דנה ברותחין

סיפורי ניו יורק

Posted in לוגוריאה by danazim on דצמבר 15, 2003

I like New York in June

בפעם הקודמת שהייתי בניו יורק, גרתי בה חודשיים וחצי. זה היה באפריל-יולי 2001, אחרי שסיימתי טיול תרמילאים של חצי שנה. הגעתי לניו יורק עם לב שבור, לאות של פוסט-טיול, וחוסר רצון ברור לחזור לישראל. עד שעזבתי אותה, חודשיים וחצי אחר כך, הצלחתי לשכנע את עצמי שאני רוצה לחזור הביתה, שאני מתגעגעת לחברים שלי, ושכדאי לי לעזוב את ניו יורק עכשיו, כדי שיישאר לי קצת כסף למצוא עבודה בנחת ולא להסתער על הדבר הראשון שיוצע לי בארץ.
באותה תקופה גם הצלחתי להבין את הרציונל מאחורי השיר הזה של הארי נילסון. ניו יורק ביוני חיננית להפליא. למעשה, ניו יורק במאי הרבה יותר חיננית, אבל במאי היא עדיין נתונה לקפריזות של מזג האוויר, בעוד שביוני הקיץ עומד בפתח, והכל נראה מבטיח ונעים. לפנות ערב אפשר לרוץ בפארק מבלי לטבוע בזיעה, ובערב עדיין אפשר ללבוש סודר קל ולהתפעל מכך שיש אור עד מאוחר.
בתקופה שגרתי בניו יורק, מאחר שלא עבדתי, ביליתי לא מעט ימים בשיטוטים ברחובות מנהטן. מיפיתי את האי לפי מפתח מאפינס (ראו פוסט קודם), לפי מפתח שירותים (איפה ישנם שירותים נקיים עם נייר בכל אזור, לשעת הצורך), לפי מפתח פרוזן יוגורט (טייסטי דילייט, המצאה שהופכת למיותרת למדי כשמזג האוויר נמוך מטמפרטורת הגלידה), ועוד.
היה נחמד לגלות שהרבה דברים נשארו אותו דבר: בהוט אנד קרסטי עדיין ניתן למצוא את המאפין אוכמניות (או הדובדבנים, או החמוציות) הכי טעים, בברד פקטורי בגרניץ' וילג' יש את השירותים הנקיים ביותר באותו אזור, ותחנת הסאבוויי של קוי לקסינגטון אבניו ביוניון סקוור עדיין מתריעה בפני היוצאים מהרכבת להיזהר מה"פלטפורמה הנעה", אותה יישות מסתורית שבתחילה חשבתי שהיא משתכנת במחוזות הדימיון, עד שפעם כמעט עפתי לתוך המסילה כאשר התמהמהתי לרדת מ"פלטפורמה נעה" שכזאת.
מאז יולי 2001, הוחלפו כל הרכבות בקווים האלה בזן חדיש יותר, כזה ש"מדקלם" באופן אוטומטי את פרטי הקו, את התחנה הנוכחית, הבאה, וכל פרט חיוני אחר. כשהרכבות האלה יוצאות מהתחנה, כשהנהג משחרר את הבלם ומתחיל את האצת הרכבת, גיליתי שהקול שהן משמיעות הוא לא אחר משלושת התווים הראשונים של השיר  "Somewhere" מתוך "סיפור הפרוורים".

גילוי זה הוביל אותי לזמר באופן כמעט תמידי – “There’s…. a… place for us" כל פעם שיצאתי מתוך רכבת תחתית. שיר זה התגלה כנשק אפקטיבי נגד שירי החג, שעליהם יגיע פירוט בהמשך.

 

החלק הצפוני במפת הרכבת התחתית של ניו יורק. הקווים הירוקים הם קווי לקסינגטון אבניו

 

 

הייתי בניו יורק עשר פעמים בחיי, כך שאת כל הדברים הטוריסטיים – פסל החירות, מגדל אמפייר סטייט, מגדלי התאומים שאינם עמנו עוד – כבר הספקתי לעשות מזמן. אבל הפעם החלטתי לחזור על בילוי קוואזי-תיירותי שכבר הספקתי לעשות בעבר לפחות שלוש פעמים: לקחת את המעבורת לסטטן איילנד, לשם ההפלגה ולא לשם ביקור ביעד. עקרונית, מדובר במעבורת פונקציונלית לכל דבר; תושבי הרובע סטטן איילנד משתמשים בה כדי להגיע אל מנהטן וממנה. אך לתיירים, המעבורת מציעה נוף מרהיב למדי של דרום מנהטן ושל פסל החירות ואליס איילנד.
ביום שבו עליתי על המעבורת הייתי מלווה בעוד שני אנשים שלהם זו היתה הפעם הראשונה בניו יורק. הצעתי להם לעלות על המעבורת והם התלהבו – בעיקר נוכח העובדה שלא צריך לשלם כדי להפליג. הם גם לא הוטרדו ממזג האוויר הקר בהיותם בני מחוזות קרים יותר.
על סיפון המעבורת היה לא נעים; נשבה רוח קרה שסימרה את שיערי (שהיה נתון בכובע צמר), ושילחה אותי פנימה, לתוך בטן המעבורת, בעוד ששני מלווי נשארו על הסיפון. הנוף שנשקף נראה עצוב. בלי המגדלים זה פשוט לא אותו דבר, לא נראה מלא הוד והדר כפי שהיה נראה פעם.
קודם לכן, בדרך לרציף המעבורת, חלפנו על פני גראונד זירו. לא תיכננו לעבור שם, זה פשוט היה בדרך, אם הולכים ברגל – כפי שעשינו – מקאנאל סטריט עד לרציף. פעם, כשעמדו כאן המגדלים, היו תיירים באים לשם כדי לעלות על אחד מהם לתצפית מרהיבה על העיר. עכשיו, באים לשם תיירים כדי לערוך תצפית על אתר ההשמדה המפורסם בתולדות ניו יורק. חלקם גם מצלמים. את מה? גראונד זירו נראה כרגע כמו אתר בניה גדול, כמו קרחת יער משונה באמצע יער של עצי סקוויה אדירים.

Tis the season to be jolly'

 

הייתי פעם בניו יורק בדיוק בתקופת כריסטמס. זה היה לפני חמש שנים. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בארה"ב בתקופת החגים, שכן גרתי בארה"ב בילדותי. אבל משום מה, הנחתי שהמתקפה הכוללת של שירי 

חנות הכלבו "מייסי'ס", מקושטת לרגל החג

הכריסטמס – ברדיו, ובמערכות ההגברה של החנויות – מתחילה רק שבוע-שבועיים לפני פרוץ החג.

 כלל לא זכרתי שכחודש לפני 24 בדצמבר נכנסים הרדיו והחנויות לאופנסיבת שמאלץ שלא נודעה כמותה. כמעט כל חנות שנכנסתי אליה השמיעה איזושהי גרסה של

"Have yourself a merry little Christmas"

או "Should Old Acquaintances Be Forgot". חברתי האהובה ל' אמרה לי שכל שנה בתקופה הזאת היא מרגישה הכי לא שייכת בעולם – למרות שהיא מתגוררת בעיר הזאת כבר למעלה משש שנים רצופות.
לא רק הלקוחות (טוב, אולי זו רק אני) סובלים ממחרוזות השירים החדגוניות לחג; בבית המרקחת הענק הסמוך לדירה שבה השתכנתי, בעודי עומדת מול מדף עמוס בתכשירים מונעי שפעת ומנסה להחליט מה יעזור לי להדוף את הווירוס שהתחיל לקנן בי, פנה אלי לפתע אחד העובדים, שעד אותו רגע סידר בשתיקה את המוצרים על המדפים, ושאל, "היית מסוגלת להאמין שהם משמיעים את המוסיקה הזאת – אותם חמישה שירים – ברצף, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע?". חייכתי אליו במבוכה. לא ידעתי מה לומר לו. שזה נורא? שאני במקומו הייתי משתגעת? "ניסיתם לבקש שיפסיקו, שיגוונו?", שאלתי לבסוף. "כן, אבל זה לא עזר", הוא השיב. ואז, קול נשי במערכת הכריזה עלה על מערכת ההגברה וצעק "ג'ון, שיחה בקו 2". העובד, ששמו היה כנראה ג'ון, התנצל ואמר שהוא חייב ללכת, ובינתיים מערכת ההגברה חזרה להשמיע את השיר לחג שהתנגן שם לפני ההפרעה.

Walking in the Winter Wonderland

 

בסוף זה יקרה לי. יום אחד אני אנחת בשדה התעופה קנדי בניו יורק, אעמוד בתור לביקורת של מחלקת ההגירה, ואז יגיע איש גדול במדים ויעצור אותי על ייבוא סיטונאי לא-חוקי של מזג אוויר רע לארצות הברית ולניו יורק בפרט. אין דרך אחרת להסביר זאת. כמעט כל פעם שהגעתי לניו יורק, מזג האוויר היה מקסים עד לרגע הגיעי לשם,

שלג בסנטרל פארק

ומהרגע שהגעתי (לפעמים כמה שעות אחר כך) התנאים האקלימיים היו עוברים תהליך מהיר של התחרבנות, בלי תקנה ובלי סיכוי לשיפור – אלא לאחר עזיבתי את העיר. בביקור אחד שלי בניו יורק, במאי 1998, התחיל לרדת גשם שעות ספורות לאחר נחיתתי, ולא הפסיק אלא לאחר עזיבתי, כעבור שבועיים. חברי הטוב ב' ודאי יטען כי האמירה הנ"ל משולה לטענתי הילדותית-לטענתו אך האמיתית-לטענתי, שביום שבו השארתי כביסה על החבל או שכחתי את המטריה בבית הכרחי שיירד גשם, אבל האמינו לי – כאן אני באמת יודעת על מה אני מדברת. יום לפני בואי לניו יורק, העיר התהדרה ב-12 מעלות צלזיוס; כשיצאתי מהיכל הטיסות המגיעות בשדה התעופה אל טור המוניות, שרר בחוץ קור של אפס מעלות, שרק התעצם עם כל יום שעבר.

הנחתי-קיוויתי שלא יהיה בניו יורק כל כך קר – אבל בכל זאת באתי מוכנה להתמודד עם כל כפור, יהא אשר יהא. תמיד אני חושבת שאני באה מוכנה, אבל בסוף, לא משנה מה המצב, אני בסוף שואלת מעיל חורף ראוי מהמארחים. הפעם לפחות הבאתי את הצעיף והכובע מהבית; גם כפפות הבאתי, אבל נאלצתי לשאול זוג עבה יותר.
לא משנה כמה שכבות אני לובשת, וכמה נוצות אווז יש במעיל החורף של המארחים, הקור הזה משאיר אותי חסרת אונים. אין לי מושג איך עברתי שני חורפים איימתניים בשיקגו (עיר שידועה במזג האוויר המחורבן שלה). ערב אחד, בעודי מנסה להילחם ברוח המקפיאה, שהעיפה פתיתי שלג הישר לתוך המרווח בין פתח ה"וי" של הסוודר שלי לבין הצעיף שלי, נשבעתי לעצמי שאני לא מתכוונת לקטר השנה בכלל על החורף התל אביבי. אם יש תחום אחד בו הארץ עדיפה על פני ארה"ב (יש עוד כמה, אל תמהרו לגנות אותי) – זה החורף.
ניו יורק, כידוע, מלאה במשוגעים. חלק בלתי מבוטל מהם ניצפה רץ בסנטרל פארק בשורטס (!), ביום הכי קר שעבר עלי שם. למרות שהבאתי את חליפת הריצה החורפית שלי, כדי לרוץ בפארק לזכר התקופה האביבית שבה התגוררתי בעיר, היא נאלצה להישאר במזוודה עד ליום הראשון שהכספית במדחום נסקה אל מעבר לנקודת האפס. היו שני ימים כאלה, ואז כבר הייתי צריכה לחזור לישראל. סבתא שלי בטח היתה אומרת שהשפעת הסתערה עלי בגלל הריצה בקור. אבל לא סיפרתי לה על זה בכלל.

נספח: על יוהרה וקריוקי

הבר "ליט" על השדרה השניה בין רחוב 6 ל-5, שלדברי חברתי ל' הוא אחד הבארים הטובים באיסט וילג' ובעיר בכלל, מקיים ערבי קריוקי במרתף מדי ראשון באחת עשרה, ומושך אוכלוסייה מגוונת של זמרים חובבים לצד חובבנים צעקנים, רובם ככולם מסוממים מהתחת. אם מגיעים מספיק מוקדם, אפשר להזמין כמה שירים ולשיר את כולם. אם לא, צריך לשחד את הדי-ג'יי שייקדם אותך בתור. ומה מצאתי את עצמי שרה, על במה, מול מאה אנשים די שתויים ומאוד מסטולים? תנחשו בעצמכם. וכן, כמובן, שוב שרתי wife of a postman. לא נורא. הטעות הזאת החווירה לנוכח הזיופים שבהם התהדרתי.

(והנה רמז, למי שהתייאש מהניחושים)

מודעות פרסומת

8 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. אבי said, on דצמבר 15, 2003 at 10:22 pm

    ואולי הספקת הפעם לראות את ההפקה החדשה של
    Thoroughly Modern Millie
    ?

  2. ימימה said, on דצמבר 16, 2003 at 1:13 am

    מעניין, לי קורה תמיד הדבר ההפוך. אני באה לארצות זרות לראות איך נראה חורף אמיתי, ובדיוק בשבוע/חודש/חצי שנה או כמה זמן שלא יהיה שאני שם – השמש זורחת והציפורים מצייצות, ומזג האוויר חם משהיה אי פעם.

    מצד שני, כשסוף סוף עזבתי את הארץ לכמה חודשים טובים, איזה חורף היה לכם פה!

  3. רונית said, on דצמבר 16, 2003 at 8:36 am

    שאימצנו בפראג לפני שנתיים, במ ינוס 10 מעלות:
    הסתובבנו בחוצות עטויים חרמוניות (הוא)
    וחליפת סקי מפוארת בצהוב-רעל (אני).
    הילידים פסעו להם במעילי חורף וכפפות,
    ולי היה חם וטוב. בכל פעם שהתמקמנו בבית קפה/מסעדה, חלצת
    נחלצתי בנונשלנטיות מהחליפה המשונה שלי.
    לא נראה לי שהייתי מסתובבת כך בניו יורק.

    הרשימה הזו עוררה בי געגועים עזים, בעיקר לוילג'.

  4. or said, on דצמבר 16, 2003 at 5:18 pm

    איך שהרשימה הזו עוררה בי שוב את הרצון העז שלי שיבוא הקיץ ואז סוף סוף גם אני אהיה ברת מזל לראות את ניו יורק… בינתיים אני אסתפק מהסיפורים שלך ושל החבר..

  5. רוני ה. said, on דצמבר 17, 2003 at 1:50 am

    כשקראתי את הקטע על בית המרקחת, הדבר הראשון שחשבתי הוא שהשיחה לג’ון בקו 2 היא שיחת פיטורין.

    וברוכה השבה אלינו מן הכפור.

  6. דנה said, on דצמבר 17, 2003 at 10:33 am

    מבחינה תמטית זה הגיוני. הוא קיטר על corporate america. אני מקווה בשבילו שלא כך היה (למרות שהוא היה כל כך מבואס מהמוסיקה ומהעבודה שלו). לא חיכיתי לו שיחזור, כי די מיהרתי (הייתי צריכה ללכת לדירה ולארוז את מיטלטלי שכן באותו לילה טסתי בחזרה לארץ). גם לא בטוח שהוא היה חוזר למדף ההוא – הוא סיים את העבודה שם.
    ותודה על הברכות.

  7. אילי said, on ינואר 3, 2005 at 7:39 pm

    אני מתכננת טיול לניו יורק בקיץ+ילד
    מה העיר מציעה
    חוץ ממסלולי התיירות הרגילים?
    אילי

  8. רונית said, on יולי 13, 2006 at 11:57 am

    הכי טוב בניו יורק
    http://www.e-mago.co.il/Editor/world-1114.htm


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: