץ שם לפעמים גם). יש יותר צועדים וצועדות. יש איש אחד חייכן שבאופן קבוע עומד על המרפסת שלו כשאני חולפת על פני ביתו (הבית נמצא בחלק הלולאתי, מה שאומר שאני חולפת על ביתו פעמיים כל ריצה), ותמיד אומר לי, "אולי אני אבוא לרוץ איתך?". "בבקשה, תבוא", אני עונה לו, "אני לא רצה מהר". ואז, כשאני חולפת על פניו בהקפה השנייה, הוא אומר, "אני לא בכושר כמוך", ונכנס הביתה. פעם אחת באמצע הריצה בקטע התלול והאכזרי מכולם, נעצרה לידי הונדה שחורה, והוא הציע לי טרמפ. "אבל זה סתם פארש", התנשפתי. הוא חייך, שילב מהלך, ונסע.

כאמור, הקיץ עונה נחמדה לרוץ שם: מזג האוויר נוח, יש אור עד מאוחר, אבל יש גם מגרעות. בערך שבעים וחמישה אחוז מתושבי המושב מחזיקים כלב אחד לפחות. רובם יצורים חמודים ויפהפיים, אבל גם בקרבם יש מיעוט סהרורי, שנוהג לארוב לי באיזו פינה חשוכה, ולפתע לזנק עלי בנבחות (ובמקרים קיצוניים, גם לנסות לכרסם לי את עקבי נעלי הריצה). אני לא פוחדת מכלבים, אבל כשאיזה צרברוס שכזה מזנק עלי משום-מקום (לרוב, אגב, מדובר בכלבים קטנים; זעירים-זעירים, אבל מרושעים) אני די נבהלת, וזה לא עושה טוב לנשימה הסדירה, ובקיצור, די הורס את הכיף והנירוונה.

 

 

צרברוס. שייך למיעוט סהרורי ונושך עקבים

 
אתמול בערב הלכתי לרוץ במושב, בשש בערב, אחרי העבודה. בחוץ היה חשוך לגמרי, בהיר וקר. יכולתי למעשה ללבוש את חליפת הריצה החורפית שלבשתי כשרצתי בסנטרל פארק לפני חודש, אבל היו ברשותי רק המכנסיים שלה, אז נאלצתי להסתפק באפודת פליס ושתי חולצות כותנה שנלבשו זו על זו. דבר אחד שכחתי: כפפות. כשחזרתי מהריצה אחרי 42 דקות ושבעה קילומטרים, הידיים שלי היו קפואות לגמרי, סגולות מקור, וחצי משותקות (אל דאגה, הן הפשירו ותוך חצי שעה שבו לצבע ולתפקוד נורמליים).
אתמול בערב המושב היה שומם לגמרי. כלב לא היה בחוץ (במשמעות הליטרלית והלא-ליטרלית גם יחד). הקול היחיד ששמעתי היה קול הנשימה שלי (שהופכת מתנשמת יותר ככל שהשיפוע תלול יותר), וכך יכולתי להקדיש את עצמי לכמה הירהורים פילוסופיים בנוגע לעליות ולירידות.
תשאלו אותי, מה אתה מעדיפה: עליות או ירידות? ייקח לי הרבה זמן להחליט, ואז אני צפויה לענות תשובה ארוכה ומפותלת. עליות תלולות מקשות עלי, וגם ירידות תלולות אינן עושות לי את זה, וידועות כדופקות ברכיים וקרסוליים (שלא לדבר על חוליות בגב). בסופו של דבר, עליות הדרגתיות עם שיפוע קטן הן הרע במיעוטו.
אתמול חשבתי על הביטויים "uphill" ו-"downhill", והגעתי למסקנה שלשניהם השתמעות שלילית. כשדברים קשים, יש נטיה להשתמש ב-uphill. על פי מילון מריאם-וובסטר, Uphill משמעותו "קשה, מסובך" (Laborious, Difficult). מצד שני, גם ל-downhill משמעות שלילית, במיוחד בביטוי"go downhill" שמשמעותו "להידרדר או לקראת תהליך של הידרדרות". יש לו גם משמעות חיובית ("בקלות"), אבל מבין שתי המשמעויות ההפוכות הללו שדרות להן בכפיפה אחת באותה מלה, השלילית היא הפופולארית יותר.
זה די משונה, שהמשמעות של uphill וגם של downhill שלילית, כי הרי מדובר כאן בסוג מסוים של הפכים. ועם גם עלייה וגם ירידה הן שליליות, מה זה משאיר לנו? את המישור. ואולם, גם במישור יש אספקט לא לגמרי חיובי. במטאפורות קונסצפטואליות, "עליה" זה טוב, ירידה זה "רע", ואילו "מישור" הוא דריכה במקום, סטגנציה, שגם הן אינן רצויות במיוחד. אם גם עלייה וגם ירידה הן שליליות, וכמותן גם המישור, מה זה אומר?
כשהגעתי לראש הגבעה התלולה, נשימתי הכבדה מצפצפת, אד לבן בא ונעלם לפי קצב פליטת האוויר מפי, הגעתי להבנה: מה שבטוח, זה אומר שחייבים להמשיך ולרוץ.

מודעות פרסומת

12 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. שי מרחובות said, on ינואר 10, 2004 at 1:26 pm

    רגע , את רצה לבד בחושך בהרי ירושליים ?
    כאילו , משהוא לא מסתדר לי
    חסרה כאן הסכנה מאותם חיות שרוצחות אותנו ב3 שנים האחרונות

  2. דניאל said, on ינואר 10, 2004 at 3:07 pm

    אמממ. עליה – שלילי, ירידה – שלילי ומישור – גם שלילי.
    נראה לי שעדיף להשאר בבית.

  3. עודד said, on ינואר 10, 2004 at 3:12 pm

    העליה התלולה ממש ממש תלולה,אבל השאר, ובמיוחד לעת שקיעה – יפה יפה יפה

  4. נעה said, on ינואר 10, 2004 at 5:30 pm

    קראתי את רשימתך הקודמת בעניין הריצה בה הבטחת המשך, ודוגרי, לא הבנתי מה לעזאזל כבר יש לכתוב על ריצה, נראה לי פטישיסטי למדיי (אולי משום שאני אישית לא אצנית) . אך הדבר לא מנע ממני לשוב ולקרוא רשימתך זו והאמת שנהניתי מאד, הבחנה נהדרת בענין ה- דאון היל -אפ היל. ,
    כל יום לומדים משהו חדש.

  5. lior said, on ינואר 10, 2004 at 6:35 pm

    את לא רצה דאון-היל ולא אפ-היל. את רצה קרוס-קאונטרי.

  6. ימימה said, on ינואר 10, 2004 at 7:54 pm

    עדיף לשחות, כמובן. חתירה.

    ואז גם לא קופצים עלייך כלבים. (זה, אגב, קורה לעתים רחוקות גם עם אופניים. וזה מפחיד לאללה.)

  7. רונית said, on ינואר 10, 2004 at 9:27 pm

    מ.ש.ל 🙂

  8. דנה said, on ינואר 10, 2004 at 9:53 pm

    בעולמנו הקט והמטורף יש מספיק מקום גם לריצה וגם לשחיה. ו
    ימימה, אמנם במים לא יזנק עלייך צרברוס, אבל בשנים שעברו מאז שהתחלתי לשחות, חוויתי מספיק האדסים (ע"ע הבעלים של צרברוס, לא מצליחה לנקד כאן משום מה) שחבטו בי, בעטו בי, עשו לי קיפר על הציצי, ושאר דברים שהשתיקה יפה להם. מה שנחמד בריצה הוא שאפשר לרוץ מתי ואיך שבא, ולא כשיש מספיק מקום במסלול המהיר.
    לנועה: את צודקת, יש בעיסוק בריצה מימד פטישיסטי. אבל איזה כיף שהתחברת למה שכתבתי ונהנית למרות שאינך חובבת התחום.
    לעודד: אכן השקיעה יפה, אבל היא לא מספיק הסחת דעת כשרצים את קצה העלייה התלולה (ויפה שזכרת).
    לליאור: potato, potahto.
    🙂

  9. ה said, on ינואר 11, 2004 at 10:03 am

    אני הולך במישור ונהנה
    לא שבהרים נשימתי קצרה
    אבל אני אוהב ללכת
    בדרך אותה

  10. סיגל said, on ינואר 11, 2004 at 2:21 pm

    דנה, את כותבת נפלא ומרענן, לא משנה על מה. במקרה, אני מזדהה איתך בנושא הריצה, וכולי תקווה שתכתבי הרבה על הנושא. אני חושבת שריצה זה בראש וראשונה מצב פסיכולוגי (או איך שאומרים, מנטלי) וזה מה שהופך את הנושא למעניין, כל כך.

  11. דנה said, on ינואר 12, 2004 at 1:10 am

    לא יכולתי להסכים איתך יותר (לגבי הטענה שריצה היא מצב נפשי) – ולא רק בגלל המחמאות 🙂
    תודה רבה על כך.

  12. תמי said, on נובמבר 19, 2004 at 10:45 am

    מכה. אני מהצועדות (אם כי לאחרונה התחלתי לנסות לשלב קצת ריצה בהליכות שלי), ואין דבר שהורס יותר את הפרשת האנדורפינים ואת ההרגשה הנהדרת של חיבור לעצמך וליקום מפינצ'ר כועס שעושה עלייך עוואנטות. ואכן, ככל שהם קטנים יותר הם נבחנים ותוקפניים יותר.
    את כותבת נפלא.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: