דנה ברותחין

גילוי נאות

Posted in לחיפוש קרובים by danazim on דצמבר 25, 2003

מכונית נוסעת בלילה בכביש בין-עירוני ריק, ופתאום עוברת במוחה של הנהגת מחשבה טורדנית; לא נעימה, כמו האור שמפיצים זוג פנסים קדמיים בוהקים מדי, כזה שצורב את הרשתית ומשאיר שם סימן, כמו צלקת: החיים שלי, הם בעצם כמו הכביש הזה בשתיים וחצי בלילה. הכביש שומם, אך לא לגמרי. נעות בו מעט מכוניות אחרות. יש מקום לכולן. כמעט שלא צריך לעבור מסלול ולעקוף. לא צריך להאט בפתאומיות, ולהתקרב מאוד למכוניות האחרות. אפשר לשמור על אותה מהירות קבועה, תוך ביצוע מינימום תזוזות מהמסלול, ולהמשיך לנסוע ככה, לבד, בכביש החשוך. אף אחד לא יעמוד בדרך או יפריע. אפילו ניידת המשטרה, החונה באורות אזהרה מהבהבים בשוליים, גם היא אינה מתרגשת מנסיעה מהירה של 120 ק"מ בכביש בין עירוני בשלוש לפנות בוקר.
 
שלשום דיברתי לראשונה בטלפון עם קולגה יקרה מהאתר הזה, אחרי שהיא שלחה לי אימייל שהזמין אותי להתקשר אליה, כדי שתוכל לעזור לי לפתור בעיה עיצובית שצצה אצלי באתר לאחרונה. כשהתקשרתי, היא אמרה שלא ציפתה שאשמע ככה. כן, הסכמתי איתה, הקול שלי נמוך. לא, היא התכוונה, פשוט ציפיתי למשהו אחר ממישהי שהיא כזאת shiny happy people. ואז סייגה את עצמה וציינה שבעצם, היא לא יודעת אם כזאת אני, ובעצם, יש בידה ראיות לכך שאיני כזאת בהכרח.
 
מאוחר יותר, שאלתי את עצמי למה היה לקולגה כזה רושם שלי. לא היה לי קשה לגלות את הסיבה. מאז שאני פה, כמעט לכל הרשימות שהעליתי היה טון עולץ. אהבתי את זה ככה. כתבתי רק בימים שיכולתי לייצר כזה טון. בימים שלא הרגשתי ככה – שתקתי, ובימים הספורים שבהם הצורך לכתוב היה גדול והאפיל על תחושת חוסר-העליצות, מצאתי פתרונות יצירתיים.
לא רציתי לכתוב שום דבר עצוב. לא רציתי להיות עצובה במרחב הזה. אם כבר עצובה, רציתי להיות כמו אביבה הקולית, להביע עצב ועדיין להיות שנונה ומשעשעת, ומודעת לעצמה. לא רציתי לאבד פאסון, להוריד את השריון, להתפרק מנשקי. כן. אני בשליטה. אני חזקה. אני לא פגיעה, ויכולה לעלוץ בכל רגע נתון
 
מה, לא?
 
לא.
 

זהו. אמרתי את זה.
שתדעו לכם.

מודעות פרסומת

16 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. ימימה said, on דצמבר 25, 2003 at 5:39 pm

    אבל אם אכן את מצליחה לעשות את זה בין העצבויות והכאבים, יש בזה עוצמה ממש. אז כן, את חזקה.

  2. ג'ו said, on דצמבר 25, 2003 at 5:55 pm

    את ירושלמית, לא?

  3. שוקי said, on דצמבר 25, 2003 at 6:18 pm

    דנה'לה, אביבה היא כזאת קולית רק בגלל שהיא כל-כך הרבה יותר חכמה מכולנו. אז קודם כל, זה אומר שאבוד לך (ולי, ולעוד כמה אנשים שאנחנו מכירים). חוצמזה, כמו שכבר כתבתי כאן באיזה פוסט שאלוהים יודע איפה הוא נמצא עכשיו ואיך למצוא אותו (אלוהים והלמו, כמובן), זה הרי ברור כשמש שקבוצה נאה של מצוחצחי שפה כמו האנשים באתר הזה, היא קודם כל ולפני הכל קבוצה נאה של אנשים עם הפרעות אישיות קלות. אני מניח שזה נכון גם לשאר הבלוגספירה. מטבעה של היצירה בכלל, והכתיבה הלירית במיוחד, שהן נחלתם של מרי הנפש ומדוכאי הגוף ושרוטי המוח. על אחת כמה וכמה כותבת חריפה כמוך. הכתיבה העולצת היא רק הצורה. התוכן – זה כבר משהו אחר. גם אם בחוץ אנחנו סמדר שיר, בפנים כולנו דוסטוייבסקי (בחיי שאני לא יודע למה כתבתי את זה, ולא, אני לא מסטול).

  4. עומר מיכאליס said, on דצמבר 25, 2003 at 6:24 pm

    חמישי הוא יום ההתפכחות מאשליות.

  5. רוני ה. said, on דצמבר 25, 2003 at 6:29 pm

    את כותבת נפלא ובמיוחד כשאת כותבת שמח. כי כשאת כותבת עצוב זה מעציב גם אותנו.

    ואצטט לך את עלי מוהר שכתב פעם:
    מסביב יהום הסער
    רב הקושי והצער
    אבל יש על מה לשמוח
    יש עוד אומץ יש עוד כוח.

    ואולי גם את ר’ נחמן מברסלב, שאמר: "הרגל עצמך לזמר ניגון, זה יתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה." ועוד אמר: "כששואלים אדם "מה שלומך", אם הוא עונה "רע", אומרים לו בשמים "זה רע? נראה לך רע מהו", אבל אם עונה "טוב", אומרים לו בשמים "זה טוב? עוד נראה לך טוב מהו"… אז בבקשה לחייך יפה ולהגיד cheese 🙂

    ואגב, מצאתי את זה בארץ אתמול:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=375439&contrassID=2&subContrassID=16&sbSubContrassID=0

  6. אמיגו said, on דצמבר 25, 2003 at 9:53 pm

    צר לי, אבל כקורא שלך אני עדיין תחת הרושם שאת מה- shiny happy people, והרשימה הזו לא הצליחה לקלקל את זה.

  7. אביבה said, on דצמבר 25, 2003 at 11:26 pm

    חברים, אני קולית? לא בטוח שזו מחמאה. האירוניה העצמית מגיעה אצלי בעיקר בגלל שלימדתי את עצמי לשים גבולות בסייבר-ספייס. למעשה, אם הפסיכולוגים היו עובדים בחינם (ו/או אם היה לי מאהב לטיני), הייתי מפסיקה לכתוב פוסטים עצובים 🙂

    מי אמר, דנה, שצריך לכתוב נוגה בשביל להקסים? לכל אחד השיטה שלו, וכל אחד (כמו בקיבוץ) הולך לפי מה שהוא צריך. אם היית עצובה וקיבלת ניחומים מחברים בעולם האמיתי, לא נשאר הרבה ערך לפוסט העצוב. אלא אם מצאת תובנה חדשה בעצב הזה. אולי אצל טולסטוי כל משפחה אומללה בדרכה שלה, אבל בבלוגיאדה קל מאוד להיות עצובים בצורה בנאלית. צריך להיזהר עם זה.

    אני חושבת שבעיני הצטיירת (מהפוסטים שלך) לא כמישהי שעולצת כל הזמן, אלא דווקא כמישהי מאוד עניינית, צמודה למציאות. הרובד האישי-מאוד אולי לא נחשף, אבל בהחלט קיבלנו במקומו עניין.
    אם בא לך לשנות את התפיסה הזו (ואם גם את לא בטוחה מה פה מחמאה ומה לא..), אני ממתינה בכליון עיניים לפוסט השריטה שלך 🙂 ואולי לסתם חשיפה הדרגתית, איך שתרגישי נוח.

  8. רונית said, on דצמבר 25, 2003 at 11:38 pm

    המצוינתההזו מזכירה לי את עורכנו המשותף
    (לשעבר) – חובב הביטוי "פרסונות".
    נדמה לי שעד היום העדפת לחשוף את הפרסונה העולצת
    והשנונה. צריך המון אומץ כדי לחשוף את הפרסונה
    המלאנכולית.
    הנה, עשית את זה. וכעת גם אני חווה את הדקירה.

  9. גילעד said, on דצמבר 26, 2003 at 1:23 am

    הייתי בודק האם העובדה שלאביבה יש דרכים להסוות את מצבי הרוח האמיתיים שלה קשורה לעיסוקה האובססיבי בתעשיית התרופות.

    הבחורה גזעית בגלל שבמקום אקטימל היא לוקחת כל בוקר שני תאי גזע.

    ודנה: יש דרך פשוטה מאוד שתמנע ממך לחשוב על החיים שלך כשאת במכונית. רדיו.

  10. אני said, on דצמבר 26, 2003 at 7:50 am

    נו באמת, כל רעיון הבלוג הוא העמדת פנים אחת גדולה. מה זה בעצם: כתיבה לעצמך? אז למה את/ה מורח/ת את זה באתר הנגיש למאות מליוני אנשים?
    ואם זה לפרסום: עצם הכתיבה ה"אינטימית" לקהל מגוון ולא מסוים היא פשוט העמדת פנים. אין כאן שום אינטימיות. רק זיוף.
    ולכן מה בדיוק מפליא בכך שחשפת הונאה מסוימת בבלוג שלך?
    כל הבלוג הזה, כמו רוב הבלוגים באתר הזה זאת הונאה אחת גדולה.
    מה, את באמת "לא שמת לב" לזה עד עכשיו?
    אתמה.
    גם כל ה"אמפתיה" בין אנשים שכלל לא מכירים זה את זה, רק ממדיום כתיבה שהוא כולו זיוף -גם היא אמפתיה מזויפת, כמעט א-פריורי. איך זה שכולם כאן תמיד נופת צופים וכל כך "חיוביים" -בעיקר הכותבים באתר. מרוב אנרגיה חיובית כמעט נשרפו לי כמה מעגלים בלוח-האם של המחשב…

  11. דנה said, on דצמבר 26, 2003 at 10:37 am

    ולאני, כמה מלים: קודם כל, מה שעשיתי עד עכשיו באתר שלי הוא בשום אופן לא "הונאה". פשוט הדגשתי צד אחד (פרסונה, כפי שכתבה רונית) על חשבון צד אחר שלא נתתי לו ביטוי. ושנית, קיבלתי את הרושם, אני יקר, שאתה מאוד סובל לקרוא את הדברים שמופיעים כאן וב"רשימות" בכלל. הרשה לי שאלת תם אחת: למה אתה עושה את זה? זה לא חלק מקריאת החובה, ואף אחד לא כופה עלייך להיות כאן. מאחר שנשמע שזה ממש עונש בשבילך, אולי תלך לעשות דברים אחרים, שגורמים לך יותר הנאה, שלא שורפים לך אף מעגל בלוח האם?

  12. אביבה said, on דצמבר 26, 2003 at 1:20 pm

    בכל כתיבה אישית יש הונאה מסוימת, ואף פעם אי אפשר להיחשף עד הסוף, וזה אף פעם לא יגיע לרמות אינטימיות של היכרות "אמיתית". ובכלל, אנשים לעולם לא יוכלו להכיר זה את זה באמת.

    נו, אז מה, שנפסיק לנסות?

  13. דנה said, on דצמבר 26, 2003 at 1:47 pm

    הונאה גורם לזה להישמע פלילי, כאילו היו לי כוונות מזיד.
    ולא היו לי. זכותי להדגיש פן מסוים על חשבון פן אחר.
    אין כאן שום דבר פסול, לדעתי. זה פשוט עניין של דקורום.

  14. נעמה said, on דצמבר 26, 2003 at 2:11 pm

    אמר:
    אין אמת. וגם אם היתה, לא היינו יכולים לדעת אותה. וגם אם היינו יכולים לדעת אותה – לא היינו יכולים להעביר אותה לזולת.
    ונראה לי שזה תקף גם לאותנטיות, שהאקזיסטנציאליסטים בחרו להחליף בה את האמת.

    ואני דווקא לא שמתי לב שיש כל כך הרבה חיוביות ונופת צופים ברשימות, אבל כנראה שצריך הלך-רוח חיובי כדי להבחין בזה 😉

  15. אביבה said, on דצמבר 26, 2003 at 2:44 pm

    התייחסתי לדברים של "אני" ולא לשלך. הוא/היא קשר/ה את ההתלבטות האישית שלך עם האמירה הנחרצת ש"כל הבלוגים הם הונאה", ומשם הגיע/ה במהירות לקביעה ש"מדיום הכתיבה כולו זיוף". תעלול קל מדי, ומאוד לא-קונסטרוקטיבי.

  16. הקוף השותק said, on דצמבר 28, 2003 at 9:33 am

    אפשר להקדיש לך שיר?
    Because של החיפושיות. זה מה שהתנגן לי בראש כשקראתי, וזה מקסים. שלך ורק שלך (לפחות אצלי).


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: