דנה ברותחין

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הריצה

Posted in סמים חוקיים by danazim on דצמבר 22, 2003

כבר המון זמן אני זוממת רשימת ריצה, כלומר, על ריצה. אבל מפאת קוצר היריעה – או יותר נכון, מאחר שיש לי כל כך הרבה מה להגיד על הנושא – אני דוחה את הביצוע עוד ועוד. אבל היום הגעתי למסקנה שאני לא חייבת לכתוב הכל עכשיו, ושאני יכולה להוסיף סיקוולים כיד הדימיון הטובה עלי לפי הצורך.
אז הנה. הסתיימו ההתנצלויות.
 
הרומן שלי עם ריצה התחיל מאוחר ובאופן לא צפוי. לא, מעולם לא הייתי הטיפוסים האלה שהצטיינו בהתעמלות בבית הספר. אני בעיקר הצטיינתי בלעבור על שישים ושישים וחמש, לפעמים שבעים, ואפילו התהדרתי בשמונים וחמש אחד – בזכות יכולתי להלך על הקורה הגבוהה שלנו בצורה מוצלחת-מינוס.
לא הייתי לגמרי פדלאה מדופלמת, כי שחיתי תקופה מסוימת בנבחרת ואחר כך (אחרי שהנסיבות כפו עלי פרישה) המשכתי לשחות באופן עצמאי, אבל באתלטיקה הייתי כישלון מהדהד. בקפיצה לרוחק הייתי מתרסקת על התחת , עכוזי טובע בחול סימנים מחשידים. בקפיצה לגובה רגלי לקו בביסקסואליות כיוונית; רוצה לומר, אף פעם לא ידעתי מהי הרגל החזקה שלי, יום אחד זו היתה ימין, ולמחרת שמאל. בריצת שישים (זוכרים את ההמצאה הטיפשית הזאת?) הייתי ככה-ככה, אבל בריצות ארוכות הייתי פשוט בדיחה גרועה. לא הצלחתי לשמור על קצב נשימה קבוע. ריצות אלף הצלחתי לסיים – אם כי בתוצאה מבישה של שמונה דקות ויותר. ריצות אלפיים היו מביכות עוד יותר. לרוב הייתי מסיימת אותן בהליכה, לקצב גערותיה של לילי המורה להתעמלות (שלמרות שעלתה מרוסיה לפני שנים מספר, התהדרה במבטא כבד שהוסיף לה חן מפוקפק, במיוחד כשקראה בקול רם את הציונים של כולנו).

 

בקיצור, איך לומר, לא הייתי פלו-ג'ו.

 

פלו-ג'ו. לא דנה

 

במהלך שירותי הצבאי חלה הידרדרות משמעותית בכושרי הגופני. זה לא יוצא דופן: בנות רבות מעלות במשקל בצבא, ואני העליתי גם העליתי. עד כה, תקופת השירות הצבאי מחזיקה בשיא משקלי אי פעם (הפרטים שמורים במערכת). לזכותי ייאמר שאי שם לקראת תחילת השליש האחרון לשירות (עשיתי שס"ן אז שירתתי 26 חודשים) התחלתי לרדת וכשהשתחררתי הייתי בערך באותו משקל שעמו התגייסתי.
 
ואז הגיעה האוניברסיטה.
פעם, כשרק הגעתי לקמפוס שברמת אביב, היה נהוג שם לחייב את כל הסטודנטים לתואר ראשון לקחת שני סמסטרים של תוכנית שכונתה "ספורט-חובה". בתוכנית זו נכללו מקצועות ספורט שונים, החל במיינסטרים (כדורגל, כדורסל, ג'ודו, שחיה) וכלה באיזוטריה (חתירה, החלקה על הקרח, ריקודים ברזילאים) – וכדי לסיים תואר ראשון נדרשו הסטודנטים לעבור שני סמסטרים של ספורט (מתחומים שונים).
קורס הספורט-חובה הראשון שלקחתי היה שחיה. איך לא? כבר שנים לא שחיתי, והתגעגעתי למים. היו שתי קבוצות, מתחילים ומתקדמים, ובמתקדמים עשינו דברים מוצלחים כמו ללמוד פרפר (ידעתי פרפר פעם כששחיתי בנבחרת, אבל מחוסר שימוש הטכניקה נשכחה). אחרי שהסתיים הסמסטר החלטתי להירשם למרכז הספורט באוניברסיטה (בו אני מנויה עד היום), וחזרתי לשחות באופן קבוע. בקיץ 1996 פקדתי את הברכה כמעט 5 פעמים בשבוע. כשהקיץ הסתיים, חיפשתי לעצמי פעילות גופנית אחרת שלא תדרוש ממני לרוץ רטובה למקלחת. החלטתי לבדוק את חדר הכושר של המרכז, ושם התוודעתי לאחד מחברי הטובים – הטרדמיל.
על הטרדמיל, שמכונה בלי הצדקה בעברית "הליכון" (אני מצטערת, בלקסיקון שלי "הליכון" זו מסגרת כזו מאלומיניום בה מסתייעים קשישים המתקשים בהליכה), החלטתי יום אחד לבדוק את עמידותי לריצה. בהתחלה האתגר היה לרוץ 5 דקות  (!) ברצף. כשאתגר זה הושלם, עברתי לעשר דקות תמימות. משם המעבר ל-15 ול-20 היה טבעי, ואז התחלתי גם לרוץ בחוץ. דירתי נמצאת בסמיכות לכיכר המדינה, ובכיכר ישנו שביל פנימי שמתפקד כמסלול לעת-מצוא לכמה רצים וצועדים נמרצים בשעות אחר הצהריים והערב. במשך תקופה ארוכה היה האימון שלי כולל ריצת המסלול בכיכר שמונה פעמים (שאורכו, כפי שהצלחתי פעם לברר, הוא 412 מטרים), והליכה של שתי הקפות נוספות. אחר כך, עלה המינון לעשרה סיבובי ריצה. ואז נסעתי לטיול.
 
כל מי שעשה טיול תרמילאים יודע שכל דבר שלוקחים בתרמיל צריך להיות מחושב בקפידה, כי הוא יבוא על חשבון משהו אחר, וחוץ מזה, אני אצטרך לסחוב את זה על הגב במשך תשעה חודשים אז כדאי שזה יהיה שווה את זה. לי היה ברור שאני לוקחת איתי גם נעלי התעמלות ומכנסי התעמלות (שקיוויתי שיוכלו לתפקד גם כמכנסי פיג'מה בעיתות דוחק). בפרק הראשון של הטיול שלי לא נעשה בהם שימוש רב. סין הוא לא מקום מתאים לג'וגינג – בטח לא בנובמבר, כשאת בשיאן ויורד עלייך שלג (אחרי הביקור האחרון בניו יורק אני כבר לא בטוחה שזה נכון אמפירית). מצאתי דרכים אחרות להפיק אדרנלין – רכיבה על אופניים סיניים מתפרקים בכל מיני אזורים שכוחי אל.
כשהגעתי לאוסטרליה, נזכרתי בקיומם של הנעליים ושל המכנסיים. בסידני אמנם שחיתי (היתה ברכה קטנה ומעפנה ליד האכסניה בה ישנתי, ונהניתי כל פעם מחדש מהרעיון שכניסה לבריכה עולה 3 דולר אוסטרלי בלבד). אבל כשהתחלתי לנוע במעלה החוף המזרחי עליתי על הקטע המבריק: תמיד היה איפה לרוץ – על החוף או על השביל ("טיילת") שתחם אותו. הורי היקרים העניקו לי שעון של קאסיו כמתנת נסיעה, ועל כן היה לי שעון עצר; לא היה פשוט יותר מלהפעיל את שעון העצר, להתחיל לרוץ לאורך החוף, ואחרי 15 דקות להסתובב ולרוץ בחזרה. זה היה טיב האימון שהורגלתי בו אז: 30 דקות ריצה, כחמישה קילומטרים בממוצע בקצב הלא-מאוד-מהיר-בכלל שלי.

הטריאתלט המסוקס ואני, בתום 13 הקילומטרים המשותפים

התמדתי בריצה כל אוסטרליה וגם בניו זילנד, שם חזיתי בפעם הראשונה בחיי בתחרות "איירון מן". למי שלא מכיר, איירון מן זה טריאתלון בלתי-אפשרי: מתחילים בשחיית 3.8 קילומטרים, עוברים לרכיבת אופניים של 180 קילומטרים, ומקנחים בריצת מרתון (42 קילומטרים). התיידדתי עם שני טריאתלטים דרום אפריקאים שבאו להשתתף בתחרות והתגוררו בחדר ליד באכסניה שבה השתכנתי, ובסוף במקום ללכת לעשות טרק, ביליתי את היום בעידוד המשתתפים במרוץ. לקראת סוף המרתון של אחד משכני לאכסניה, הצעתי לרוץ עימו מעט. הוא לא חשב שאני רצינית, אבל הייתי רצינית. בסופו של דבר עברנו ביחד בערך 13 קילומטרים; רובם בריצה, אבל חלק קטן מהם בהליכה (הוא החליט שכל פעם כשיש עליה אנחנו מאטים והולכים, מה שהתאים לי יופי).

ואז הגעתי לארה"ב. או, יותר נכון, לניו יורק.
התמזל מזלי, ומארחי הנפלאים – הורי המאמצים – מתגוררים שלושה בלוקים מסנטרל פארק. והאב המאמץ הוא רץ מדופלם (גילו כגיל המדינה, והוא רץ לו 40 קילומטר בשבוע בממוצע). הוא סיפר לי שהכביש בסנטרל פארק (שמסלולו השמאלי ביותר מיועד לרוכבי אופניים ורצים) אורכו 6.6 מייל, כלומר 11 קילומטרים, ואז ציין שהוא רץ את כולו. הסתקרנתי. כמובן שרומא לא נבניתה ביום אחד (אם יורשו לי ציטוטים של דמויות ממחזות של טנסי ויליאמס), אבל באופן הדרגתי העליתי את מרחק הריצה שלי, עד שהשלמתי גם אני סיבוב אחד שלם של אותו מסלול משוקץ (עליות יש בו שלא נדע מצרות! אחת ארוכה ומתונה בצד המערבי קרוב לרחוב 110, ועוד כמה עליות מסריחות בסוף הטבעת [מבחינתי], מרחוב 78 בצד המזרחי והלאה), ואחרי הסיבוב המלא הראשון הגיעו עוד כמה. ואז חזרתי לארץ.

 

  
 

היום אני משתדלת לרוץ 7-8 קילומטרים, חמש פעמים בשבוע. חוץ מבקיץ. בקיץ אני בעיקר שוחה.
 
עד כאן המבוא ההיסטורי. בקרוב ההווה הפרקטי.
ומי שלא סובל מרגשי נחיתות כשהוא קורא מגזינים של ריצה (אני סובלת לעתים), מוזמן לבדוק את Runner's World.

מודעות פרסומת

6 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. שולי said, on דצמבר 23, 2003 at 12:14 am

    איזה נהדר את כותבת, כל כך נהניתי לקרוא, שתדעי.

  2. ימימה said, on דצמבר 23, 2003 at 12:17 am

    כמה הזדהיתי עם החלק של לא הייתי טובה בשיעורי ספורט אבל נהייתי ספורטאית מצטיינת אחר כך. אצלי זה היה אפילו קיצוני יותר. לא הייתי טובה בשיעורי ספורט, אבל הצטיינתי בחוג התעמלות מכשירים שהתקיים בדיוק באותן שנים.

    נפלאות דרכי מערכת החינוך.

    (וגם אני נהייתי מאוחר יותר שחיינית טובה, מה שלא הייתי כל ילדותי, ותודה לברכה של אוניברסיטת תל אביב.)

  3. רונית said, on דצמבר 23, 2003 at 9:32 am

    שפרי את ביצועי הרכיבה שלך
    ונסי להתמודד בשנה הבאה. אגב בשנה שעברה ראיינתי את ז'נט אגרא האילתית, אישה מופלאה שבגיל חמישים ושש או שבע השתתפה בתחרות האיירון וומן.

    לעומתכן, דווקא הייתי מתעמלת מוכשרת למדי.
    לעומת זאת, מעולם לא התחברתי לריצה.
    אגב, ליוויה הכרישה (אקס גורדון) לימדה אתכן שחייה באוניברסיטה?
    שמעתי שהיא מורה מצוינת.

  4. רוני ה. said, on דצמבר 23, 2003 at 10:00 am

    אבל את בטח מכירה כבר את http://www.shvoong.co.il/

  5. דנה said, on דצמבר 23, 2003 at 10:21 am

    מוני. וגילה לימדה את המתחילים.
    ולגבי האיירון מן: זה כל כך קטלני לגוף, התחרות הזאת, שאני מסופקת אם גם אילו הייתי בכושר אליה, הייתי משתתפת בה. יום אחרי התחרות נראו ברחובות טאופו גברים מסוקסים (וגם נשים מסוקסות) צולעים וגונחים עם כל צעד.

  6. רונית said, on דצמבר 23, 2003 at 10:26 pm

    איזה ענף ספורט תחרותי לא קטלנילמפרקים ולרצועות?
    נדמה לי ששחייה. אחד הענפים הבטוחים יחסית.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: